פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
על קורונה ואנומיה

על קורונה ואנומיה

פרופ. עמיה ליבליך | 12/3/2020 | הרשמו כמנויים

שני פסיכולוגים צעירים שביקרו אותי הבוקר (ולא ביטלו את פגישתנו!) הזכירו לי את הבלוג הזה, ואני חשבתי שאכן הגיע הזמן לכתוב. (אני שוב כותבת ספר ולכן לא מתפנה כל כך לכתיבה כאן.) כמובן שהרעיון הראשון שעולה בדעתי הוא לכתוב על משהו שקשור בקורונה. כמו שתלמידי במכללה, שביקשתי מהם לפני כמה ימים בסדנת סיפורי חיים לכתוב ספונטנית 'משהו משמעותי מהשבוע האחרון' כתבו כולם על הקורונה, על חרדה, דאגה, ותכניות שיש לבטל. כבר שנים שלא הייתה אחידות כזו בין כל הכותבים והכותבות. בראש אחד. ועוד יותר מהמחלה כתבו על הסדרי הבידוד השונים שצמחו לפתע.
המצב החדש והבלתי מוכר הזה שבו יש סכנה, מתבטלים אירועים והתכנסויות, ורבים מאיתנו ספונים בבית, הזכיר לי את ימי המלחמות הרבות שעברתי בחיי, על הדומה והשונה. יש דברים שהיו מיוחדים לנו הנשים שבבית, או בעורף קראו לזה פעם, כאשר למלחמות יצאו כמעט רק הגברים. היום נשים וגברים באותו בוץ בדיוק... אבל אז, תפקידנו כנשים צעירות היה להעסיק את הילדים כשמסגרות החינוך לא פעלו, ולהפחית את החרדות שלהם. זה דרש המצאת פעילויות בלי סוף. כשלא היו כל כך הרבה ערוצי טלויזיה וחיינו בלי מסכים, וגם לרדת לגינת המשחקים היה אסור - היה צריך ממש להמציא משחקים ועיסוקים מכלום. אלה שהיו גננות בפועל או גננות חובבות ידעו להוציא מהמחסן מיני יצירה שיכלו למלא את הזמן ולהרגיע, (אני נזכרת בגעגוע בחנה שכנתי, מורה בבית ספר יסודי, שיחד גידלנו את בנותינו – והיא כבר לא בין החיים...) גם אנחנו נהנינו מהעשייה הזו. האמת – זה פעל! כשהצלחתי להרגיע את ילדיי הייתי גם אני נרגעת. הסתרנו את החדשות הקשות, העמדנו פני גיבורות. וזה עזר! מתוך משחק התפקידים הייתי מרגיעה גם את עצמי ושוכחת את האיום. כך גם יתר הנשים בסביבתי. ותמיד הייתה התקווה: אנחנו חזקים. בעוד כמה ימים זה יעבור.
זכור לי גם העיסוק באוכל כהסחת דעת. היינו ממציאות תבשילים ממה שיש בבית – כי לצאת מחוץ לבית לקנות לא היה מומלץ, וגם בחנויות קשה היה למצוא מצרכים נחוצים. ניסינו לשתף את הילדים בבישול כמשחק. חברותי ואני התמחינו אז באפייה. "עוגיות מלחמה", קראנו לזה. לפעמים גם "עוגיות כלום" שאפינו משניים-שלושה מצרכים בלי ביצים או חמאה או משהו אחר שהיה קשה להשיג. הייתה תחרות על עוגת השוקולד שיש בה הכי פחות מרכיבים ובכל זאת טובה לאכילה. הילדים היו שותפים להכנת הבצק, לרידוד, ליצירת הצורות – וכמובן לאכילה. ואז היינו מתאספות במטבח סביב השולחן הקט, אימהות וילדים, ושותות תה עם עוגיות בית, וצוחקת הרבה. ממילא לא הייתה אפשרות לספר שמועות או חדשות, כדי שהילדים לא ישמעו. העיסוק באכילה התפשט לעיתים גם לארוחות ממש, בהן השתתפו שכנות ואנשים מבוגרים מהבית המשותף או מהשכונה. חיזקנו אלה את אלה. זה היה כמובן לוקסוס בהשוואה לשעות שבילינו במקלט. אמרו אז שהמלחמה יוצרת מאיתנו קהילה.
נזכרתי בכל אלה אמש כשהזמנתי את החבר שלי לארוחה מושקעת במיוחד - ואנחנו לא בבידוד בינתיים אבל בקבוצת הסיכון של הקשישים – העלמנו פנים מקלוריות ובריאות, והרגשנו איך המזון מנחם ומעסיק, ואם יש יין – מה טוב.
אז מכל הנוסטלגיה הזו עולה ההבדל הגדול – שבגלל סכנת ההדבקה מעודדים אותנו לא להתחבר עם אחרים. היום האוויר שננשף מהראות של שכנתי מסכן אותי. אולי היא כבר נשאית ואיננו יודעים? אולי היא אמורה להיות בבידוד ומפרה את החוק? מי יודע? סכנת המגפה הזו יוצרת חיץ בין האנשים, מעין אנומיה ששוברת את הלכידות שכל כך יכולה לעזור, ועזרה לנו תמיד במלחמות. באוטובוס בירושלים של פעם הייתי משוחחת עם נוסע מזדמן, מחליפה ידיעות ודעות כאילו היכרנו שנים. אבל היום מסוכן בכלל לעלות לאוטובוס ובטח לשבת ליד מישהו...
שכנתי עומדת ברחובנו השקט ורוחצת את המכונית שלה. "מה את עושה בבית בבוקר כזה", אני שואלת. לא שבת היום וגם פורים עבר. היא רופאה, ועזרתה בטח נחוצה היכן שהוא. "חזרנו מאירופה ואנו אמורים להיות בבידוד..." אמורים. רחיצת מכונית ברחוב זה מותר או אסור??? אני לא מתעכבת, מסתכלת אליה מאחור וממשיכה ללכת.
כן, נזכרתי בעוד משהו מן העבר הרחוק – אולי אלך לחנות צעצועים ואקנה לי פאזל ענק. זהו. זה מה שאעשה. אבל המוכרת של הצעצועים, הקופאית, ומי-מה עוד אפגוש שם...




תגיות:

עוד בבלוג של פרופ. עמיה ליבליך

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.