אריכות ימים עד קצה הזריחה
פרופ. עמיה ליבליך | 16/1/2016 | 5,954 צפיות | הרשמו כמנויים
בת מזל אני ששני הורי מתו בהיותם עצמאיים ותקינים בתקשורת, אי אפשר לומר "במלוא אונם", אבל "במיטב אונם" – כן. וכך, ישבתי הבוקר בסינמטק תל אביב בסרטו המופלא של סילבן ביגלאייזן "עד קצה הזריחה" צופה בארץ אחרת, ארץ רחוקה: יחסי בן ואימו בארץ הזיקנה המופלגת. גם אני איני פרגייה, כידוע, ויש לי למזלי שלושה ילדים. ההזדהות המיידית שלי, מן הבטן, הייתה דווקא עם הבן, המלווה את אימו בשלב החיים האחרון שלה. אבל במאמץ מסויים אני יכולה גם "להפוך את התקליט" ולחוות את הסרט מנקודת המבט של האם הזקנה. איזו חוויה!
זה לא לגמרי זר לי, כמובן. כבר שמעתי סיפורים וראיתי סרטים על הנושא, וגם ב"קפה מוות" המתקיים אצלי בסוג של התעלות, עולים נושאים שכאלה. אבל הסרט הדוקומנטרי הזה בשחור-לבן, באולם הקטן והמלא מפה לפה, מצליח לרגש קהל אנונימי, רובו של 'אזרחים ותיקים', שהגיעו לכאן, וילכו ביום השמש החורפי הזה איש ואישה לחייהם במציאות, עם החיוך המפויס מול הזריחה שבשקיעה.
הסרט אינו על גסיסה, גם לא על מיתה. הוא סרט על החיים! על קירבה גדולה בין בן ואימו בת ה-95 המתרחשת לפנינו כשהיא רתוקה למיטתה הלבנה בחדר קטן בביתה בבלגיה, והוא בא לבקר אותה יום יום עם מצלמה קטנה. העצים מתנועעים בחלון, הרעמים רועמים מבחוץ, והשניים עוברים איזה "תהליך" של שיחה, אכילה, עישון סיגריות, ריקוד-בשכיבה ושירה בליווי גיטרה, תהליך שכולו יחסים וקשר של אהבה. גם ב"קפה מוות" בביתי השבוע אמרה ר. ש"ככל שהפגישות שלנו נמשכות אני מבינה שעיסוק במוות זה בעצם עיסוק בחיים".
איני יודעת מה מייצר את הרתיעה שיש לנו מזיקנה מופלגת. זקנים מעוותים, מקומטים ומכווצים ניראים פשוט מכוערים ודוחים. התמונה הראשונה בסרט, נדמה לי, היא של האם השוכבת בפה פתוח כהמומה, ומיד אחר כך (או שמא בסדר הפוך) צילום תקריב של רשת הקמטים על פניה וגופה. בתחילה אני חושבת: "הייתי בורחת" (מנקודת מבטו של הבן), וגם "הלוואי ולעולם לא איראה כך" (מנקודת המבט של האם)... אבל חמש דקות מאוחר יותר נעלמות התגובות האלה, מה שמגלה את הידוע כי מעבר לבלאי הגופני, לנכות המנוונת, פועמת הנפש, והיא מה שמעורר את התייחסותנו. אלא מה – נפש זו מתעוררת לתחייה כשהבן, שאותו לא תמיד היא מזהה, מבקר אצלה ונמצא שם – לא כיוצא ידי חובתו המסתכל בשעון או בטלפון, מתי כבר אלך לענייני החיים... כלומר, היחס, הקשר, הנוכחות יחד הם המים המשקים את הצמח לבל ימות. וכך, הצופה, אם בכלל היה לו אומץ לבוא לסרט זה דווקא, מוזמן להצצה מתחת לקמטים, לגוף חסר האונים, ושם יגלה את ההומור, החוכמה, השמחה והאהבה. כן, יש גם בלבול, וגם דיכאון וייאוש לפעמים, אבל זו הרי המציאות, ככה זה.
שתי הערות: על המוזיקה ותפקידה בחיי זקנים או חולי אלצהיימר נכתב וידוע. גם כאן, רגעי השירה מפעימים את האם והבן בקצב אחיד ובונים גשר מעל השנים והחיים המפרידים ביניהם. ועוד בענייני אמנות - אני שואלת מה תפקידה של המצלמה הנמצאת בחדר, והנושא של לעשות-סרט-שירוויח הקיים שם, אם כי מצחיק את האם והבן.
יכולתי להמשיך כאן, אבל אני שומעת את האם אומרת בבהלה משועשעת: גוואלד!!! אני חרדה להשתפכות יתר מול סרט זה שאינו סנטימנטלי כלל, וגם זו גדולתו. בסוף ההקרנה עלה על הבמה הבמאי והמפיק, דהיינו הבן, עם הגיטרה שלו, ענה על שאלות וניגן כמה מהשירים שניגן לאימו. אני מניחה כי כל אחד מהנוכחים בהקרנות אלה היה מאמץ לו או לה את הבן הזה, סילבן, לעצמו. מה שזורח בסרט הן הנפשות הפועלות והקשר ביניהם, ושקיעה – זה כבר דבר גיאוגרפי בלבד.
