לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
על מאמרי "להיפטר מתווית המחוננות": תיאור מקרה של נערה מחוננת תת-משיגה

על מאמרי "להיפטר מתווית המחוננות": תיאור מקרה של נערה מחוננת תת-משיגה

ד"ר חנה דויד | 14/7/2021 | הרשמו כמנויים

לאחרונה קיבלתי תגובה על מאמר שפירסמתי לפני 8 שנים, מאמר בו תואר מהלך חייה של נערה, כיום אשה צעירה, שאותרה בילדותה כמחוננת על ידי משרד החינוך. ילדה זו "הצליחה" ל"הפוך" לאשה, שלא הגשימה את הציפיות שתלתה בה סביבתה לאחר קבלת תווית ה"מחוננת". היא אף לא הצליחה להוציא מן הכוח אל הפועל את היכולות שנשים בנות גילה, בעלות אינטליגנציה נמוכה במידה ניכרת מזו שלה, הצליחו. 

לדאבון הלב, מהלך החיים כזה של אנשים שמשרד החינוך איתר כמחוננים אינו נדיר, והוא אף תדיר יותר בקרב בנות מאשר בקרב בנים. כדי להדגים זאת ביקשתי את רשותה של האשה ששלחה לי את התגובה שלהלן, ותודה העמוקה לה מקרב לב על שהסכימה לפירסום (תוך השמטת השם כמובן, ושינויים של פרטים רבים למניעת זיהוי).

 

תגובה למאמר "להיפטר מתווית המחוננות"

אני מורה בת 25, לפני 3 שנים סיימתי לימודי שנה ד' של לימודי הוראה. רק עתה נתקלתי במאמרך משנת 2013: "להיפטר מתווית המחוננת: תיאור מקרה של נערה מחוננת תת-משיגה", והזדהיתי איתו מאד. אומנם לא אובחנתי כמחוננת, ואני גם לא חושבת שהייתי כזאת, אבל הייתי חכמה מאוד.

למיטב זכרוני בגן הילדים לא הייתי שונה בהרבה מהילדות האחרות; לא התחלתי לקרוא לפני התחלת הלימודים בבית הספר או משהו יוצא דופן אחר. אבל כבר החל מכיתה ב' בבית הספר התקדמתי מהר יותר, בפער ניכר, משאר בנות כיתתי כמעט בכל המקצועות. קראתי הרבה; נחשבתי ל"תולעת ספרים", והשפה שלי היתה עשירה, הן בביטויים ספרותיים והן במלים ממשלבים גבוהים שלא היו אופייניים כלל גילי הצעיר.

כמו שתיארת במאמר – חברותי נהגו ללעוג לי בשל כך ואף לנסות להחביא את הספרים שלי, דבר שהיה כמובן מכעיס אותי מאוד. מצב זה נמשך עד כיתה ח', ואז כבר הפסקתי להקשיב למרה בזמן השיעורים, ואף לא השתתפתי באון פעילו בנעשה בכיתה. נהגתי להקשיב כמה דקות בהתחלת כל שיעור כדי לדעת מהו הנושא, לאחר מכן הייתי משלימה את כל החומר כשהתכוננתי לבחינה עליו.


- פרסומת -

 

המעבר לתיכון היה כייפי – בכיתה ט למדנו בסגנון שונה, רמת הלימודים היתה גבוהה יותר וקיבלנו יותר עבודות שאפשרו לי ללמוד בכוחות עצמי על דברים שמעניינים אותי. אבל שמחתי לא ארכה זמן רב. כבר בסוף כיתה ט' התחלתי לחזור לדפוס הישן – של אי-הקשבה, עיסוק בדברים אחרים והשלמת החומר לקראת מבחנים. מאחר שהייתי מקבלת ציונים טובים – מעל 85 - המורות לא היו יכולות להתלונן עלי. אבל כבר אז הרגשתי מבוזבזת...

