מי הייתה אמי? על ברברה הוניגמן - "פרק בחיי".
פרופ. עמיה ליבליך | 14/9/2012 | הרשמו כמנויים
ככל שאני מתקדמת בשנים ובניסיון חיים, מתגבשת הרגשתי כי אחת החידות המהותיות ביותר בחיינו היא מי היו הורינו. היחסים בין הילד להוריו משתנים כמובן במהלך החיים, אך תמיד הם צבועים בצבעים עזים של תלות, אמביבלנטיות, אידיאליזציה או גינוי בתרכובות שונות. (לשם פשטות הניסוח – ובהשראת הספר הנ"ל - אדבר כאן על אם ובת, אם כי הדברים מתאימים בהחלט גם לאב ולבן, בואריאציות קלות). ילדה קטנה, סיפרו לנו גדולי הפסיכולוגים, רואה את אימה כענקית כל-יכולה, מי שבידיה להעניק את טוב כל העולם, או להפך. עם התבגרותה משתנה ראייתה של הבת בהדרגה, וכפי שגרסו הפסיכולוגים – המשימה ההתפתחותית החשובה היא להיפרד מהאם באופן פסיכולוגי, ולבנות את תמונתה כאישה בשר ודם. אולם, זוהי איננה משימה קלה כלל וכלל.
במשך שנים רבות אני מנחה בקבוצות גשטאלט תלמידי מוסמך המכשירים את עצמם לתפקידי טיפול שונים, אנשים שגילם לרוב בין 25 ל-35, וכך אני מיכל לנושאים הרגישים שהם מעלים לעבודה בקבוצה. באופן גס ניתן לומר ששני נושאים תופסים את הדרגות הגבוהות בסולם השכיחות והעוצמה – יחסים עם ההורים ויחסים עם בני זוג. נראה כי לכולם עניינים בלתי גמורים עם הוריהם, שרובם עדיין בחיים. משימת הפרידה האידיאלית לא הושגה, ולפעמים אפילו לא נזרעה ראשיתה.
גם בגילאים מבוגרים יותר, בהם לעיתים קרובות מתהפך היחס בין הבת התומכת ואימה הנתמכת – לא קיימת תמונה שלמה ונטולת פנייות של האם בעיני בתה. לעיתים קרובות לא שוררת אהבה טהורה בין הבת לאימה, כידוע, אם כי לא נוח לנו להודות בכך. היחס תמיד צבוע בקונפליקטים של העבר ובאינטרסים של הווה, וכך כנראה עד המוות. אלא שאז חל לעיתים קרובות מהפך, שאותו רואים לעיתים מיד בימי האבל הראשונים. כפי שעמיתי חיים עומר אמר לי פעם בלשון מבריקה: "קל לאהוב הורים שמתו". אבל אני לא מבקשת לדבר הפעם על אהבה, אלא על ידיעה. וטענתי היא שקשה ואולי בלתי אפשרי לדעת את הורינו. כל עוד הם חיים עומד כמו-מסך שאינו מאפשר זאת, ורבים מאיתנו נמנעים מלהקשיב לסיפוריהם או לשאול. אחרי שמתו מתחילה החרטה – מדוע לא שאלתי וחקרתי כל עוד היה את מי, וכמה מעט אני יודעת בעצם. מכתבים ויומנים שהיו חבויים נפתחים, והדמות המתגלה נחשפת בזרותה. איך ליישב זאת עם מי שהכרתי? האם זוהי אמי? ואיך לא ידעתי? היינו יכולות להיות חברות טובות.
כל זה מביא אותי אל הספר "פרק בחיי" מאת ברברה הוניגמן, שקיבלתי לקריאה מידיד שהוא איש ספר מובהק. אגב, על אף שיצא לאור ב-2008 בהוצאת עם עובד, כבר לא מצאתיו בחנויות הספרים. קריאה בספר הצנוע הזה הייתה מענגת ומלמדת בכל עמוד. מהאינטרנט למדתי שמחברת הספר אף ביקרה בארץ כשיצא לאור, כי כתבה עוד כמה ספרים שאינם מתורגמים לעברית עדיין וזכתה בפרס "קלייסט" היוקרתי בשנת 2000. המונח פרק בחיי הוא מטעה, או בעל כפל משמעות כאן: הספר מתחקה אחר סיפור חייה הנפתל של אימה של המחברת, שכונתה ליצי, ולרוב פשוט "אמי", ובעיקר על אותה תקופה חסוייה בחייה בה הייתה נשואה לקים פילבי המרגל הבריטי הידוע שפעל למען הרוסים. אולם, כבת, ברור שיחסיה עם אימה, ומקומה של האם בסיפור חייה של הבת הוא "פרק בחיי". כך או כך, שם מדוייק יותר לספר יכול היה להיות "כמה מעט אני יודעת על אמי".
