פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
עיבוי תלוי על הקיר

עיבוי תלוי על הקיר

פרופ. עמיה ליבליך | 19/7/2013 | הרשמו כמנויים


היה לי הכבוד לבקר אמש במוזיאון תל אביב בתערוכה המקיפה של דגנית ברסט, זוכת פרס רפפורט לשנת 2012, יחד עם האמנית עצמה, שנתנה הסברים שקטים וצנועים לעבודותיה המרשימות. בעלי המקצוע העניקו לה פרסים חשובים, והעיתונות הכתירה אותה, בין היתר, כ"אחת האמניות הישראליות החשובות בימינו". אבל היא אישה בינונית בגובהה, ביישנית ומאופקת, בעלת קול מינורי, הנמוגה כמעט בחלל הגדול שעליו מוצגות יצירותיה במשך כ-30 שנה. הקשבתי להסבריה הנבונים, שהדבר הבולט בהם היה - צניעותה הגדולה. ברור שהיצירה מאוד הרשימה אותי, אחרת לא הייתי כותבת כאן. אבל דווקא השקט והצניעות היו הרשמים החזקים שנשאתי אתי מהמפגש, וזה בניגוד לפרי יצירתה: העוצמה (בכל העבודות), הזעקות (בחלקן) וגם ההומור שגיליתי בהן לעיתים.

אני רוצה להתחיל מציון העובדה כי מספר האמניות המצליחות בתחומי האמנות הפלסטית, הציור, הצילום, והוידיאו הוא מאוד גדול כיום, ומנקודת מבט פמיניסטית אני חשה הרבה גאווה בחברותי אלה. אני עדיין זוכרת את הסיפורים הרווחים על אמניות שלא ניתנה להן רשות דיבור עצמאית, ולעיתים פעלו תחת שמו של גבר, שניצל את כשרונן לטובתו. (חפשו למשל את הסיפור אודות קמיל קלודל, חניכתו של הפסל הידוע אוגוסט רודין...) יתר על כן, בספרות הפסיכולוגית של המאה התשע-עשרה נחשבו נשים, פשוט מאוד, לנטולות כישרונות יצירתיים בתחום התרבות, ומה לנו כי נלין, הרי יצירתנו באה בקלות דרך הלידה. לכן אני היום גאה, במאה ה-21 המצטיינת בנוכחות נשית בכל תחומי היצירה, על השגיהן העצומים של הנשים באמנות ובמדע. זו הייתה גם אמש התחושה שעלתה בי במוזיאון.

בתערוכה של דגנית ברסט ישנן סדרות של ציורים, צילומים, ושילוב של ציור וצילום, גם עבודת וידיאו אחת כמדומני, וכולן נמצאות במרחב שבין המופשט והפיגורטיבי. מופשט, בהחלט, אבל כמעט תמיד אפשר למצוא בתוך המסגרת איזו דמות נסתרת, אם מפה או אדם, חידה מיסתורית, מחאה פוליטית, או שיטה מתימטית האוחזת את חלקי היצירה יחד.
מכל עבודותיה של דגנית - ובאמת כדאי לנסוע לשם ולראות - אני רוצה להתעכב על שתי סדרות. הראשונה נקראת "חלומות". במוזיאון מוצגות עתה שלוש תמונות גדולות שכאלה, שהן תוצאה של עבודת צילום מורכבת המשתמשת בצירוף של כמה נגטיבים של צילום, המונחים זה על גבי זה ויוצרים יחד תבניות מוזרות שבאמת נראות כמו חלומות. דגנית מספרת כי התחילה לעבוד בטכניקה זו עוד לפני שלמדה את תורת החלומות של פרויד ואת המונח עיבוי (קונדנסציה), שתאר כאחד ממנגנוני היצירה של חלום. היא סיפרה כי פרויד עצמו, שכתב את סיפרו בסוף המאה ה-19 כידוע, השתמש במטפורה של צילום רב שכבתי להסביר את העיבוי. כזכור, הרעיון הפרוידיאני הוא שבחלום יש לעיתים מילה או תמונה שמסמלת יותר מאידיאה אחת, כאילו קיימים מספר שבילי אסוציאציה הנפגשים בצומת דרכים משותף. על ידי העלאת הסמל היחיד הזה, מצילה הנפש מידי המודחק מספר רעיונות, ולא רק אחד. במילים אחרות - כל ייצוג שבחלום הינו מורכב, בלשוננו היום - ישנה בו רב קוליות, מה שהופך את פרשנות החלום לתהליך דינאמי ובלתי נדלה. בשיחתנו אמרתי לדגנית כי כזכור לי ראה פרויד את התהליך כחיסכון באנרגיה של הנפש... על כך ענתה לי כי באמת זה חסכוני להשתמש בחמישה-שישה נגטיבים בצילום אחד, ולהפיק מכולם יחד יצירה אמנותית.

