המיתוס של הילד המפונק
שפיות זמנית | 29/5/2014 | 4,469 צפיות | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
הלבטים מוכרים לכל מורה. האם לתגמל את כל ילדי הכיתה על המטלה שנעשתה או שמא רק הילדים המוכשרים/ בעלי ההישגים הגבוהים/ שענו את התשובה המדוייקת? מה יקרה אם נהיה קונסיסטנטיים בכל אחד מהתרחישים הללו לאורך זמן? אם נתגמל את כולם האם ילדינו יגדלו להיות מפונקים וחסרי מוטיבציה? אם נתגמל רק את בעלי ההישגים, האם נפגע בתחושת הערך העצמי של השאר?
אלפי קון, מחבר הספר "המיתוס של הילד המפונק: נגד המוסכמות על ילדים ועל הורות" כתב על כך בניו יורק טיימס (תרגום מ"הארץ" כאן).
"מעניין ששום מחקר, למיטב ידיעתי, לא העלה שהעדר התניה הוא דבר מזיק בכל הנוגע להישגים עתידיים, לבריאות פסיכולוגית או לכל אמת מידה אחרת. יתרה מזאת, המחקרים בכללותם מראים את ההיפך הגמור: אחת הדרכים ההרסניות ביותר לגדל ילד היא ב"הערכה מותנית". מחקרים מעלים כי כאשר ילדים מרגישים שהחיבה של הוריהם משתנה על פי התנהגותם הטובה, השליטה העצמית שהפגינו או הישגיהם בלימודים או בספורט, הדבר מעודד פיתוח של תחושת עצמי שברירית, תלותית ולא יציבה. ממצאים אחרים הם שתחושת ערך עצמי גבוהה מועילה, אבל שהטובה ביותר היא תחושת ערך עצמי לא מותנית: גרעין יציב של אמונה בעצמך, ידיעה תמידית שאתה מוכשר ובעל ערך – גם כשאתה מפשל או נכשל. במלים אחרות, מתברר שחוסר התניה, שבגינו תוקפים את פרסי השתתפות ואת כל "תנועת הערך העצמי" - הוא-הוא אחד המאפיינים החשובים של בריאות פסיכולוגית. זה בדיוק מה שעלינו לעזור לילדינו לרכוש."
