יומני הקורונה שלי

ד"ר ניצה ירום | 28/3/2020 | הרשמו כמנויים

'אני בקבוצת הסיכון': המטבע לגבי גורלי במכת הקורונה נפל כאשר נאמר לי:"לא רציתי לבוא היום, פחדתי שאדביק אותך, כי את בקבוצת הסיכון". התחלתי לחוש עצמי נפרדת מהמין האנושי, צריך לבודד אותי כדי לשמור עלי. הגיל שלי אינו סוד לא לקוראי ולא לעצמי - אבל הזהות שלי היא לא 'קבוצת הגיל'', אני היא המגדירה אותה. ופתאום - מתרחקים ממני כששומרים עלי.

באי-הוודאות שבמצב החדש, כשכל דבר מוכר - לפתע דורש בדיקה, כשאין שום פרקטיקה ששומרת על עצמה, ואי אפשר לעשות כל דבר באופן שעשינו עד אתמול - אני מפתיעה את עצמי. אינני יודעת איך, אבל הצלחתי להכניס את עצמי למוד מתעניין, אולי אלמנותי החדשה יחסית הכשירה אותי - שום דבר איננו כפי שהיה. אחרי ההלם הראשון, במקביל לכל המראות והחדשות האיומות על השכיחות העולה של האנשים הנדבקים ברחבי העולם, על התמונות של משאיות שמפנות את ארונות המתים ברחובות של צפון איטליה, ואחר כך בספרד, על הטנקים ששומרים על רחובות ריקים בצ'ילה, על האימה של הזקנים המועדים למות, או להסתדר ולהסתגר בחדריהם - בביתם או בבית האבות, מבלי שמישהו חושב על השירותים שהם תלויים בהם וזקוקים להם. גזרות בלי רגש ושכל.

בתוך כל הכאוס הזה אני חיה בכפר בקמצ'טקה. הקמצ'טקה שלי נמצאת כרגע בחיפה, אני נעה בין החדרים, משקיפה אל הים מן המרפסת, עושה צעדות על גרמי המדרגות הסמוכים לביתי. אינני מתקרבת לאדם. אינני מדברת פנים אל פנים עם אף אחד.

אבל הקול האנושי בא אלי דרך הטלפון והווטסאפ, ובימים האחרונים גם דרך הזום. ואני מוצאת את עצמי, כנציגת 'קבוצת הסיכון' 'בלי מחלות רקע' - מאותגרת מן המצב, עצמאית ואחראית, לא מפחדת למות, אבל לא במכונת הנשמה בבית חולים מפוצץ.

אני מזהה שהידע שלי מועיל לאנשי המקצוע סביבי; בין השאר, אני זוכרת עקרונות בתחום מצבי החירום והלחץ שלימדתי במשך שנים ומועילים, כשצריך להתגמש ב- REACHING OUT למטופלים, מעבר לסטינג שהפנמנו.

אני עוקבת אחרי ההתמודדות של אנשים סביבי ושל אנשי המקצוע, חברי. חלק מהאנשים מספרים לי שיש משהו נינוח בהשארות שלהם בבית, סוף כל סוף, עם הילדים בלי לחץ זמן ובלי טלפונים והודעות טקסט מהעבודה - כי הם בחל'ט עבודה. יש המוטרפים מדאגה איך יפרנסו את ילדיהם עכשיו, ויש המוטרפים מילדיהם הנתלים עליהם, הרבים ביניהם ממתח והעדר מרחב פיזי. ואכן, אנשי המקצוע מתייעצים ביניהם, מציעים עזרה לעבור לטיפול מרחוק לכל מי שמתקשה בו. אבל הטלפון שלי לא מפסיק לתקתק מכמות הכניסות לרב-שיח על הקורונה, כשחברים משתפים במוראות הימים האלה. השיח בין החלליות (בבידוד) חשוב לאנשים.

נמשכת ההרשמה למחזור לימודים חדש (מחזור שמיני)
של תוכנית הכשרה בפסיכותרפיה ברוח פסיכולוגיית העצמי

אבל כשאני רואה את המטפורות המככבות שם, כשאנשי המקצוע מתקשרים בבהילות במשך ימים ביניהם - שמחים שהם 'בבועה' מקצועית המגנה עליהם, ומזל שיש להם את ה LIVING THIRD - את החמצן המשותף כדי להישאר בחיים - אני מתחילה לשאול את עצמי: מה קורה לאלה שמחוץ ל'בועת המטפלים' - לכל המוני הפונים המציפים את 'עירן', שמנכליתו העידה שמזה חמישים שנות קיומו של הארגון לא היה מספר כזה של פניות. והנה - החבר'ה בבועה. ובלי החמצן המשותף - איך יתקיימו? אין לאנשי המקצוע אני מתבונן? אולי הגזמתם?

בסך הכל, הלוואי והסיוט יגמר כבר.

היום עץ הרימון מעבר למרפסת שלי מלבלב, והבולבולים חזרו.