פסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.

הטור של ניצה ירום

דר ניצה ירום

חירות מכבלי העבר - לטיפול הפסיכולוגי בזמננו: איחולים לחג החירות

ד"ר ניצה ירום | 25/3/2018 | הרשמו כמנויים

חירות מכבלי העבר לטיפול הפסיכולוגי בזמננו: איחולים לחג החירות

אנשים לחוצים בעולמנו המסובך היו יכולים וצריכים להיאחז בטיפול הפסיכולוגי על מנת לעשות קצת סדר מיוחל בעולמם הפרטי.
אלא ששוב ושוב ניתן לראות כיצד ארגונים טיפוליים משווקים את מרכולתם 'כמתחדשת', ושוטפים את מוחם של מטפלי ההווה איך להאדיר וללמוד מדמויות בעבר תוך פיתוי בדבר 'חידושיהם' – כשהם אמורים לעזור לאנשי ההווה. כך ממשיכים לבלבל את המטפלים בזמננו וגורמים למטפל העכשווי לצפות מעצמו לטפל 'כמו ויניקוט' באדם-מטופל צעיר מדור ה- Y או באדם-מטופל מבוגר עכשווי השונה מכל אדם מבוגר מן העבר (ומהאדם שראה המטפל/האנליטיקאי של שנות החמישים של המאה הקודמת, למשל).
נציץ במודעה הבאה:" האיגוד הישראלי לפסיכותרפיה שמח לבשר כי מתוכננת קבוצת הדרכה קטנה עם פרופ' אוטו קרנברג, אשר נאות לתת הדרכה קבוצתית שבועית מרחוק. ההדרכה תתקיים באמצעות סקייפ... עלות פגישת הדרכה למשתתף בין 350 ו-420 ₪" .
אין ספק שקרנברג הוא דמות נכבדה, ואין ספק שלאלה שיודעים כבר הכל ויש להם אמצעים אין סופיים – הדרכה עם עלות שכזו יכולה להיות תבלין פיקנטי. אבל לדאבוננו, זהו רק פיתוי אחד בצונמי האבות שרוחם אופפת את מטפלי ההווה. בדוגמאות יומיומיות נוספות ניתן להמחיש את נפיצות רוח המסורת בתרבות הטיפולית הקיימת: כשעושים כנס חדשני על מיניות – מושג המפתח בו הוא 'טרנספרנס אירוטי'; כשרוצים לדבר על עוצמת רגשות בחיים – אומרים שזה 'חזק כמו טרנספרנס'. מושגים מעין אלה הפכו לתיאור מציאות קיימת לכאורה. מסתבר שמטפלים למיניהם כיום נאחזים בז'רגון כשהם מתכוונים לדון במיניות, באינטימיות ובתופעות אחרות בחיי מטופלים ובחדר הטיפול.

