במהלך ספטמבר 2014, בא אל קיצו הליך משפטי מסועף שנמשך 12 שנים, כשבית המשפט העליון הרשיע ברוב קולות את בני שמואל באונס ביתו שהיתה אז בת 10. ההרשעה התקבלה לאחר שבית המשפט דחה את ערעורו של שמואל, ולאחר שבית המשפט המחוזי כבר הרשיע פעמיים את האב. בלב ההליך המשפטי ניצבה סוגיה משפטית מורכבת - ביתו של שמואל הגישה את התלונה כשהייתה בת 25, לאחר שבגיל 22 נזכרה במעשים לאחר שחלמה שאביה אונס אותה.
לאחר ההרשעה, יצאו 47 חוקרים ישראלים מתחום הפסיכולוגיה בגילוי דעת נחרץ, על רקע ערעורים שהגיעו להכרעתו של בית המשפט העליון אשר הטענות בהם מתבססות על זיכרונות מודחקים של התעללות מינית בילדות וטענו כי המחקרים בתחומי הזיכרון והשיפוט מצביעים באופן מובהק על כך שאין לראות בעדויות מסוג זה ראיה קבילה ומהימנה. עיתוי פרסום גילוי הדעת עורר תגובות ציבוריות חריפות, שכן הוא הוצג כאמירה היוצאת נגד פסק דין של בית המשפט העליון שהרשיע אב באונס בתו, בין השאר נטען כי עיתוי הפרסום גורם נזק נפשי לניצולי התעללות מינית המתמודדים עם זיכרונותיהם, ובפרט לתובעת עצמה.עוד נטען כי גילוי הדעת חיזק את האופן המסולף שבו הוצג פסק הדין בתקשורת, כאילו התקבל על סמך חלום של התובעת – בעוד בפועל ראיות רבות אחרות סייעו לשופטים בהכרעתם. במסגרת דיוני הערכאות השונות בתביעה העידו מומחים הן מטעם ההגנה והן מטעם התביעה אולם השופטים קיבלו את דעת האחרונים, ד"ר צביה זליגמן ופרופ' אלי זומר, בטענה שהסוגיות השנויות במחלוקת הן "בלב מומחיותם וניסיונם", בשונה מהמומחים מטעם ההגנה.
- בין חוקרים לקלינאים: סוגיית הזיכרון המודחק חוזרת לטלטל את השדה/ שפיות זמנית
- עוד על הדחקות והפרכות: הדיון המקצועי נשאר בכותרות/ שפיות זמנית
בבלוג 'בכיכר העיר'- התפרסם גילוי דעת נגדי של קבוצת פסיכולוגים:
במדור ה'דעות' התפרסמו מספר טורי דעה של אנשי טיפול ואקדמיה:
רחל סובר חוששת שגילוי הדעת של 47 החוקרים ואנשי הטיפול בעניין הזכרונות המודחקים עלול לגרום נזק נרחב שיתבטא לא רק בפגיעה באפשרות של מי שעברה פגיעה מינית בילדותה לתבוע צדק, אלא גם באפשרות שתקבל טיפול נאות. מה יקרה למטופלת כשהמטפלת שלה מוצאת עצמה במתח בלתי אפשרי - כשהיא מבקשת לשמש 'עדה' לחוויתה הבלתי מתוקפת של המטופלת, בעוד מסביבה נשמעת דרישה לפקפק באמינות האירוע או החוויה, וכשמעל ראשה מרחפת סכנה של תביעת דיבה משום שבחרה להאמין.
אל מול הדעות המפקפקות בקיומה של האמנזיה דיסוציאטיבית, מבקשת אורית נווה להסביר כיצד אירועים טראומטיים עשויים 'להישכח' ובמקרים מסומים אפילו לא להירשם בזיכרון כאירוע ברור שהתרחש ולהזכיר שהרבה יותר קשה להכיר בקיומה של התעללות על ידי אדם קרוב מאשר להכחיש אותה
הדיון המקומי הסוער בסוגית הזכרונות המודחקים הוא במידת מה המשכן של 'מלחמות הזיכרון' שהתרחשו בארה"ב בסוף המאה הקודמת וכללו עימותים בין קלינאים ואנשי טיפול לבין חוקרי זיכרון באקדמיה. ד"ר גד בן שפר, נזכר במאבקים ההם ומבקש לפזר את הערפל, אבל גם את אשליית הודאות כשהוא מצביע על הנטייה של כל צד להשליך תאוריה מוכנה מראש על הנתונים, מסביר מדוע יצירת זיכרון כוזב והדחקת זיכרון אמתי הם במידה מסוימת שני צדדים של אותו מטבע ומבהיר מדוע מהימנותה של תאורית ההדחקה בכלל לא רלוונטית לדיון המשפטי.
איילת וידת כהן סבורה שבמשפט המדובר הועמדו לדין לא רק גרסת הבת ואביה אלא גם השאלה אודות היכולת לשלב אמפטיה ואנושיות עם חשיבה מדעית והמשקל של אלה בעיצוב הנורמות המוסריות שלנו כחברה.
ד"ר מיכה אנקורי מתייחס לדיון שהתקיים לאחרונה בין אנשי המקצוע סביב סוגית החלומות והזיכרונות המודחקים ותוהה כיצד נשכחה תגליתם של פרויד ויונג לפיה חלומות מדברים בשפה הסימבולית ולא בשפת החוק.
מלבד התיחסויות אלה, אנחנו מבקשים לקבץ עבורכם מספר מאמרים שהתפרסמו באתר בעבר ומתייחסים לסוגיית הזיכרונות המודחקים מבחינה תאורטית, ובנגזרותיה של זו בחדר הטיפול:
- מר ויניקוט והבעיה של זכירה שגויה/ שילי ורדימון
- זו ששותקת בתוכנו/ שילי ורדימון
- זיכרון שסולף - ניתוח לפי הגישה הפרוידיאנית/ שרי אדלשטיין
- זיכרונות, טעויות, תקוות/ בלה סוסובסקי
- זכרונות מושתלים או זכרונות מושתקים?/ שפיות זמנית