פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
כיצד יכול פסיכולוג להשתמש בקולו שלו במקום לדקלם ספרות מקצועית?

כיצד יכול פסיכולוג להשתמש בקולו שלו במקום לדקלם ספרות מקצועית?

ד"ר ניצה ירום | 23/1/2012 | הרשמו כמנויים

כיצד יכול פסיכולוג להשתמש בקולו שלו במקום לדקלם ספרות מקצועית?
כתיבתן של דמויות מפתח בפסיכואנליזה נועדה לשמש מקור השראה לפסיכולוג בהבנה ובהרחבת זווית הראיה עם מטופל נתון בזמן נתון. בפועל הפכו דמויות אלה בתרבות הטיפולית לשמש ככנסיות להשתייכות מקצועית ומושגיהן - כמנטרות לדקלום, כסימנים המראים על 'איניות' מקצועית או כמקור הכנסה. כך הופכת שפה טיפולית לז'רגון, שאותו כופים על מטופל, במקום לבנות עם המטופל שפה ותובנות, או במקום שהפסיכולוג יבנה את שפתו שלו, בהשראת המקורות.
במציאות המטופל הוא ייחודי והמפגש הטיפולי הוא חד פעמי. ולכן הקרנה של דפוסי ידע על מצב טיפולי נתון היא אנטי-ידע, פרושה לחפש שהמטופל יתאים לתיאוריה, ולא להתאים את התיאוריה לצרכיו. כדי לאפשר לתיאוריות להאיר את דרכנו ואת תהליך ההבנה שלנו - דרושה קריאה ביקורתית של כתבי 'האבות': פרויד ראה את היצירתיות וההקשבה למה שלא מודע כחד-פעמיים, בלתי ניתנים לסיסטמטיזציה. ויניקוט פלס דרך לחויות שלו עצמו בחדר הטיפול. אבל הם ואחרים הופכים עבורנו לנותני תוקף: פרויד אמר, ויניקוט אמר, אוגדן אמר, אייגן אמר. תפקידנו הוא לראותם כמקור השראה, ולהבחין שהוא זה הוא ואני זה אני. המטופלים שלו אינם המטופלים שלנו – לא בזמן ולא במקום. כשקוראים או מנתחים את כתביהם, חשוב להבין ולחוות את המסרים, אבל גם לראותם באופן בקורתי, כמה שהתאים לאידיאליזציות מחשבתיות מסוימות של זמנן (בזכות הרגרסיה, למשל) ולמסורות של התערבות והגבה, שלא רלבנטיות כיום, לפחות לא במלואן. המטופל שיושב מולי שונה מזה שישב או שכב במשרדו של ביון – הוא ישראלי ולא בריטי, הוא יצור של המאה העשרים ואחת ולא בן אמצע המאה העשרים, הרקע האישי והמשפחתי שלו שונה מהמטופלת המהגרת ממוצא קריבי או היספני, שהוריה אלכוהוליסטים, המגיעה למודרכי טסטין או אוגדן במרפאות הציבוריות של לונדון או סן-פרנציסקו, או אליהם עצמם כאליטות חברתיות.
מטרתה של הספרות המקצועית היא להעשיר אותנו כאנשי מקצוע, ולכן אסור שתקבע בנו שפה מדומה (ז'רגון), שמצמצמת אותנו ומעלימה את קולנו האישי, הן בשעה שאנו מדברים עם המטופל או כשאנו מתארים את תהליך הטיפול. כששפה שכזו נשמעת בשכיחות ומשתכללת בפורומים מקצועיים - אין פלא שהיא נוכחת במקרים המוגשים לבחינת ההתמחות או המאכלסים מאמרים או הרצאות סיום שנה בבתי הספר לפסיכותרפיה והופכת אותם לדומים: הם סבלו מהעדר בזולת-עצמי מתפעל, עם כולם המטפל ראה את עצמו 'כאם טובה דיה' או נכשל בכך נקודתית, בעיניו.
בעצם הדקלום התיאורטי הוא תוצאה בלתי-מוצלחת של תהליך הקניית הידע לפסיכולוגים ולמטפלים. האופק של הלומד מורחב בתהליך הלימוד, אך חשוב מההתחלה לא לדכא את הקול האישי שלו, לטפח אותו ולעזור לעבות אותו דרך התובנות התיאורטיות. הקול האישי, הרגישות האישית, המטען האישי – זה מה שנותן תוקף לעמדת המטפל.
כדי לא לדקלם ספרות מקצועית חשוב שתהליך ההתפתחות המקצועית לא יהיה תהליך של האבסת ידע. בהתחלה – מאביסים את המתמחים, אחר כך מאביסים אנשי המקצוע את עצמם כדי לעמוד בקריטריונים חיצוניים – להתקבל למוסדות או להתמלא ב'אור' מבחוץ, במקום לפנות פנימה – אל הניתוח הנפשי ופיתוח תבונת הנפש שלנו (הפסיכולוגיה). אנשי המקצוע הם אנשים משכילים שיכולים וצריכים לקרוא ולהעמיק בכוחות עצמם, ולא לצפות שיאירו את עינינו. הוראה של הידע צריכה להתנהל עם עין ביקורתית, לא דתית.
רק התאמה של התיאוריה לתקופה ולפסיכולוג וצרכיו הספציפיים יכולה להניב מטפלים המסוגלים להשתמש בקולם שלהם. תפקידו של ידע הוא לשמש לא כמקרן אלא כפנס, שיאיר את דרכנו הטיפולית וייתן לנו השראה להבנות שאין לנו באופן טבעי. אבל הן תמיד צריכות להבחן בפריזמה האישית – הרגרסיה שלי? החלום שלי? לא כהדבקה מן התיאוריה.
כדי להזכיר לעצמנו שמורה הדרך שלנו הוא קודם כל המטופל שלנו, ברצוני לסיים במילים של מי שהגיבה (ב- 29 לדצמבר 2011) לפוסט הקודם שלי, וחתמה בשם "מטופלת בע"מ": "הייתי מצפה לראות יותר תגובות לפוסט כזה, שבוחן בעין בקורתית את המצב בשטח ומציב מראה בלתי מתחסדת מול התנהלות נפגמת של אנשי אקדמיה ואנשי מקצוע, התנהלות שלא בהכרח מקדמת ומשרתת לטובה את המטרות המוצהרות ואף באות בסתירה עימן".
תודה לך, מטופלת אלמונית, שאת מזכירה לנו את מהו הסדר הנכון.