בשנת העבודה הנוכחית כתבתי רבות על נושא מטריד זה ושנשמעות גם נימות פרגמאטיות להבטיח שנוי בתהליך הטיפולי. בינתיים בשטח ניתן לראות מטפלים מבולבלים, עייפים, שחוקים, אפילו שונאים את המטופלים שלהם, כשהם מרגישים שהם לא מצוידים כראוי לפגוש אותם – להקשיב להם ולשוחח אתם כאחד האדם; עומד לרשותם ידע לגבי הפסיכולוגיה האנושית שיכול וצריך להזין את האינטראקציה הטיפולית כהשראה ולא כתכתיב. בפועל, בעולם המוצף אינפורמציה שלנו – המטפלים מתרוצצים בין הבטחות לשילובים טיפוליים מנצחים ובין השפעת אבות-העבר כדגם להבנת ההווה. שוב דוגמא: כשמטופלת צעירה של ראשית המאה העשרים הופכת למוקד הדיון של אנשי מקצוע בכירים איך להתמודד עם גלוי עריות בעשור השני של המאה העשרים ואחת – הרי שדגם נשי מלפני למעלה ממאה שנה משמש כדגם 'טבעי' להבין את הדינמיקה של אישה צעירה בת זמננו. התייחסות זו הינה בין קריקטורה לאבסורד.
שוב ושוב אני עומדת מופתעת כיצד אנשים, כולל אנשי מקצוע, שיהססו להשתמש בטכנולוגיה קצת פחות מתוחכמת מזו של הרגע האחרון – יכולים להתפתות למסרים מפתים לגבי דמויות עבר, שהיו בלי ספק פורצות דרך ומעוררות השראה בזמנן. פרויד דרש מכל מטפל את הבחינה העצמית ככלל יסוד, וזהו בסיס שצריך להשתמש בו; לא לצטט את פרויד במאמר משנה זו או זו כערובה לתוקף. ויניקוט נכשל בעמידה מול תוקפנות, שלה הוא הטיף במאמרו הידוע 'THE USE OF THE OBJECT ';
אם רוצים ללמוד על התוקפנות על פי ויניקוט צריך לדעת שהוא עצמו לא עמד בתוקפנות שמטפל אמור לשרוד אותה, שלה הוא הטיף במאמר זה ובכלל .
לקראת חג החירות אני מאחלת לכל אנשי המקצוע באשר הם להתכוונן לחירות אישית ומקצועית דרך פיתוח של חשיבה ביקורתית ושיקול דעת אישי, לא לצטט מושגים כעדות לידע ולגאולה. אני חוזרת על המסר הזה רבות, אבל המציאות טופחת על פנינו עם כל מייל אינטרנטי ועם כל קול מהשטח – שבו מטופלים מוצאים עצמם אבודים והמטפלים מנותקים כשהם מתבצרים במושגים ובאבחנות כבקרנות המזבח. המטפלים מתקשים לראות את מטופליהם כאנשי התקופה, אנשים ראויים שלכודים בסבך של ירושות והפנמות-עבר אישיות ודרישות המציאות הנוכחית.
הפכנו למקצוע יומרני ובלתי אפקטיבי, כשאנשי מקצוע רבים משקיעים מהונם, מזמנם וממרצם כדי להתפרנס ולעזור. אבל העבדות הפכה לסמל מסחרי שלנו, במקום לרצות לבעוט בה ולהשתחרר ממנה.

שיהיה לכולנו חג שמח, ופתיחות לנדרש בהווה המזומן לנו.


תגיות: | | | |

עוד בבלוג של ד"ר ניצה ירום

בעקבות יום האשה - מחשבות על יחסי נשים-גברים בזמננו טכסים וחפצים הפכו תחליף לאינטימיות. וכך, משלוח...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

דר ניצה ירוםד"ר ניצה ירום21/4/2018

תודה למגיבים. שלום לכולם,
לדעתי מהות הלימוד ורכישת ניסיון וידע מקצועי מקורם בשיח ובפתיחות מחשבה.
לכן מרגש אותי שקוראים את דברי תוך קריאה ביקורתית ומגיבים לתוכן.
מפליא אותי שמתוך אנשי המקצוע הרבים הקוראים את הפוסטים - מעטים הם המגיבים .
אני מזמינה להגיב ולבקר.
אני מודה למגיבים .
ניצה ירום

יואב יגאליואב יגאל12/4/2018

אנליזה לפסיכואנליזה. לניצה ירום שלום,
מזה זמן אני עוקב אחר הכתיבה שלך ומזדהה עם הזעקה שעולה ממנה. משמעותה בעיני היא ש'המלך עירום' - ואין מי שילביש אותו בידע שינחה את העבודה הקלינית. החומרים והדגמים של "בכירי החייטים" מהעבר הם חלקיים ומעורפלים ולא באמת רלוואנטיים לאופנות ההווה. התולדה של מצב זה היא שאין מי שילמד את אנשי המקצוע הצעירים איך להתמצא, להעריך, לבחור ולפעול בין שפע החומרים החדשים שמציפים את השדה הפסיכואנליטי. נראה לי שאת היחידה, מבין בכירי המטפלים, שאומרת את הדברים בצורה גלויה וברורה ועל כך הערכתי הרבה. מודעות לבעיה היא תנאי מוקדם לניסיון להתמודדות איתה.

