פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
החדירו את הגוף לטיפול הפסיכואנליטי !

החדירו את הגוף לטיפול הפסיכואנליטי !

ד"ר ניצה ירום | 29/4/2015 | הרשמו כמנויים

החדירו את הגוף לטיפול הפסיכואנליטי !
התרבות הטיפולית-הפסיכואנליטית הנוכחית מדירה את התופעות הגופניות בחדר הטיפול ובחיי המטופל והמטפל - כאשר אלה נידונות בה שוב ושוב במושגים נפשיים מנטאליים, במושגי 'הייצוג המנטאלי הנעדר' או במושגי 'המצבים המנטאליים הראשוניים'. כיום ברור שבחדר הטיפול נמצאים שני שותפים-סובייקטים בעלי נפש וגוף כאחד, ואילו הדגשת המנטאלי והעדרו בחדר הטיפול ובחיי המטופלים (שלכאורה מתמקדים בחוויה ובגוף) היא אנכרוניסטית ומטעה.
הפסיכולוג המטפל העכשווי צריך לגלות עניין בהיבטים הנפשיים והגופניים השזורים זה בזה אצל מטופלו ובעצמו כדי לא לקבע פיצול בין ההיבטים האנושיים הללו. אולם כאשר הכשרת המטפלים בתרבות הטיפולית נצמדת לתיאוריות-עבר (הקוראות להתעניינות בהיבטים הגופניים) בעיקר מתוך נאמנות למסורת ממסדית - היא מדירה את האספקטים הגופניים ב-2 אופנים מרכזיים:
א. כי היא מתרכזת בהיעדר הנפשי ובגופני כ'ילדותי-ראשוני', במקום לגלות עניין מקצועי ואישי בהיבטים גופניים נוכחיים-בוגרים, הכוללים מזכרות עבר.
ב. היא עושה כן כסגידה ל'רוח האבות' (ויניקוט, ביון, מקדוגל, טסטין ואחרים) – ולא בהשראתם ובהתאמתם לאופי החיים בהווה, ודרך ציטטות ומטפורות ממוחזרות, במקום דרך התבוננות ושיח הדדיים.
אבהיר את שני האופנים הללו, היוצקים את האנכרוניזם הפסיכואנליטי ביחס לתופעות גופניות בחדר הטיפול – בהתמקדות בהן כמצבים פרימיטיביים-ילדותיים ודרך שינון רוח האבות ומחזורה בפרשנותן.
- כיצד מדירה פרספקטיבת 'יחסי אובייקט' את המטופל כסובייקט-שותף ומנתקת את המטפל מגופו שלו?
בראשית ימי הפסיכואנליזה (בתחילת המאה העשרים) הנוכחות הגופנית בחדר הטיפול זכתה על ידי פרויד לייצוג כפול וסותר: דרך מושג היצר (המיני, בעיקר) עמד הגוף היצרי במרכז הבנת התופעות הנפשיות, בעוד שבבסיס המעשה הטיפולי עמד הגוף הנעלם – זה שהוצא משדה הראייה של המטופל, כשהמטפל הועבר לשבת מאחורי ראשו של המטופל השוכב. מניסיוני, הדרת גוף המטפל מוטבעת עד היום במבוכה הגופנית של המטפלים באוריינטציה הפסיכואנליטית.
גישת 'יחסי אובייקט' שהתפתחה החל משנות העשרים של המאה העשרים, על זרמיה השונים, הפכה לדומיננטית בתרבות הפסיכואנליטית. ברוח גישה זו מוצג המעשה הטיפולי כניסיון לטפל ולשקם מצבים רגשיים ילדותיים, שנשארו 'תקועים' ומעכבים אצל המטופל הבוגר - דרך ביטוייהם בגוף. תופעות גופניות הפכו למוקד עניין טיפולי, דרך מושגים אחדים. דרך מושג 'המצב המנטאלי הראשוני' או דרך המושג הרווח 'ההזדהות ההשלכתית' למדו מטפלים לגלות עניין בשפת הגוף של המטופל ובתופעות גופניות הדדיות. אם המטפל חש בגופו שלו תחושות כגון קוצר נשימה או כאב כלשהו בנוכחות המטופל הספציפי– הוא מצויד לראות משמעות בתחושות גוף אלו, הוא מבין משהו לגבי תחושת החנק של המטופל, זיכרונות טראומטיים של חנק או הצפה שהוא נושא אתו מילדותו.
אלא שעם הזמן גובר הנזק על היתרון: הפרשנות של תחושות גוף כמזכרת מן הילדות בלבד, תוך הצמדות תלמודית להבנתן של תחושות גוף במושגים ומטפורות הרווחים בתיאוריות הנלמדות, כגון 'השתבללת', 'הוא עטה שריון', 'אני שמטתי אותו' – מפריעה להתייחס אל קוצר הנשימה ואל כאבים בגוף, למשל, כאל עדויות למצבי חיים עכשוויים. היא גם גורמת למטפל לחפש אצל המטופל את המושגים ואת המטפורות של התיאוריה. הפסיכולוג המטפל מוכוון כיום לדבוק בתיאוריה הממסדית, לצטט את הסבריה לתחושות האישיות שלו ולאלו של המטופל, וכך הוא נשאר מנותק מתחושותיו. הוא הופך למי שיאמר: 'אני מרגיש ש...ויניקוט אמר'.
