פסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.
 

הטור של ניצה ירום

דר ניצה ירום

שיח טיפולי אמין

ד"ר ניצה ירום | 29/10/2015 | הרשמו כמנויים

שיח טיפולי אמין
ברצוני לראות בפוסט הנוכחי המשכו של פוסט קודם המוקדש להקשבה נכונה כליבת הטיפול. אחרי שדנו בהקשבה הרצויה, נבחן הפעם את השיח הטיפולי האמין, כיצד יגיב המטפל למטופל לא כמי שמכוונן באופן 'טכני'. כשדנו בנושא ההקשבה הנכונה - הצעתי שהמטפל יבחן את קשייו בהקשבה למטופל בזמן נתון או בכלל, עתה נדון ביכולתו של המטפל לקיים שיח כן ואנושי עם המטופל, באופן אחראי ורלוונטי לסיטואציה הטיפולית שבה מצוקתו וצרכיו של המטופל הם המוקד תמיד.
כאשר התנועה הפסיכואנליטית ההתייחסותית הציעה לפני עשרים וחמש שנה את עקרון 'הסלף-דיסקלוז'ר' - 'החשיפה העצמית' של המטפל כמכבדת את העובדה שבחדר הטיפול נמצאים שני סובייקטים – מטפל ומטופל – ולא רק מטופל ואובייקט המטפל בו – זו הייתה רעידת אדמה. השיח המבוקר והעמימות שמטפלים דרשו מעצמם עד אז - לא לגלות שום דבר מהותי מעצמם ומחייהם – התחילו לעצבן את המטופלים (בישראל, ללא ספק). במקביל הם החלו לאבן את המטפלים, כשהעמימות, השתיקה והפרשנות האובייקטיבית לכאורה או זו ההופכת את המטופל לתינוק - הלכו וכבשו את התרבות הטיפולית בהשראה פסיכואנליטית.
אלא שכיום העיקרון המוכתב מראש של ה'סלף דיסקלוז'ר' – 'החשיפה העצמית' וקיום מומחים ל'חשיפה עצמית' – גם הוא הופך את המקצוע לקריקטורה, שהתחילה עוד קודם, כשהעמימות הפסיכואנליטית יצרה מטפלים מאובנים. אנסה להמחיש את המלאכותיות והמיותרות שבעצם העיקרון ל'חשיפה עצמית' . על פי עקרון זה המטפל מספר משהו רלוונטי מעצמו למטופל שלו. אלא שהגלוי העצמי מצד המטפל צריך להיות מעוגן ברוח טיפולית ולא בעקרון טכני. מדובר באפשרות של דיאלוג אנושי מחייה ומעורר אימון בין אנשים במרחב הטיפולי, בעוד שניסיון לדבוק בעקרון 'רפואי' שלאורו המטפל צריך לשבור את ראשו האם חשף את עצמו במידה המתאימה – הוא סתירה מובנית. נסלק את העיקרון ונבחן את פרקטיקה של דיאלוג טיפולי אמין ללא עקרון 'החשיפה העצמית':
המטפל יספר למטופל באופן רלבנטי פרטים על עצמו – רגשותיו, מעשיו, חייו – ברגעים רלבנטיים למטופל ולטיפול, ללא עיקרון או כלל זה. רגישותו של המטפל למטופל, שלו הוא אמור לעזור היא עקרון מנחה. אין סיבה לספר למטופל משהו שאינו מעניין אותו או שמעמיס עליו. אבל מכיוון שמדובר בדיאלוג בין שני אנשים, שאחד מהם חייב להיות אחראי יותר מכיוון שהוא איש המקצוע, ולא בשיחת רעים ו'הסתחבקות' בעלמא – הרי שגם אם סיפר המטפל משהו בלתי מעניין או מעמיס – ישתדל לא לחזור על כך, יחשוב מה הביאו לכך, ויבדוק עם המטופל מה זה עורר בו. דעותיו ותחושותיו הן בעלות ערך, עבורן המטופל משלם לו.