ניתוח דומה – מסקנות שונות
הכיוונים שבחרנו, לגבי שאלת דרכי ההתמודדות עם הריק המקצועי שנוצר, שונים: את מציעה לפסיכולוגים הצעירים להשלים עם כך, שאין מי שילמד אותם את המקצוע, ו"שילמדו להסתדר לבד". לצערי זו המציאות העכשווית שלהם. כל מטפל נדרש לגבש לעצמו זהות מקצועית, באמצעות מבחר עצום של גישות, צורות התערבות וטכניקות, שכולן חלקיות ואינן מצליחות להציע מובן ופירוש הולם לחומר הקליני. בפועל, כל מטפל אמור "לתפור לעצמו את החליפה המקצועית" של עצמו, שבאופן בלתי נמנע היא שונה משל האחרים. זה רק נשמע ססגוני ויצירתי – אבל מקצועי זה לא!

כל מקצוע מעשי (כמו רפואה, הנדסה, ארכיטקטורה, משפטים ועוד) יכול להתקיים ולהתקדם רק כשיש בבסיסו ידע משותף לעוסקים בו. ולפסיכואנליזה העכשווית אין בסיס ידע כזה ומה שנשאר ופועל עדיין מעבודתו של פרויד, אינו מנוסח כראוי ועלול להיעלם. אומנם במהלך קיומה צברה אומנם הפסיכואנליזה ידע רב, אך הוא אינו מאורגן, מגובש וקוהרנטי - הוא מפוזר בין גישות שונות ותחת מושגים שונים. זה ידע שאין דרך להעריך מה חשוב בו ומה אינו.
בסיס הידע שנשמט
מרחב הפעולה המשותף של כל השדה הפסיכואנליטי אמור להיות 'הלא-מודע'. פרויד זיהה מרחב זה ואת התכנים החשובים לטיפול - שאליהם יש לחתור. הוא גם יצר כלים בכדי להגיע מפני השטח המודעים אל מעמקי הנפש הלא מודעים. פרויד זיהה את הדברים המרכזיים של הפסיכואנליזה: הגיל המשמעותי ביותר שבו נוצרים התכנים ש'נדחקים' מהמודע ללא-מודע, ואת המשפחה - כגורם המרכזי ביותר הן בחיי הנפש של הילד והן בלא-מודע של הנפש הבוגרת. את כל המכלול הזה הוא שם תחת הכותרת 'תסביך אדיפוס', שעמד בבסיס הידע המשותף של הפסיכואנליזה הקלאסית. בעיקרו של דבר, בבסיס הידע המשותף של הפסיכואנליזה הקלאסית נמצאו הזיקות שבין התנסויות והתרחשויות מהילדות לבין צורות הביטוי שלהן בחיי הנפש הבוגרים.

בחלקו הגדול התמוטט בסיס זה, החל משנות החמישים ואילך במאה ה- 20 .'הלא מודע', הרלוונטי להבנת הפתולוגיות הנפשיות, הוקדם – ובצדק: מגיל 5-6 אל הילדות המוקדמת - מהלידה ועד גילאי 2-3. העתקה זו הצריכה רוויזיה, בכל מה שנחשב לבסיס הידע המשותף של הפסיכואנליזה הקלאסית. סביב שינוי זה בתפיסה, נוצרו בעיות שפיצלו את הפסיכואנליזה לאסכולות, גישות וצורות טיפול. פני השטח של הפסיכואנליזה נעשו הרבה יותר גמישים, מגוונים ופתוחים, אלא שהידע, על למה שמתרחש בנפש התינוקית, לא התגבש לתמונה שלמה וברורה. כתוצאה מכך גם אופי הזיקות, בין מה שמתרחש בילדות המוקדמת, לבין הביטויים הפתולוגיים לכך בחיי הנפש הבוגרים, נשאר ברובו קטוע, חלקי ומעורפל (כמו הבנת הסימפטומים, דפוסי ההתנהגות, ועוד).

זהו מקור הבלבול שאת מדברת עליו, והוא חל על כל המטפלים - כולל הבכירים ביותר. בסיס הידע המשותף של השדה הפסיכואנליטי אמור להכיל את הידע אודות מה שמתרחש בנפש התינוקית והזיקות הפתולוגיות לכך בחיי הנפש הבוגרים. יתכן שבכל דור קשרים אלה יקבלו ביטויים אחרים במקצת, אבל בעיקרו של דבר - נפש הפעוט היא אותה נפש ומקורות הסבל בכל הדורות נשארו דומים: קשיים מצטברים שמקורם בילדות המוקדמת.