- כיצד 'בולעת' התיאוריה את הפרקטיקה של הגוף?
בהתייחסות הפסיכואנליטית הרווחת אל תופעות בגוף אנו רואים שימוש בריבוי גובר של מטפורות גוף (בניסיון לשיים מצבים מנטאליים ראשוניים), כאילו שהן ערובה לראשוניות, טבעיות ואמת של החומר הטיפולי. אלא שהשימוש המוגבר במטפורות הגוף מעצים עיסוק פילוסופי, פיוטי-ספרותי ואומנותי, שמרחיק את הגופני והתחושתי. לדוגמא, פסיכולוגית שהציגה חווית אי-הבנה חוזרת ונשנית מצד האנליטיקאית שלה לגבי ניסיונותיה להתייחס לאסוציאציות ולתחושות שתנוחת השכיבה על הספה עוררו בה – בחרה לפתח את הנושא דרך אזכורים מן הספרות והשירה לאסוציאציות והתחושות של מצבי השכיבה, במקום להתייחס לאכזבתה כמטופלת. במקביל, עולה שיח על הגוף ועל מחלות קשות כסוגיות פילוסופיות, שהוא נחלת העבר ולא מזור למטופל העכשווי. פיברומיאלגיה ומחלות אחרות שצצות כיום דורשות פסיכולוגים קשובים לגופני ולנפשי כאחד.
הז'רגון השולט של מיתולוגיות גוף ילדיות נולד בפסיכואנליזה באמצע המאה עשרים, כשאמונות רומנטיות בקשר לתפקיד האנליזה כרגרסיה לילדות המוקדמת ודמוי הקשר הטיפולי ליחסי אם-ילד מוקדמים מזינות עד היום את ההתייחסות למטופל במרחב הפסיכואנליטי, למרות שמאז - המטופל, המטפל ואורחות החיים השתנו, ואפילו הילד וההורות השתנו. כך קורה נתק בין השדה הטיפולי ובין הוראת הטיפול, ולכן גם מטופלים וגם פסיכולוגים צעירים המתעניינים בגוף – פונים לדיסציפלינות גוף ולא להזנה הפסיכואנליטית. ואילו הכשרת מטפלים דרך מיתולוגיות ה'מצבים המנטאליים הראשוניים' מזינה במטפורות גוף פיוטיות, נאחזת באמונה שמצבים תינוקיים קמים לתחייה בחדר הטיפול, ומשמרת 'מסורת' ארגונית. לפיכך, הפרקטיקה הנקוטה כיום לגבי הגוף מנותקת מן המטופל כסובייקט-משתתף ומן הגוף הממשי, והגוף הפך מקור למלל פסיכותרפויטי פסיאודו-אינטלקטואלי. המטפל הופך למנותק מגופו ומחוויותיו כאשר הוא ממהר לזהותן במושגי מטפורות מוכנות מראש - כ'רגרסיה', 'השתבללת/י', 'הרגשתי את השריון שלך/י'.
- המלצה להנכחת הגוף במרחב הטיפולי
בעצם אין צורך בתיאוריות על מצבים מנטאליים ראשוניים והעדר הייצוג המנטאלי, בודאי לא כאורים ותומים. ניסיוני למדני שכאשר הפסיכולוג מתעניין ונותן מקום למטופל החולה או לזה המגיב בגופו – הוא יגלה במהרה שהמטופל מדבר דרך גופו: הוא מטפל בעצמו באופן הזה, ובמקביל מוצא בהדרגה את ייצוגיו ומילותיו: "איפה הייתי עד עכשוו?", "אני מהסס אבל מעז עכשוו לגמור את המשפטים שלי", "קודם היה לי ריק, כלום".
משמע, שבתנאים טיפוליים של הקשבה, התעניינות ונינוחות המטופל מדבר את תמצית התיאוריות. אם התיאוריות מעניקות למטפל השראה והעשרה בדרכו עם המטופל – תבורכנה. אבל כשהן חוסמות וממלאות את המרחב עבורו, במקום להיות השראה ברקע – הופכות התיאוריות להיות מורה הדרך שלפיו 'מפענחים' את המטופל, במקום שהמטופל והשיתוף אתו יהיו 'מורה הדרך'. הפסיכולוג הנינוח יוכל להתבונן עם המטופל,כאשר קשיי הנשימה, הכאבים השונים בגוף, וביטויי גוף רבים ואחרים - משקפים הן לחצים מן ההווה והן מזכרות ילדות טורדות.
צר לראות את הבזבוז בהצמדות הטקסית ל'רוח האבות' כאנכרוניזם העכשווי של הפסיכואנליזה, במקום לעודד תרבות טיפולית של פתיחות בוחנת ושכל ישר, ואי-אפשר לוותר על הנכחת הגוף..