עוד בבלוג של ד"ר ניצה ירום

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

יוספה לנדמןיוספה לנדמן14/2/2012

עיינו ערך עבודת מטפל באמנות/מטפלים רגשיים. למקצוע הזה דרושה רגישות עמוקה ותובנות נפש אישיות, הקודמות ליכולות שינון ואגירת מידע ותיאוריות. זהו תנאי הכרחי בעולם המטפלים הרגשיים לקיומו של התהליך טיפולי.
תודה לך ד"ר ניצה ירום.
תרפיסטית באמנות

מאיה מורמאיה מור6/2/2012

כל כך מסכימה. לפני שבוע עברתי את בחינת ההתמחות - החוויה היתה לא נעימה. הרגשתי לחץ כבד מצד אחת הבוחנות להתאים לתבניות של טכניקה ותיאוריה שהיא מאמינה בהן בכל ליבה. הנסיון שלי "להגן" על עמדתי כמעט עלה לי ב"החזרה לוועדה בגלל חילוקי דעות קיצוניים". המסר - לא זאת בלבד שאין כל כך מקום לקול אישי, הרי שגם לתיאוריות מסוימות יש פחות מקום. מסר דומה הופיע שוב ושוב לאורך הלימודים לתואר שני בבר אילן.
אני חושבת שיש משהו בעייתי מאוד בתהליך הכשרה שלנו, וקשה להתמודד עם הבעייתיות הזאת ולנסות לשנות, בין השאר משום שביקורת כזאת נענית בדר"כ בניתוחים אישיותיים לא מחמיאים של המבקר ולא בדיון ענייני.
מאיה מור

מירב שרייברמירב שרייבר29/1/2012

אני קוראת ומהנהנת בראשי, כמה נכון. אם אנו המטפלים לא נלמד כיצד ללמוד מה יש לנו להעניק הלאה....

שמואל ברנשטייןשמואל ברנשטיין27/1/2012

נאה דרשת!. נצה, שימחת אותי בהצטרפך למסתייגים מן החסידות השוטה הפושה במקצועותינו...

שמואל ברנשטיין

משה נחמשה נח24/1/2012

תודה. אני מאוד מתחבר לדברים המשמעותיים הללו שחשוב שיאמרו שוב ושוב.. יש מאמר של Pine שמדבר על דברים דומים לדעתי.. גם כאן (כפי שציינתי בפוסט הקודם) אני סבור שלפחות אחד המשתנים הרלבנטיים הוא השלב המקצועי של המטפל. יכולת לאינטגרציה תאורטית, יצירה ויצירתיות, והתייחסות מורכבת לקונטקסטואליות האינטרסובייקטיבית - כל אלו דורשים יכולת גדלה לשהות עם חרדה ועמימות "הריונית" (המולידה משמעות אישית), בשלות וניסיון, אך בהחלט גם סוציאליזציה מקצועית.