במאמר מוסגר, יש לציין שברברה הוניגמן יהודייה, וכך גם אימה, גיבורת הספר. ברמה הקולקטיבית זהו סיפורו של דור שהיכרנו אך מעט – יהודים חילוניים, אינטלקטואלים ובוהמיים, בעלי השקפה קומוניסטית או סוציאליסטית, שעברו את מלחמת העולם איכשהו בלא שנתפסו, ונשארו כל חייהם אחר כך באירופה – ליצי הוניגמן, גיבורת הספר, בברלין המזרחית ולבסוף בוינה. הם קיימו ביניהם יחסי ידידות עמוקים, לאט לאט התפכחו מהקומוניזם, ותמיד ראו עצמם בראש וראשונה כקוסמופוליטיים ושייכים לאירופה. לאחר המלחמה, העניק להם המשטר הסובייטי מעמד רב זכויות של "נרדפי המשטר הנאצי", אך עם זאת ראו את עצמם כלוחמים ולא כקרבנות, ועל אושויץ לא רצו לשמוע בדיוק כמו שלא רצו לשמוע ולדבר על הגולאג הסובייטי... כמה מורכב פרופיל זה בהשוואה לסיפור הדוגמטי הפשוט שאנו מכירים מהשיח הקאנוני בחברה הישראלית. נזכרתי בקרוב משפחה של אבי, שהיגר מפלשתינה בחזרה לפולין מכיון שנרדף כאן כקומוניסט, ובמקצועו כעיתונאי פולני זכה להתקדם בעיתון היומי בוורשה עד שהיה עורכו הראשי. "ולא נותר לו סנטימנט ציוני? והוא לא חשש לחיות שם כיהודי אחרי השואה?" שאלתי את עצמי. אך כשביקרתי אותו לימים בדירתו הדחוסה בין ספרים ותמונות בוורשה, והוא מפזר סביבי טבעות עשן ומשקה אותי בברנדי משובח, היה לו צער אחד בלבד – על חלום החברה הקומוניסטית הצודקת שנגוז לנגד עיניו. "נלחמנו לשווא", הוא אמר. אבל על הסיפור הפולני הזה אכתוב בפעם אחרת.
אם כן, שוב לפנינו ספר המספר על האם מנקודת מבטה של בתה, ונכתב אחרי שהמבוגרת בין השתיים כבר איננה בחיים. אולם, היפהפה בספר הוא שככל שאנו קוראים על ליצי, שלושת בעליה, מאהביה הרבים ונדודיה על פני אירופה מפריז ללונדון ומברלין לוינה, אין מסך אי הידיעה מורם. חייה מלאים סודות ורמזים שאותם אין הבת מצליחה לפענח. גם שיחותיה עם אביה, בעלה השלישי של אמה, מגלות לה בעיקר שליצי הייתה אישה של ניגודים. את חיי האם לא ניתן לסדר על רצף כרונולוגי של אמת ועובדה. היא נותרת עלומה גם לאחר שבהיותה בת 80, באה מרצונה אל בתה היחידה וביקשה לספר לה את "אותו פרק בחייה". אלא שבכל פעם נדדו דבריה באופן אסוציאטיבי למחוזות אחרים, העובדות שונו וטושטשו מחמת כשלי הזיכרון והרצון ליפות, וכך או כך נותר הנסתר רב על הגלוי. אמנם זהו סיפור חיים מלא כנראה בקונספירציות, מסרים מוצפנים וסודות, הקשורים בעולם הריגול. אבל לאורך כל הקריאה שאלתי את עצמי: ומה אני יודעת על אמי, גם אחרי שקראתי את מכתביה (אלה שלא העלימה מאיתנו), אחרי שחקרתי ודרשתי – ועוד פחות מזה אני יודעת על אבי, למרות שלפני כשנתיים כתבנו אחיותיי ואני ספר משפחתי משותף על הורינו... דומני כי ברברה הוניגמן טוענת מאחורי המילים ש"האשמה" בחוסר הידע הסדור והמלא על חיי אמה על בוריים טמון בייפוי שעשתה זו בסיפור חייה, כשסיפרה אותם כ"רומן שהייתה שמחה לחבר על פיהם את חייה מחדש". ואני חושבת כי חוסר היכולת ללכת אחורה בזמן ולהכיר את הורינו לפני ולפנים הוא מחסום פסיכולוגי טבעי ובל יעבור בכל מקרה. רבים שולחים אלי סיפורים שכתבו על הוריהם, לעיתים מתועדים לעילא, ברורים כשמש בצהריים מבחינת כל העובדות והתאריכים – אך זהו? עכשיו הם יודעים? הידיעה כנראה היא מטרה בלתי אפשרית. ודאי ישנה גם תיאוריה פסיכולוגית הגורסת כך ומסבירה למה ומדוע...
אני מסיימת כאן בהתנצלות על הכפל שנפל בפוסט הקודם בבלוג, ובעיקר בברכת שנה טובה לכולנו!