ונצואלה או מה?
פרופ. עמיה ליבליך | 16/1/2020 | 2,564 צפיות | הרשמו כמנויים
ונצואלה הוא שם הופעת המחול האחרונה של להקת בת שבע, כוריאוגרפיה של אוהד נהרין. אני לא מרבה ללכת להופעות מחול, ואולי כל מה שאכתוב למטה הוא תוצאה של בורותי. בכל אופן – הנה אני יוצאת לרחבת סודאן דלל בתל אביב אחרי ההופעה בסוג של הלם. "אוזני תצילנה" – הביטוי התנכי הזה עולה על דעתי, ואילו למראה העיניים אין בכלל שם.
האם להופעת מחול דרוש סיפור? כותרת מסבירה? או שהחוויה החושית מספיקה, וכאן החוויה היא כפולה ומכופלת – המראה והקול.
לא קראתי דבר על ההופעה הזו, ועתה אני שמחה על כך. חברים שאני סומכת על טעמם אמרו לי רק: את חייבת לראות את זה. והלכתי. כבר בחמש הדקות הראשונות של המופע על הבמה חיפשתי לו כותרת. אחר כך הרפיתי, ופשוט נתתי לחושים לקבל את מה שניתן, בכמות ענקית, מעל הבמה. דפקו לי בראש, אפשר לומר. אבל עכשיו, בבוקר שאחרי, וגם ממש בסוף ההופעה, כשצעדתי במרחב המרוצף והרטוב לכיוון החניה, שוב החל החיפוש שלי. כאילו ללא משהו קוגניטיבי אני לא יכולה להשלים את החוויה.
אז הנה במילים מה שראיתי ושמעתי – וכמובן אם תלכו או הלכתם, אתם עשויים לראות משהו אחר לגמרי. קבוצה של בני אדם, נשים וגברים יוצאים למסע מתוזמן היטב יחד. מוסיקה כנסייתית נשמעת ברקע, אלא שהיא מלווה בצליל חדגוני צורם שמבשר את הבאות. די מהר מתפרקת החבורה, לצמדים או ליחידים, המתרוצצים אנה ואנה כסוסי פרא על הבמה. נפגשים כאילו באקראי, וממשיכים בפניותיהם. תחרות ניטשת. מלחמה פורצת. אלימות עצומה שמוכלת איכשהו בצעדי המחול המתוזמנים. צעקה אחת אדירה, סוג של דקלום קיצבי במילים באנגלית, אולי מילים של שירה שאינני מבינה. מוסיקת רוק נוראה מחרישה אוזניים ממש. (הלב שלי מגיב בפעימות נמרצות ואני שוקלת אם לצאת מהאולם... בגלל הדציבלים, לא בגלל המחול.) דגלים שונים מונפים. יש הרוגים ופצועים, יש תהלוכות והמון המון פוסט טראומה, שנראית בהעוויות ובעויתות של הרקדנים על הבמה.
אם מישהו לא תפס במה מדובר, כל זה חוזר שנית בהרכב רקדנים רענן ולצלילי מוסיקה שונה. וחוזר חלילה. הרקדנים עובדים כל כך קשה על הבמה שזה ממש לא יאומן. ורואים את המאמץ, הנשיפות מושמעות. חדר כושר למתקדמים הוא אפס לעומת ביצועיהם. אפילו בשורה השביעית אני רואה את הזיעה מטפטפת ומתנפנפת מגופם של הבנים.
ופתאום זה מסתיים. רקדנית אחת שנראית יפנית עושה תנועות של שחף המנסה לעוף משדה הקרב לשמים, לשווא, היא אינה מתרוממת. והיא הדמות שחוזרת אלי שוב ושוב בסיוטי הלילה שאחרי.
אני צועדת למגרש החנייה בגשם קל ומנחם, ופותרת לעצמי את החידה. אני מבינה שאוהד נהרין סיפר על האלימות בחברה, על השנאה והאפלייה, ומראה כי אין לזה פיתרון. ומדוע ונצואלה? במקום להגיד דרום תל אביב או עזה... כאילו הזרה. כי בינתיים, ממש בשעה זו, נסגרות הרשימות בכנסת למערכת הבחירות הבאה. ומישהו צועק.