יסודות לבסיס ידע חדש
מחקרים שלי מהשנים האחרונות (חלקו משותף עם דר' רוית ראופמן) מלמדים, שאפשר להשיג ידע רב אודות נושאים אלה. אבל נראה, שהבלבול בשדה הפסיכואנליטי הוא כה גדול, שקשה למצוא אנשי מקצוע שמוכנים להתמודד עם תובנות חדשות אלו.

יש להבהיר שוב: רק ידע אודות מה שמתרחש בנפש התינוקית - והאופנים בהן התרחשויות אלו נוכחות בלא-מודע של הנפש הבוגרת - יכול להוות בסיס ידע משותף לשדה הפסיכואנליטי כולו. זיקות אלו מכתיבות את ההתנהלות של כולנו בחיים הבוגרים על הסבל שנגרם בגללן.

התחלות לידע מסוג זה מצויות מזה כמה שנים על מדף הספרים ובאתרי מקצוע שונים. מניסיוני האישי יש בו כל מה שצריך כדי לשדרג את היכולת המקצועית של מטפלים בעשרת מונים. הגיע הזמן שאנשי המקצוע יתחילו להכיר וללמוד חומרים אלה.

יואב יגאל




יואב יגאליואב יגאל12/4/2018

על הצורך באנליזה לפסיכואנליזה. לניצה ירום שלום,
מזה זמן אני עוקב אחר הכתיבה שלך ומזדהה עם הזעקה שעולה ממנה. משמעותה בעיני היא ש'המלך עירום' - ואין מי שילביש אותו בידע שינחה את העבודה הקלינית. החומרים והדגמים של "בכירי החייטים" מהעבר הם חלקיים ומעורפלים ולא באמת רלוואנטיים לאופנות ההווה. התולדה של מצב זה היא שאין מי שילמד את אנשי המקצוע הצעירים איך להתמצא, להעריך, לבחור ולפעול בין שפע החומרים החדשים שמציפים את השדה הפסיכואנליטי. נראה לי שאת היחידה, מבין בכירי המטפלים, שאומרת את הדברים בצורה גלויה וברורה ועל כך הערכתי הרבה. מודעות לבעיה היא תנאי מוקדם לניסיון להתמודדות איתה.

ניתוח דומה – מסקנות שונות
הכיוונים שבחרנו, לגבי שאלת דרכי ההתמודדות עם הריק המקצועי שנוצר, שונים: את מציעה לפסיכולוגים הצעירים להשלים עם כך, שאין מי שילמד אותם את המקצוע, ו"שילמדו להסתדר לבד". לצערי זו המציאות העכשווית שלהם. כל מטפל נדרש לגבש לעצמו זהות מקצועית, באמצעות מבחר עצום של גישות, צורות התערבות וטכניקות, שכולן חלקיות ואינן מצליחות להציע מובן ופירוש הולם לחומר הקליני. בפועל, כל מטפל אמור "לתפור לעצמו את החליפה המקצועית" של עצמו, שבאופן בלתי נמנע היא שונה משל האחרים. זה רק נשמע ססגוני ויצירתי – אבל מקצועי זה לא!

כל מקצוע מעשי (כמו רפואה, הנדסה, ארכיטקטורה, משפטים ועוד) יכול להתקיים ולהתקדם רק כשיש בבסיסו ידע משותף לעוסקים בו. ולפסיכואנליזה העכשווית אין בסיס ידע כזה ומה שנשאר ופועל עדיין מעבודתו של פרויד, אינו מנוסח כראוי ועלול להיעלם. אומנם במהלך קיומה צברה אומנם הפסיכואנליזה ידע רב, אך הוא אינו מאורגן, מגובש וקוהרנטי - הוא מפוזר בין גישות שונות ותחת מושגים שונים. זה ידע שאין דרך להעריך מה חשוב בו ומה אינו.
בסיס הידע שנשמט
מרחב הפעולה המשותף של כל השדה הפסיכואנליטי אמור להיות 'הלא-מודע'. פרויד זיהה מרחב זה ואת התכנים החשובים לטיפול - שאליהם יש לחתור. הוא גם יצר כלים בכדי להגיע מפני השטח המודעים אל מעמקי הנפש הלא מודעים. פרויד זיהה את הדברים המרכזיים של הפסיכואנליזה: הגיל המשמעותי ביותר שבו נוצרים התכנים ש'נדחקים' מהמודע ללא-מודע, ואת המשפחה - כגורם המרכזי ביותר הן בחיי הנפש של הילד והן בלא-מודע של הנפש הבוגרת. את כל המכלול הזה הוא שם תחת הכותרת 'תסביך אדיפוס', שעמד בבסיס הידע המשותף של הפסיכואנליזה הקלאסית. בעיקרו של דבר, בבסיס הידע המשותף של הפסיכואנליזה הקלאסית נמצאו הזיקות שבין התנסויות והתרחשויות מהילדות לבין צורות הביטוי שלהן בחיי הנפש הבוגרים.