במאמר שלך כתבת, שהסביבה הלא תומכת שהיתה לבחורה הזו גרמה לה לא לרצות להיות חכמה, זה מה שקרה גם לי. אבל היה לי הכי קשה עם ההערות, של המורות, של הצוות ושל חברותי לכיתה. ההערות של נשות הצוות היו דוגמת: 'אני לא רוצה לשמוע אותך, אני רוצה לשמוע בנות אחרות', 'תהיי בשקט', 'מה אני אעשה, את לומדת מהר', 'זה קשור לשיעור?'... ההערות של הבנות היו מהסוג: 'את חכמה זה לא חוכמה [שאת כבר מבינה, שסיימת את המטלות, שאת משתעממת...]', 'תולעת ספרים', 'הנה הגאונה שלנו', 'כמה קיבלת?', 'ההערות שלך גורמות לנו לאבד את הרצף של השיעור'..

המוטיבציה שלי ללמוד ירדה מאוד. עברתי ממסלול של מארבע יחידות מתמטיקה לשלוש, ומחמש יחידות תנ"ך לשלוש. הפסקתי כליל להשתתף בשיעורים. הבנתי שכדאי לי לשתוק בשיעורים, כי הרגשתי ש"אין עם מי לדבר". למשל: אם הגעתי למסקנה כלשהי, הבנתי שאף אחת – לא המורה ולא חברותי – לא תבין את המסקנה, ולכן עדיף כלל לא לומר אותה. מאחר שלא היה לי עם מי לדבר נהגתי לנהל עם עצמי דיונים על החומר במהלך השיעורים, וכך העברתי את הזמן... כאשר לא הגעתי כלל לבית הספר האזנתי למוזיקה בבית, וגם קראתי מכל הבא ליד: ספרים מכל הסוגים שמצאתי בספריה, כולל ספרי מחקר. אבל רוב הזמן עבר עלי בשינה. השינה עזרה לי לברוח מהתסכול שנגרם מכך שלמעשה לא עשיתי כלום.

את התיכון סיימתי עם בגרות מלאה, שכפי שהוסבר לי – זכיתי בה לפנים משורת הדין. על פי חוקי בית הספר ניתן היה למנוע ממני לגשת לרוב בחינות הבגרות מכיון שלא היה לי ציון המינימום ב"תלמידאות" – לא הגעתי לשיעורים, לא השתתפתי, לא הכנתי שיעורי בית... ממוצע הבגרות שלי היה 93.5 , וזה הספיק לי בקושי להתקבל ללימודי תואר ראשון במכללה במגמת "חינוך כללי". נרשמי למגמה זו בלית ברירה אף על פי שנטיית לבי היתה ללמוד פסיכולוגיה, ולעסוק גם במחקר, או ללמוד היסטוריה, וגם מתמטיקה ומדעים נראו לי אטרקטיביות הרבה יותר מלימודי במכללה.

בלימודי התואר בחינוך לגיל הרך המצב לא היה שונה מאשר בעבר. לא הקשבתי ברוב השיעורים, או שהקשבתי בחצי אוזן. מאחר שלצערי במכללה חייבים להפגין נוכחות, אכן הגעתי לשיעורים כנדרש, אבל בזה סיימתי את חובותי. נוכחתי לדעת, שלמרות שחשבתי שיהיה אחרת – גם במכללה רוב המורים לא רצו לפתח דיונים, ושאר התלמידות היו עוד פחות מעוניינים בכך. לכן צורת הלמידה ורמת העניין היו כמו בתיכון.

כיום אני יכולה לומר על עצמי שהפכתי לטיפשה :) קראתי פעם ביטוי יפה שאומר: "טיפש הוא לא אדם בלי שכל, אלא אדם שלא משתמש בשכל שלו. אני מרגישה שזה מה שקרה לי :)

תודה על המאמר. התרגשתי לראות שיש עוד אנשים שחווים את התסכול הזה, של להיות חכמים מדי...

יקירתי – אין דבר כזה "חכמה מדי". חבל שאת חושבת כך.

מה דעתכם?

ויותר חשוב – האם מישהו "ירים את הכפפה" ויציע לכותבת היקרה דרך לשנות את מה שהיא חווה כ"גזירת הגורל"?