קיימות פרקטיקות ותיקות מגוחכות, כגון מצב שבו מטופלת שואלת את המטפלת: 'הסתפרת?" והאחרונה מגיבה בהתעלמות וחוסר מתן תשובה – תגובה זו נחשבה תיקנית לפני העידן ההתייחסותי. אלא שניסוח עיקרון 'החשיפה העצמית' מעמיד את החשיפה העצמית של המטפל כל הזמן בביקורת מינונית: האם עשה המטפל את הדבר הנכון? בעוד שאם הוא אינו רוצה לגלוש לשיח טריוויאלי מדי עם מטופלו ("כן, הסתפרתי") – הוא יכול להגיד זאת, ולא בהכרח להתעלם משאלות 'אישיות', מה גם ששיחה קטנה על תספורת יכולה להיות חשובה למטופל/ת. בהתעלמות משאלה יש פגיעה במטופל. ישנה נטייה להדריך מטפל בתחילת דרכו לכך שאינו חייב לענות או לספר משהו מעצמו, כשזה מסייע לו לחשוב ולהקשיב. נראה לי שעם החינוך הנכון, גם עובדה זו הייתה מפריכה את עצמה, כשהדיבור האישי האמין היה נלמד כסטנדרט והמטופל יישמר תמיד במוקד המפגש (לא כמו בדוגמא הקלסית של סלאח שבתי וה'סוסיאלית', כשהקליינט הופך דרך הדיבור האישי של איש המקצוע – למטפל של המטפל).
נתבונן בדוגמא נוספת: בשאלת 'החופשה של המטפל'. מטפלים רבים רואים כנורמה מקצועית גבוהה לא לגלות למטופל (שאם היה ממש רוצה היה מגלה בכוחות עצמו) – מה עשו ואיפה היו בחופשה שלהם. מטפלים יכולים לחוש 'התקדמות' בעובדה שלא חשפו בפני המטופל את אופי החופשה שלהם, והמטופל או המטופלת אמרו:"חופש זה תמיד דבר טוב", כאילו נאמרה בחדר אמירה עמוקה. אין בי ספק שאילו היה מידע אישי נכנס לדיון כמו:"נסעתי לשבוע לבלגיה", המטופל היה יכול להעלות תכנים הרבה יותר עמוקים – מקנאה במטפל הנוסע ועד חוויות וזיכרונות שלו משהותו בבלגיה. מצב מגוחך נוסף יתרחש כאשר, למשל, מטופל ישאל: "איפה היית בחופש?" והמטפל יענה: "מה זה בשבילך חופש?" היגד זה מתקיים במציאות, אלא שהוא נשמע כבדיחה: מה מבדיל בין פילוסוף לפסיכולוג? שהפילוסוף ישאל: מה זה חופש? והפסיכולוג ישאל: מה זה בשבילך חופש?
בגדול ניתן לומר שמאז שעיקרון 'החשיפה העצמית' נוסח על-ידי הזרם ההתייחסותי – נכנסו יותר כנות וחיוניות לחדר הטיפול. במציאות הישראלית, בעיקר לפני חדירת עקרון זה, אבל גם אחריו – ניתן עדיין למצוא בשדה הטיפולי את המקרה הבא: ילד שהמטפלת שלו סירבה פעם אחר פעם לומר לו אם יש או אין לה ילדים – הרס את חדר הטיפול מרוב עלבון. אין פרוש הדבר שהמטפל חייב להציג פרטים אישיים ככניעה; הוא יכול לבחור לומר שכרגע עדיף או שהוא מעדיף לא לדבר על עניין זה או אחר, וידבר על כך בזמן אחר. בעיקרון, החשיפה עצמית צריכה להיות אופציה זמינה, שמוכנים להשתמש בה, גם כשבוחרים לא לעשות כן, כדי לא להעמיס על המטופל ולהניח לקולו לגשש ולהתעצב.
דעתי היא שמטפל צריך להיות מוכן לאופציה (לפי הצעת ארון) לספר הכל (להצעתי) – אם יש לו או אין לו בן זוג, ילדים, בן זוג מאותו המין, מחלה, גירושין. אם המטופל יבחר להשתמש בעובדות אלו, ולהתייחס למשל למטפל חסר ילדים או בן זוג כלא אמין עבורו, יש מקום לאתגר אותו או לוותר עליו. המטפל יכול לבדוק את הפנטזיה של המטופל לגביו בין אם חשף פרט אישי ובין אם לא. הוא צריך להיות ברור לעצמו, וגם אם הוא גלוי לב ואומר למטופלת שגם הוא מכיר קשיים בנישואין, והמטופלת בונה עליו כעל 'קנדידט' עבורה, עליו להיות מסוגל לבדוק ראשית בתוך עצמו – האם לכך התכוון, ולשים לפנטזיות של המטופלת גבול מציאותי.
