לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
 
המיתוס של הילד המפונק

המיתוס של הילד המפונק

שפיות זמנית | 29/5/2014 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

הלבטים מוכרים לכל מורה. האם לתגמל את כל ילדי הכיתה על המטלה שנעשתה או שמא רק הילדים המוכשרים/ בעלי ההישגים הגבוהים/ שענו את התשובה המדוייקת? מה יקרה אם נהיה קונסיסטנטיים בכל אחד מהתרחישים הללו לאורך זמן? אם נתגמל את כולם האם ילדינו יגדלו להיות מפונקים וחסרי מוטיבציה? אם נתגמל רק את בעלי ההישגים, האם נפגע בתחושת הערך העצמי של השאר?

אלפי קון, מחבר הספר "המיתוס של הילד המפונק: נגד המוסכמות על ילדים ועל הורות" כתב על כך בניו יורק טיימס (תרגום מ"הארץ" כאן).

"מעניין ששום מחקר, למיטב ידיעתי, לא העלה שהעדר התניה הוא דבר מזיק בכל הנוגע להישגים עתידיים, לבריאות פסיכולוגית או לכל אמת מידה אחרת. יתרה מזאת, המחקרים בכללותם מראים את ההיפך הגמור: אחת הדרכים ההרסניות ביותר לגדל ילד היא ב"הערכה מותנית". מחקרים מעלים כי כאשר ילדים מרגישים שהחיבה של הוריהם משתנה על פי התנהגותם הטובה, השליטה העצמית שהפגינו או הישגיהם בלימודים או בספורט, הדבר מעודד פיתוח של תחושת עצמי שברירית, תלותית ולא יציבה. ממצאים אחרים הם שתחושת ערך עצמי גבוהה מועילה, אבל שהטובה ביותר היא תחושת ערך עצמי לא מותנית: גרעין יציב של אמונה בעצמך, ידיעה תמידית שאתה מוכשר ובעל ערך – גם כשאתה מפשל או נכשל. במלים אחרות, מתברר שחוסר התניה, שבגינו תוקפים את פרסי השתתפות ואת כל "תנועת הערך העצמי" - הוא-הוא אחד המאפיינים החשובים של בריאות פסיכולוגית. זה בדיוק מה שעלינו לעזור לילדינו לרכוש.


תגיות:

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא: התפתחות, חינוך, הורות, הוראה ולמידה
טלי וולף
טלי וולף
עובדת סוציאלית
פרדס חנה והסביבה
דן נייגר
דן נייגר
חבר ביה"ת
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק), רמת גן והסביבה
סתיו ביהם
סתיו ביהם
פסיכולוגית
תל אביב והסביבה, פתח תקוה והסביבה, רמת גן והסביבה
מיכל דיאמנט
מיכל דיאמנט
פסיכולוגית
מורשה לעסוק בהיפנוזה
שפלה, תל אביב והמרכז
טל יהודה
טל יהודה
פסיכולוג
כפר סבא והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
פטריסיה יודילביץ'
פטריסיה יודילביץ'
פסיכולוגית
תל אביב והסביבה, שרון ושומרון, פתח תקוה והסביבה

עוד בבלוג של שפיות זמנית

אביה רותם (שם בדוי), מתמודדת עם הפרעת זהות דיסוציאטיבית, מספרת על החיים לצד ההפרעה בשיחה עם יעל דן. המסר...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

הדר מלאךהדר מלאך29/5/2014

הגבתי למאמר המקורי (תגובה 12)- העתקתי את התגובה גם לכאן. לא ברור לי מה מקצועו של הכותב ועל מה הוא מתבסס בדבריו, וגם לא ברורה הקביעה בנוסח הכל או לא כלום "או שום תסכול וצער או אך ורק הם". הדיכוטומיה המשונה הזו מופיעה גם בתגובה של "אחת" (תגובה מס' 2). צודק צבי- הלואי והדברים היו פשוטים עד כדי כך.

מסתבר שהנסיון לגדל ילדים רק באמצעות אהבה עידוד וחיזוקים חיוביים וללא גבולות כבר נעשה בשנות השבעים (ע"ע למשל הנס ושלומית קרייטלר אצלנו כאן בישראל), והפלא ופלא- הילדים שגודלו באופן הזה הפכו למבוגרים עם הערכה עצמית נמוכה יותר. הסיבה? שלא היתה להם אפשרות אמיתית להתמודד עם קושי ולהתגבר עליו. מסתבר שהביטחון העצמי נתרם הרבה יותר מתחושת יכולת שמקורה בהתגברות על קושי, מאשר בדברי שבח.

כאמור- אין כאן קריאה לשלוח את הילדים להתמודד לבד עם העולם האכזר, אלא יותר בכוון של הפסיכולוג הרוסי ויגוטסקי- לתת להם את התמיכה במקומות הנדרשים, מה שהוא כינה "קביים".

ממליצה לכם מאד לקרוא את חיים עומר וגם את דבריו של איתן לבוב ממכון אייכה- שמדבר על תפקידם של ההורים כמכוונים את דרכם של ילדיהם, ולא כפותרי הבעיות התמידיים שלהם.