 

 


תגיות:

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא: חינוך, אינטליגנציה, מגדר, הוראה ולמידה, מחוננים
פטריסיה יודילביץ'
פטריסיה יודילביץ'
פסיכולוגית
תל אביב והסביבה, שרון ושומרון, פתח תקוה והסביבה
עינת מזרחי
עינת מזרחי
עובדת סוציאלית
תל אביב והסביבה, כפר סבא והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
יואב פרל
יואב פרל
עובד סוציאלי
חיפה והכרמל
מאיה שטיין
מאיה שטיין
פסיכולוגית
תל אביב והסביבה, כפר סבא והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
אלון פלצור
אלון פלצור
פסיכולוג
חיפה והכרמל, אונליין (טיפול מרחוק)
רוני אפשטיין
רוני אפשטיין
פסיכולוג
אונליין (טיפול מרחוק), פתח תקוה והסביבה, רמת גן והסביבה

עוד בבלוג של ד"ר חנה דויד

רֶנֶה לוין (וייס), דודתו של אבי ז"ל, היתה מבוגרת ממנו ב-4 שנים בלבד. היא היתה המשעשעת שבדודותי. רֶנֶה...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

ד"ר חנה דוידד"ר חנה דויד19/7/2021

פזית - המייל הנוסף של הצעירה למקרא עצתך:. קראתי גם אותה.
התגובות בהחלט נותנות לי כיווני מחשבה חדשים.
תודה רבה!

תמר בן-ברקתמר בן-ברק19/7/2021

:-). .
תודה, חנה. זה מחמם לב.

פזית, וודאי שיש לה מוטיבציה! עוד לא פגשתי מישהו שאין לו.
לדעתי, בנאדם בלי מוטיבציה הוא בנאדם מת.
אמת, לפעמים כיון המוטיבציה נסתר מאתנו, לפעמים היא מקבלת יחס של ביטול כי היא לא מתאימה לציפיות חברתיות/מוסדיות, ולפעמים יש קושי ממשי לבטא אותה.

אני גם לא מאוהבת בדגש שלך על היעזרות וסיוע מבחוץ. יש בזה משהו מקטין, כאילו בלי היעזרות במקור חיצוני מקצועי היא לא תוכל לעשות את זה.
אני מעדיפה להתייחס לאנשים מתוך גישת strength-based approach, וקודם כל להאיר להם את הכוחות והיכולות הקיימים בהם.
אם הם מסמנים לי שהם רוצים להיעזר - סבבה. אני אספק להם או את העזרה עצמה (אם היא בתחום שלי) או הכוונה למקורות אחרים, בכיף.
אבל התראפיסט הראשוני של האדם הוא האדם עצמו. כולנו - כל אנשי המקצוע - שניוניים למטפל הראשי הזה, ותומכים בו כשהוא עושה את העבודה.

ד"ר חנה דוידד"ר חנה דויד19/7/2021

תודה לפזית ותודה נוספת לתמר. פזית - העברתי את תגובתך לנמענת.
תמר - תודה בשם הנמענת שאף הוסיפה סמיילי עבורך.

פזית חן-הירשפילדפזית חן-הירשפילד19/7/2021

עכשיו הזמן לעשות משהו. מכמירת לב היתה התגובה למאמר על מי שלא ניצלה את כשרונותיה הלימודיים. אני חושבת וחוששת שכח המוח הוא לא סוף הסיפור, גם לא תחילתו. הרי חוץ ממנו יש כוחות דוחפים - אמביציה, מוטיבציה ומעל לכולם הרצון לממש את הפוטנציאל. זה כמובן נכון לכולנו ולא רק למי מאיתנו שנחונו ביכולת לימודית - תיאורטית גבוהה.
האם יש בך את הכוחות הדוחפים האלו ? האם אפשר לסייע לך לגלות אותם ולהפעיל אותם ?
אני כמובן סבורה שאפשר.
והשאלה הראשונה והחשובה מכולן: האם את מעוניינת לשנות, האם את מעוניינת להיעזר ?
אם כן, עכשיו אפשר לעסוק במי ואיך.
מאחלת לך הצלחה ממש. הצלחה שאותה תוכלי להעריך בעצמך.

ד"ר חנה דוידד"ר חנה דויד18/7/2021

תודה רבה, תמר היקרה. שלחתי את הקישור לתגובה שלך כדי שהנערה, מושא התגובה, תקבל אותו (היא לא מנויה על הבלוג שלי).