השיח האמין בין שני סובייקטים בחדר הטיפול מניח, בעיני, גלוי לב כאיכות בסיסית של קשר. אי- אפשר לשקר או להעמיד פנים ולנהל קשר אמין, גם לא עם מטופל. מטפל יכול להתאמן בהדרכה או בטיפול שלו לדבר על עצמו באופן 'טיפולי' – להיות מוכן להתמודד עם גילוי הלב שלו ותוצאותיו. אין להניח שמהיותו איש מקצוע חושב הוא יפגע במטופל שלו בזדון או יסתפק בכך שיגיד לו שהוא משעמם אותו. גם את השעמום וגם רגשות אחרים כמו דחייה יכול המטפל לנסח לעצמו תחילה במושגים של חוויה אנושית המוכרת לו – מה זה שעמום עבורו או להיות דוחה או נדחה. רק כך יוכל להעמיד את רגשותיו לדיון משותף ולחקירה ראויה, ולא רק 'להתוודות' ולחשוף רגשות, ולהתייחס לפעולה זו כפעולה טיפולית.
לא החשיפה עצמה ולא העדרה הם מעשה טיפולי מועיל. ההסתרה המובנית או הגלוי על פי מינון ('חשיפה עצמית') הם שווים ביצירת מטפל מלאכותי, מזויף, המפחד מדיאלוג אנושי, שבגינו הוא יצא לדרכו הטיפולית מלכתחילה. עם היכולת לדיאלוג אנושי הוא יהיה אדם אמין לגבי חיי הנפש.
לסיום אעלה את הנקודה הבאה: כשהצגתי את חשיבתי המובאת כאן בפורומים מקצועיים, נשמע מפעם לפעם קול שאמר:"אבל זה מסוכן!". אנשי מקצוע בכירים התכוונו לכך שמטפלים שבדרך יכולים לראות כעיקרון הדיבור האישי האמין עם מטופל - הכשר להגיד כל מה שעולה בדעתם, כולל דברים פרברטיים, שוברי מסגרת, הזויים בפנטסטיות או בפרטנות שלהם. ניסיוני למדני, שגם כשהעיקרון של 'חשיפה אישית' נלמד כעקרון מובנה, המעניק חירות למטפל מול השתיקה וההתנזרות הקלסיים - עדיין המטפל אינו גדל לבחון את מעשיו ודיבוריו עם המטופל, לראות בהם לא 'שגיאה' אלא מבע אישי שדורש אחריות והתבוננות, ולא ענישה וצורך בטכניקה לתיקונה. אפילו אם המטפל שבדרך אמר או עשה דברים שאינם נראים למי שמלווה אותו – החשיפה העצמית היא עקרון שפירושו, לדידי, הוא שקודם כל אתה, כמטפל בהווה ובעתיד – תהיה חשוף לעצמך, תבין מה הביא אותך להציע למטופל דבר מפתה, למשל. המוטיבציות שלך כמטפל הן המקור החשוב לחשיפה העצמית. הבחינה הזו יכולה להיעשות לפני, במשך ובדיעבד לשיח עם המטופל. בעקרון, החשיפה העצמית כלפי המטופל היא ביטוי של כבוד כלפיו באמת האישית שאנו מביאים אתנו. רק המדד האישי יכול להוציא ממבוי סתום עם מטופל, כשאנו חושפים את נקודת המבט שלנו, את השוני, הגבול, היחסיות וגם הדמיון הגלומים בה. הדיבור הכן, שהוא חלק משיח הדדי ובחינה עצמית מתמשכים - הוא דרך, לא טכניקה.



עוד בבלוג של ד"ר ניצה ירום

אדם וגופו בחדר הטיפול אפשרי שהמטפל כמארח בחדר הטיפול הוא מארח מדור עבר: האורחים לא זזים ולא מזיזים....

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אין עדיין תגובות לפוסט זה.