איך עושים שלום, כמו שבונים בית או כמו שמציירים ציור?
ד"ר עפר גרוזברד | 24/5/2013 | הרשמו כמנויים
במהלך שיחות השלום בין סוריה לישראל התגלעו חילוקי דעות באשר לאסטרטגיה שיש לנקוט בהתמודדות עם תהליך השלום. ברק, ראש ממשלת ישראל, אמר לשיהאבי, הרמטכ"ל הסורי: "אתה מתייחס לדיונים האלו כאל סדרת צעדים – בכל פעם מסכימים על צעד מסוים, מתקדמים וממשיכים לדבר על הצעד הבא, כמו שבונים חומה של לבנים, אבל זו אינה דרך נכונה".
שיהאבי, שהתאהב באנלוגיה של ברק, השיב לו: "זה כמו שקודם בונים יסודות, אחר כך קירות, ואחר כך את הגג".
ואז החל ברק להסביר את הדברים ולנסחם בדרכו האופיינית, "לפחות בשלב הזה ובפורום הזה עדיף להסתכל על התהליך כמו שצייר מצייר תמונה ולא כמו שבנאי בונה בניין. במקרה של צייר, התהליך הוא של יצירה שבה אין לך מושג מראש מה יצא בסוף. בניגוד לתוכנית של בניין, צייר שם כל מיני כתמים שחוברים בסוף לתמונה כוללת. התהליך הוא מעגלי, כלומר דנים בנושא, בוחנים, חוזרים ומתקנים, וכן הלאה".
מהו פשר הקושי של בעל וקטור חשיבה המכוון החוצה להשתתף בסיעור מוחות יצירתי וכיצד אפשר להתגבר על הקושי הזה?
פתרון: הציפייה של בעל וקטור חשיבה המכוון פנימה מבעל וקטור חשיבה המכוון החוצה להשתתף בסיעור מוחות יצירתי כדי למצוא פתרונות חדשים וטובים יותר מסתיים לעתים קרובות במפח נפש שלו. לדידו של בעל וקטור חשיבה המכוון פנימה אין דבר טבעי יותר מהעלאה חופשית של רעיונות במטרה למקסם את הרווח של שני הצדדים. ואולם בעל וקטור חשיבה המכוון החוצה קיבל מהסמכות על פי רוב הנחיות מדויקות בהרבה מבעל וקטור חשיבה המכוון פנימה והוא מחויב לציית לה באופן מלא. ייתכן שיתבונן בבן-שיחו המעלה רעיונות מהרהורי לבו ומשחק במחשבותיו באופן שלא מוכר לו. לדידו חופש כזה רק אלוהים, היוצר הגדול, מרשה לעצמו. הוא עלול להתקנא בו בשל כך ויתקשה להסביר לו את מגבלותיו. על כן הפער בין האופטימיות והאקטיביות של בעל וקטור חשיבה המכוון פנימה לפסימיות ולפסיביות של בעל וקטור חשיבה המכוון החוצה ברורה. בעל וקטור חשיבה המכוון החוצה יכול להסביר בפשטות לבעל וקטור חשיבה המכוון פנימה את ההבדל ביניהם, משום שלעתים קרובות בעל וקטור חשיבה המכוון פנימה, הממוקד עצמי והוא בעל כישורים חברתיים מצומצמים יחסית, אינו ער למגבלות בן-שיחו. עתה, לאחר ההסבר ושרטוט גבול סמכויותיו של בעל וקטור חשיבה המכוון החוצה, יקל עליהם לתקשר, לחפש פתרונות במסגרת האילוצים המתבקשים ואף לפתח קשרים קרובים וחמים. בעלי וקטור חשיבה המכוון החוצה נוהגים במקרים רבים לפתוח את הדיון בשאלה לבן-שיחם "מהם גבולות סמכויותיך?". הם ערים הרבה יותר מבעל פרדיגמת חשיבה מערבית לנוכחותן של מגבלות אלה ויודעים שלא הכול אפשרי. על כל פנים, העלאת רעיונות יצירתיים חייבת תמיד לעבור דרך האני ודורשת יכולת התפעלות. בעל וקטור חשיבה המכוון החוצה גם אם קיבל את הסמכות לכך עלול להתקשות להשתתף בתהליך כזה. כך כששאלו דניס רוס ושלמה בן-עמי את אבו עלא לפני ועידת קמפ דייוויד, כל אחד בנפרד, את אותה שאלה היפותטית, "נניח שתקבל את הגבולות שאתה חושב שאתה חייב לקבל, איך אתה מתכוון להתמודד עם בעיות הביטחון של ישראל", לא השיב אבו עלא. היה לו קשה להתמודד עם שאלות היפותטיות. לעומת זאת, בעל וקטור חשיבה המכוון החוצה יוכל לתרום את חלקו לתהליך באופן לא פחות חשוב מבעל וקטור חשיבה המכוון פנימה בהיותו ער להקשרים הסביבתיים והחברתיים של התהליך.
