פסיכולוגיה עברית

×Наивная акварель
Наивная акварель ©
זכור אותי

על אנשים, ספרים ואירועי חיים

פרופ. עמיה ליבליך

"דברים שלא סיפרתי".

פרופ. עמיה ליבליך | 5/8/2010 | הרשמו כמנויים


כשהייתי ילדה תל אביבית אני זוכרת את המשפט שנהגתי לומר כתירוץ לעצלנותי, רחמא ליצלן "החום הזה מייבש לי את המוח". כך גם בימים אלה. אני קוראת וכותבת לאט. את מיזוג האויר אני מתעבת בגלל הסטריליות שהוא משליט על חיי. במקום זה, עם ערב אני יורדת לטבול בים, מתרעננת, ושוב החום. וחוזר חלילה.
במצב המנטאלי הזה התאים לי מאוד לקרוא את הממואר של אזאר נאפיסי "דברים שלא סיפרתי". הרי רק הכותרת הפשוטה הזו היא מבריקה!
נאפיסי הייתה מוכרת לי מסיפרה היפה "לקרוא את לוליטה בטהראן". הוא בעיני שייך למסורת הספרים על דור ראשון לפמיניזם – שלה באיראן, הכולל כמובן גם את האומץ לעמוד מול המשטר הפונדמנטליסטי, שהוא עולה על כל משטר אחר בפטריארכליות שלו.
והנה יצא ספר חדש זה בעברית. הוא בהחלט לא ספר קליל לעונת המלפפונים, אבל מצד שני הוא כל כך קריא ונגיש, שלא דרש ממני התעמקות רבה מדי. אני, כידוע, חובבת של סיפורי חיים 'אמיתיים' (ומידת האמת היא נושא לימים קרירים יותר).
בספר הנוכחי עוסקת נאפיסי בעיקר בזכרון הוריה, הנושא שלי השנה: אמה האניגמטית שחיה בעברה המדומיין, באשליותיה ובתסכוליה, ועינתה את בתה היחידה, עד כמה שאהבה אותה. אביה, שהיה בזמנו ראש עירית טהראן, הגבר החלש והבוגדני. הקואליציה המשפחתית של האב עם בנו ובתו, שכולם חיים תחת אימתה של האם, וכשהם באים איתה לפסיכיאטר, היא מטילה (כמובן) את כל האשמה עליהם. ואיך בכל זאת אהבה אותם הסופרת, במיוחד בזקנתם ולאחרי מותם (על כגון אלה אמר ידידי חיים עומר פעם אימרת מחץ: "לא קשה לאהוב הורים שמתו...") ולהם היא מקדישה את הספר. בסיומו של הספר היא נפרדת מהוריה, ומשבחת אותם על שנתנו לה כמתנה עולם פנימי כה עשיר, שיכול היה לעמוד בתלאותיו של העולם החיצוני שבו חיה. שכן ספר זה, המשוקע עד הפרטים בהיסטוריה הפוליטית, תרבותית ודתית של איראן במאה העשרים, מספר עד כמה נעשו במדינה זו החיים לבלתי אפשריים לאינטלקטואלים כנאפיסי ובעלה. בסופו של דבר, למרות השנאה והכעס, את ההצלחה הבינלאומית שלה כסופרת וכחוקרת של ספרות פרס, על כל המהמורות והתמורות שעברה, היא מייחסת לחינוך ולחוסן שקיבלה בביתה, אולי דווקא בגלל הקשיים עימם נאלצה להתמודד.
(אגב, כרבים אחרים לא הייתי מוצאת זמן או רצון לקרוא ספר עיוני על ההיסטוריה של אירן, שהיא מרתקת וגם נוגעת מאוד לחיינו כאן, מוקפים בתרבות האיסלאם - ואילו דרך הממואר האישי הזה, למדתי המון.)
מכין כל הנושאים האישיים והקולקטיביים בהם עוסק ספר נבון ומרגש זה, אני רוצה להתייחס לארבעה נושאים שבלטו בשבילי – ציור דמות ההורים, הטרדה מינית בילדות, הכתיבה והגלות.
ציור דמות ההורים של נאפיסי הוא נפלא בעיני, דווקא משום שאיננה מפחדת לתאר את חולשותיהם ואת היחסים המאוד מורכבים שלה איתם, ובמיוחד עם אמה. היא מהלכת באומץ על החבל הדק שבין אהבה ושנאה, ומצליחה לייצג את שני הקטבים, מבלי שיבטלו זה את זה. כך למשל היא מספרת על אמה בעמוד 136: "מההתחלה החליטה אמי שנישואיה לאבי היו שגיאה, תחליף אומלל... וחרף כל העדויות שהעידו כי ההפך הוא הנכון היא מעולם לא תיקנה את ההנחה הראשונית הזאת. דודה מינה טענה שאמא אהבה את אבי, אבל לא ידעה איך להפגין את אהבתה. זו באה לידי ביטוי בחרדה לביטחונו, בהגנה נואשת על מעשיו הפוליטיים ובדאגה מתמדת לבריאותו. רק הכעס שלה היה עמוק ובלתי ניתן להפרכה."