עוד בבלוג של ד"ר ניצה ירום

אדם וגופו בחדר הטיפול אפשרי שהמטפל כמארח בחדר הטיפול הוא מארח מדור עבר: האורחים לא זזים ולא מזיזים....

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

דר ניצה ירוםד"ר ניצה ירום4/5/2015

לברכה תודה. לברכה,
תודה על המילים החמות והתומכות. הן ריגשו אותי - והן מחייבות לעמוד ברמה כשהן באות מאשת מקצוע כמוך, שוב תודה.
ניצה

ברכה הדרברכה הדר3/5/2015

מלים חשובות שכדאי לקרוא ולשים לב אליהן. אין כמו ניצה ירום שבקיאותה בתיאוריה הפסיכואנליטית אינה מוטלת בספק ויכולת ההקשבה שלה לגוף הנוכח בחדר הטיפולים חוזרת ומקבלת אישור בכל ספר חדש פרי עטה שיוצא לאור.
דר. נ יצה ירום היא פורצת דרך אמיתית בתוך שבילי התיאוריה הפסיכואנליטית. ביום שישי האחרון קיימנו במכון לאנליזה קבוצתית, שבו אני חברה, דיון סביב נושא הכנס שהמכון שלנו מארגן ב 21-22.5 שכותרתו: THE ROAD NOT TAKEN - פורצי דרך בתיאוריה ובפרקטיקה.
זהו מקום בודד וקשה ביותר וניצה אינה מרימה ידיים ואינה מוותרת על השמעת קולה.
בנוסף להערכה הרבה שיש לי אליך, ניצה, ולהתמדתך בנושא, אני רוצה לציין עד כמה אני מסכימה אתך.
נראה שאנליטיקאים אכן מכירים היום, יותר מאשר בעבר, בקיומו של גוף, אבל ההתמודדות עם גוף בטיפול דורשת ומחייבת קדם-כל את החיבור והקשר של המטפל לגופו בכאן ועכשיו של הטיפול.
ב 29.5 אני אנחה בקליניקה שלי סדנה בנושא: הגוף של המטפל בראי האנליזה הביואנרגטית. המאמר של ניצה ישמש לי מילות הקדמה לנושא.
ברכה הדר