בחלקו הגדול התמוטט בסיס זה, החל משנות החמישים ואילך במאה ה- 20 .'הלא מודע', הרלוונטי להבנת הפתולוגיות הנפשיות, הוקדם – ובצדק: מגיל 5-6 אל הילדות המוקדמת - מהלידה ועד גילאי 2-3. העתקה זו הצריכה רוויזיה, בכל מה שנחשב לבסיס הידע המשותף של הפסיכואנליזה הקלאסית. סביב שינוי זה בתפיסה, נוצרו בעיות שפיצלו את הפסיכואנליזה לאסכולות, גישות וצורות טיפול. פני השטח של הפסיכואנליזה נעשו הרבה יותר גמישים, מגוונים ופתוחים, אלא שהידע, על למה שמתרחש בנפש התינוקית, לא התגבש לתמונה שלמה וברורה. כתוצאה מכך גם אופי הזיקות, בין מה שמתרחש בילדות המוקדמת, לבין הביטויים הפתולוגיים לכך בחיי הנפש הבוגרים, נשאר ברובו קטוע, חלקי ומעורפל (כמו הבנת הסימפטומים, דפוסי ההתנהגות, ועוד).

זהו מקור הבלבול שאת מדברת עליו, והוא חל על כל המטפלים - כולל הבכירים ביותר. בסיס הידע המשותף של השדה הפסיכואנליטי אמור להכיל את הידע אודות מה שמתרחש בנפש התינוקית והזיקות הפתולוגיות לכך בחיי הנפש הבוגרים. יתכן שבכל דור קשרים אלה יקבלו ביטויים אחרים במקצת, אבל בעיקרו של דבר - נפש הפעוט היא אותה נפש ומקורות הסבל בכל הדורות נשארו דומים: קשיים מצטברים שמקורם בילדות המוקדמת.

יסודות לבסיס ידע חדש
מחקרים שלי מהשנים האחרונות (חלקו משותף עם דר' רוית ראופמן) מלמדים, שאפשר להשיג ידע רב אודות נושאים אלה. אבל נראה, שהבלבול בשדה הפסיכואנליטי הוא כה גדול, שקשה למצוא אנשי מקצוע שמוכנים להתמודד עם תובנות חדשות אלו.

יש להבהיר שוב: רק ידע אודות מה שמתרחש בנפש התינוקית - והאופנים בהן התרחשויות אלו נוכחות בלא-מודע של הנפש הבוגרת - יכול להוות בסיס ידע משותף לשדה הפסיכואנליטי כולו. זיקות אלו מכתיבות את ההתנהלות של כולנו בחיים הבוגרים על הסבל שנגרם בגללן.

התחלות לידע מסוג זה מצויות מזה כמה שנים על מדף הספרים ובאתרי מקצוע שונים. מניסיוני האישי יש בו כל מה שצריך כדי לשדרג את היכולת המקצועית של מטפלים בעשרת מונים. הגיע הזמן שאנשי המקצוע יתחילו להכיר וללמוד חומרים אלה.

יואב יגאל




תמר מריאנותמר מריאנו11/4/2018

תגובה מרעננת בתוך שיח כלוא. אני עוקבת בעניין אחר הבלוג שמציג נקודת מבט אלטרנטיבית ביקורתית. אני מוצאת נחמה שיש שיח אחר המאפשר להתבונן על הדברים והמושגים שלטעמי הפכו במרבית הזמן לקלישאות ועל העמדה המוסדית שאינה מאפשרת להתבונן אחרת. התרגלנו במשך שנים להציע את אותו סל מוצרים לכל מטופל ופחות לשאול מה צריך המטופל הספציפי .