ובעמוד הבא, תאור נפלא של אותה אם אריסטוקרטית בשוקי העיר: "במשך כל חייה הבוגרים היא שוטטה ברחובות טהרן, מצאה את המוצרים האיכותיים ביותר, את המחירים הסבירים ביותר, התמקחה, שידלה, התקוטטה והתיידדה עם החנוונים. היא ידעה איפה מוכרי הפירות מחביאים את הפירות המשובחים ביותר, כדי למכור אותם אחר כך במחירים מנופחים ללקוחות העשירים שלהם, וקיבלה דיווחים מידידים וממכרים על קצב זה או אחר או אופה זה וזה. החושניות שחסרה אצלה ביחסים אישיים הגיחה ממנה בפשיטותיה היומיומיות אל השוק." איזו התבוננות!
נושא אחר שבו נוגעת נאפיסי ביד אמן אמיצה הוא הטרדה מינית שעברה מידיו של "איש קדוש" – גילוי שלא העיזה להציג קבל עם עד עתה. הגבר שהיא מציינת בשמו, חאג'י אגא קאסם, נחשב למוסלמי קדוש, ונראה כמלומד סגפן וצנום. גבר זה מטריד את נאפיסי בת השש (!) בביתה. להוריה הוא אומר כי מחובתם לטפח את צניעותה כבר בגיל זה, אך כשהוריה משאירים אותו בבית עם הילדה לעת ערב, הוא בא למיטתה, מתנשף על צווארה ולופת אותה מאחור. וכך הלאה. הילדה עושה עצמה ישנה, עוצמת את עיניה בחוזקה, ואיננה מעיזה לצעוק או להרחיק אותו. לחוויה קשה זו מתלווה הרגשת האשמה המוכרת של קרבנות אונס, אולי גם "תחושה מעורפלת כלשהי של עונג מיני" כלשונה. אולי זהו זיכרון שיש עימו תיקון, אולי זוהי סגירת חשבון עם האיש הקדוש ועם הוריה שהשאירו אותה בבית במחיצתו הטהורה... כך או כך, פרק זה מהווה גינוי אמיץ עם לקח פסיכולוגי מוכר אך אף פעם לא מיותר. קדושי דת אינם חפים מפדופיליה, ואולי ההפך – בגלל האיסורים המרובים החלים עליהם לפי דתם המחמירה, הם דווקא הופכים לסוטים מיניים כאלה.
על הכתיבה בחייה אין נאפיסי מדברת במפורש בספר זה. הנה היא ילדה סוררת, תלמידת תיכון מרדנית, מהפכנית צעירה; והנה לפתע פתאום – חוקרת ספרות וסופרת ידועה. שתי עובדות מכינות אותנו להתהוות הסופרת – העובדה כי אביה כתב יומן ומאמרים כל חייו, והעובדה ששני הוריה, ובמיוחד אביה, מילאו את עולמה הדימיוני בסיפורים ובשירה מהקלאסיקה שהכירו היטב, ואימנו אותה בשימוש בשפה ובאסתטיקה. נראה לי כי הכתיבה מופיעה בסיפור החיים של נאפיסי כקרש הצלה למצוקות הפרטיות והקולקטיביות שהיא חווה. הכישרון הוא כנראה מתנת האל, וכך הופכת הכתיבה הטבעית והמרפאת שלה לאוצר המעשיר את כולנו.
הנושא האחרון שנגע בי עמוקות קשור להגלייה מרצון של המחברת עם בני משפחתה מארצה, ממולדתה ומבית אביה. לאחר כעשרים שנה של ניסיונות להתאקלם למציאות ההגבלה הדתית החמורה באירן, מחליטה נאפיסי לקבל הזמנה לאוניברסיטת ג'והן הופקינס בארצות הברית ו"יורדת" עם בעלה ושני ילדיהם. מאז היא חיה בעולם החופשי של אמריקה הגדולה. חשבתי הרבה על הצעד הזה, שבמובן מסויים עשו גם הורי בצעירותם, ולא מעט ישראלים עשו גם בדורי. מתי מרגיש האדם שדי, יותר אינו מוכן להתפשר עם הקיום בארץ מולדתו? מתי ובאיזה נסיבות הוא או היא מחליטים לעזוב את ההורים לצמיתות ולצאת לעולם טוב יותר? האם אנשים עושים זאת למען ילדיהם? ומנין להם הוודאות שאכן יהיה טוב יותר? הנטייה הטבעית הרי היא להישאר,להסתגל, להגיד "מחר זה יעבור", או "לכל מקום הבעיות שלו". אני חושבת על רגע ההחלטה הזו ובוחנת אותו מכל זוית בעזרתה של סופרת מחוננת זו, ועדיין רב הנסתר על הגלוי.

עוד בבלוג של פרופ. עמיה ליבליך

חברים היפנו את תשומת ליבי לסרט תיעודי (Yalom’s Cure), מעין סיפור חיים או סיכום חיים, על ארווין יאלום, שכבר...
כבר כמה עשורים אני מראיינת למטרות מחקר וכתיבה, ומלמדת איך לראיין במסגרות רבות. הראיון הוא עבורי כלי...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אין עדיין תגובות לפוסט זה.