המצרים התייחסו לתהליך השלום בדומה לסורים, בלא ספונטניות של יצירה חדשה: "הגנרלים המצריים לא נסחפו בהתלהבות שאפפה את הישראלים. בשיחות גילה טמיר [אברשה טמיר, עוזרו של שר הביטחון עזר ויצמן] שהלך המחשבה שלהם על שלום בין ישראל למצרים שונה לחלוטין מזה שלו ושל עמיתיו הישראלים. הנציגים המצריים, מאגדוב והוויידי, ראו את השלום בין העמים כתהליך איטי שיבוא בשלבים. 'זה כמו בניית בית' אמר מאגדוב. 'תחילה מקבלים החלטה על הבניה. לאחר מכן מניחים יסוד, ממשיכים בבניה, משלימים את הגג, מתקינים דלתות וחלונות, ורק לבסוף נכנסים לגור בבית. כך גם השלום. נתחיל בחתימה, אתם תיסוגו, ורק בסופו של תהליך יבוא שלום אמיתי ומלא'".
"למה אנחנו תמיד החניכים המצטיינים, והם – הפלסטינים – שוכבים חסרי תנועה על האלונקה?" נהג גלעד שר להתלונן לפני חבריו. "מול הפעילות הישראלית עמדה הפאסיביות הפלסטינית, האופיינית כל כך להתנהלותם בכל התחומים. נעדרי יוזמה, למעט כאשר מופעל עליהם לחץ מבחוץ. תמיד היו אלה הישראלים – רבין באוסלו, בקהיר ובטאבה, ברק בשארם א-שייח' בקמפ-דייוויד וכפי שיתברר בהמשך, בטאבה, או האמריקנים או מידי פעם אפילו המצרים והירדנים – שהניחו על השולחן יוזמה או תוכנית. מעולם לא הונחה על שולחן המשא ומתן יוזמה פלסטינית לטווח ארוך, תוכנית מדינית ממשית, עמדה שאינה בבחינת 'הכל או לא כלום'". גלעד שר אמנם מדרג את המצרים והירדנים כאקטיבים ויוזמים יותר מהפלסטינים אבל הם עדיין רחוקים מלקיחת אחריות אקטיבית כמו שנהגו האמריקאים והישראלים.
כך הודה הנציג הפלסטיני, יאסר עבד רבו, שלדידו "סיעור מוחות הוא פעולה טבעית בערך כמו ללכת ברחובות רמאללה לבוש בשמלה". ואילו דניס רוס חזר וציין שאסד מעולם לא יזם, תמיד רק הגיב.
כך זעזע בן-עמי את הפלסטינים כשהעז להציע להם פתרון כלשהו בסוגיית ירושלים ובסיומו הוסיף: "יכול להיות – וכך זה נראה כרגע – שאלה אינם אלא רעיונות פרועים שלי ושל גלעד, ושברק יזרוק אותנו מכל המדרגות כשנבוא איתם אליו – אבל לכם שווה לנסות ולדון בהם ברצינות".
סיכומו של דבר, לבעל וקטור חשיבה המכוון החוצה כדאי לנסות ולהשתתף במידת האפשר בסיעור מוחות לא רק משום הרעיונות שיכולים לעלות, אלא גם משום שבכך הוא קונה את אהדתו של בעל וקטור חשיבה המכוון פנימה. תהליך זה דורש יכולת להתפעל מרעיונותיך וכן מרעיונות בן-השיח. אפשר להתנות מראש שכל פתרון שישיגו הצדדים במסגרת סיעור המוחות יהיה כפוף לבדיקה מחודשת באשר ליכולתו של בעל וקטור חשיבה המכוון החוצה להציג אותו בסביבתו הטבעית.
שלום עושים כמו שבונים בית (סמכותיות) ------- שלום עושים כמו שמציירים ציור (התפעלות)
נטייה להגיב יותר וליזום פחות (כישורים חברתיים) ----- נטייה ליזום יותר ולהגיב פחות (התפעלות)
שבת שלום
עפר
קישור לספר:
http://www.bialik-publi...f6ddp42j7eq7
קישור לשני הפרקים הראשונים בספר:
http://www.hebpsy.net/a...?t=0&id=2941