המיצג השני שנגע בי מאוד בתערוכה הוא סידרה של תמונות על פי שיר של תדיאוש רוז'ביץ', משורר פולני יליד 1921. השיר בתרגומם של דויד וינפלד ורפי רייכרט הוא זה: "הגיעה שעתי/ הזמן דוחק/ מה לקחת/ אל הגדה ההיא/ מאומה/ אז זה הכל/ אמא/ כן בני/ זה הכל/ אז זה רק זה/ רק זה/ אז אלה כל החיים/ כן כל החיים". בשיר הבן שואל את אמו מה לקחת מחייו לגדה השנייה של נהר הסטיקס, שעל פי המיתולוגיה היוונית הוא הגבול בין הארץ לשאול. מסע הנשמות מגדתו האחת לאחרת נתפש כמסע בין חיים למוות. האם עונה לו שאין מאומה לקחת, ואיננה מציעה לו כל נחמה, אלא אולי במלודיה האימהית החזרתית, המגיעה לשיאה במילים "כן בני".
לשיר אין כותרת, ויש בו 31 מילים, אותן מייצגת דגנית ברסט באמצעות 31 דימויים חזותיים על נייר. היא מספרת כי מצאה את השיר בעיתון "הארץ", גזרה אותו והלכה עימו. השיר לא נתן לה מנוח, וזוהי התוצאה. כל גיליון מכיל מילה אחת ועימו ייצוגים הנוגעים למהות החיים, המוות, האימהות והישראליות. דימויים קשים של חיילים הנושאים פצועים מופיעים כאן יחד עם גיליונות אחרים המייצגים משחקי ילדים וטקסטים על שירה קלאסית. מה שנפלא הוא שהייצוגים החזותיים אינם דוחקים הצידה את מילות השיר המרטיט הזה, שמקבלות מעמד חזק עוד יותר דרך העבודה האמנותית הגדולה. החוויה מתחלקת שווה בשווה: הצופה קורא כל מילה ומילה שבשיר ומתעכב עליה, יחד עם פענוח המסרים הויזואליים שיצרה האמנית. אולי זוהי חולשת המתבוננת - במקרה זו אני - שהמילים כל כך מחזקות את עוצמת החוויה האסטתית ומקנות לה משמעות נוספת. תיראו בעצמכם ותשפטו. כל מה שאגיד עוד במילים שלי יגרע מעוצמת החוויה.


עוד בבלוג של פרופ. עמיה ליבליך

בדרך כלל איני כותבת כאן בתכיפות כזו, אבל זהו פוסט קצר שהכרחי לי להפיץ. חום עז בחוץ. אני מבקרת אצל שכנתי...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אין גם איןאין גם אין20/7/2013

איפה התערוכה הזו נמצאת?. מעניין אותי ללכת לשם.

ציון בודאיציון בודאי20/7/2013

התעלמות מן הקונטקסט תוביל לאנכרוניזם בלתי רצוי. שלום לך עמיה יקרה
מרתק לראות דרך רשימתך את חגית האמנית בהקשר הכלל נשי בארץ והכלל פמיניסטי באירופה ובכלל. ההקשר או כל הקונטקסט האוניברסאלי הוא שמעמיד את חגית באור הנכון ברשימתך.

לפני שבועיים ראיתי את ההופעה הטלוויזיונית שלך בת השעה בנושא פרשת השבוע הנקראת מתוך ספרי התורה. גם כאן איתגר אותך המנחה בנושא פמיניזם בספרי התורה.
נצטרתי שלא נתת גם כאן לפמיניזם המקראי את ההקשר שלו דרך התעודות המצריות או הבבליות או האכדיות מסביבות המאה השלוש עשרה. כן נמצאנו הצופים עוברים איתך אנלוגיה אנכרוניסטית בין הפמיניזם ששנת 2013 מציגה לבין המאה הנזכרת לפני הספירה . וברור היה איפוא שתמצאי עצמך מבקרת את הפמיניזם המקראי בשוטים ובעקרבים.

השאלה שלי אלייך היא אם התנך שלנו אינו מתקדם בהומניות הנשית והגברית ביחס לתקופה המקראית ולעתים גם ביחס לימינו. שהרי אך לפני מאה שנה יכולת לקרוא בעיתון אמריקאי סימני היכר לכושי שדמו היה הפקר בפנייך רק מפני שברח מאדונו. התנך שלנו רואה בבריחתו סימן לניצול מעמדי ועל כן עצם בריחתו היא החופש שלו. שלושת אלפי שנים לפני החוקה האמריקאית אשר בה הכושים הם שקופים, אינם נזכרים. כי יש שם שוויון בחוקה ומחוץ לחוקה כל שחור עור היה עבד ורק כך.

בברכה ובתקווה שסייעתי לכולנו להימנע משנאה עצמית לספר הספרים בדרך אנכרוניזם.
ציון בודאי, גבעת-שמואל