תמר בן-ברקתמר בן-ברק18/7/2021

תמיד יש תקווה. זה לא סוף הסיפור, אלא ההתחלה. .
קראתי והתרגשתי והזדהיתי מאוד.
את המשפט "הישגייך נמוכים מיכולתך" אני מכירה היטב, והוא תמיד תסכל אותי עד דמעות.
אני מכירה גם את הלוותר, להיעלם, לטאטא את עצמך מתחת לשטיח. ושוב לוותר. גם על עצמך וגם על האחרים, הלא-מבינים.
אבל זה לא הסוף. זו רק ההתחלה.
הסיפור שלי קצת שונה משלך, והוא אישי מכדי לשתף בו. אבל בתכלס, יצאתי מהשריון. מצאתי את דרכי ואת הקול שלי, הקול האבוד, הדחוק, המושתק.
וגיליתי שהוא קול חזק מאוד. חזק ויפהפה.
אז זה לקח 15 שנה. אז מה.

עצה? קטונתי מלתת עצות לאנשים שפגשתי מכלי שני. זה לא הולך ככה. ובכלל, האם את רוצה לשמוע עצה? את, הכותבת. לא חנה.

אבל זה מה שהייתי מציעה לחנה להציע: להמשיך ללמוד. להמשיך להתפתח. תואר ראשון מחורבן זה לא סוף הדרך. אפשר לעבוד כמה שנים, ובהדרגה לגשש אחר אופציות נוספות. אפשר לגשת לתואר שני מחקרי. גם בתחום אחר. אפשר לצבור ניסיון בשטח, בפיתוח של מיזמים, קטנים בהתחלה, ואז הולכים וגדלים (דרך משרד החינוך זה קשה, נכון, מערכת גדולה ומגבילה, אבל יש פוטנציאל דרך ארגונים ועמותות קטנים יותר).

ואפשר לכתוב.
בתור תולעת ספרים, כבר הכשרת את עצמך ככותבת, לפחות עד חצי הדרך. תתחילי לכתוב. רעיונות. טיוטות לפרוייקטים, גם הבלתי-אפשריים. טיוטה לרפורמה בנושא שבוער בך. אפילו ברמה הארצית. או העולמית. לא להתבייש. וגם דברים אחרים. בלוג. סיפורים. שירים. כל מה שאת רוצה להביע, בכל דרך ופורמט אפשריים.

מאוד חשוב לכתוב רעיונות. גם רבע-רעיון בלתי אפוי. הכתיבה מאפשרת לזכור אותם, ועוד יותר מאפשרת להם להמשיך לזרום ולהתחיל לצמוח. במחשב שלי יש "סל פרוייקטים", קובץ מגוון ומבולגן, עם כל בדל רעיון אפשרי. לכתוב, לשמור, אחר כך לחזור. הטובים שבהם יצאו מהקובץ הקטן הזה אל קובץ משל עצמם, ולפעמים התפתחו לתיקייה שלמה.

מטופלת שלי שיישמה את הרעיון שלחה לי יום אחד מוטו קטן (עם הכותרת "לא מסווג"). אני שומרת לי אותו בתחילת ה"סל" ותמיד קוראת אותו. אשתף גם אותך.

כללי התנהגות וקווים מנחים:
1. כל רעיון ובדל רעיון - חשובים.
2. סדר הרעיונות לא קריטי.
3. כשיש לך מחשבה חדשה, פתחי את המסמך, זרקי את הרעיון פנימה - ולכי. אל תילחצי להיכנס לפרטים, אלא אם כן הם מופיעים מאליהם. סביר להניח שהם יגיעו בהמשך.
4. אם את עסוקה, או תוך כדי תנועה, שלחי לעצמך סמס מקוצר ותתעדי בפירוט אחר כך. לא לוותר!!
5. **לעולם** אל תמחקי רעיונות טיפשיים. המילה "מביך" איננה קיימת.
6. אחרי שכתבת ומיצית, צאי החוצה. זאת קופסת אכסון, לא מקום עבודה :-)