התפתחות נפשית כפיתוח היכולת לשאת מורכבות ועמימות (ואיך זה קשור לשיר של אגי משעול)
נורית ענבר-וייס | 28/4/2015 | הרשמו כמנויים
איני יודעת מדוע דווקא שיר זה של אגי משעול תפס אותי חזק כל כך. שמעתי את משעול מקריאה אותו בין שירים אחרים ביום עיון על מחשבת ביון, במושב שעסק בקשר בין כאב נפשי ויצירה. זיכרון השיר לא הרפה ממני והוביל אותי תחילה לחיפוש ממושך אחר השיר עצמו. בהמשך, הניסיון להבין מה עורר בי השיר הוליד זרם של מחשבות על המצב האנושי, על התפתחות נפשית ועל התפקיד ששירה יכולה למלא בחיינו. הנה הם לפניכם: השיר, המחשבות, ולבסוף גם מחשבות על השיר(*).
*
שׁוּב אָבִי מְדַבֵּר
בּוֹאִי נִרְאֶה, אַתְּ בֶּטַח זוֹכֶרֶת
אֵיךְ הָלַכְתְּ אַחֲרֵי מִטָּתִי
עִם סֵפֶל פְּלַסְטִיק כָּחֹל שֶׁבְּתוֹכוֹ
שִׁנַּי, כּוֹחִי
בִּכְיֵךְ שֶׁחִפֵּשׂ אָז מִלִּים
קָרַס לְתוֹךְ מִלְּעֵיל
וְרוֹפֵא בְּשֵׁם וִינְקֵר שָׁרַק לְעַצְמוֹ
פִּזְמוֹן בֹּקֶר
כְּשֶׁכִּסָּה אֶת גּוּפִי בַּסָּדִין הַדָּהוּי
שֶׁל בְּרִיאוּת כְּלָלִית
נִזְכַּרְתִּי אֵיךְ רָאִית לִי גַּם כְּשֶׁהָיִית
בַּת שָׁלוֹשׁ
עֵינַיִךְ הַקְּטַנּוֹת שֶׁהָיוּ לָהֶן רַק פָּרוֹת
לְהַשְׁווֹת
רָאוּ אָז בֵּין רַגְלַי עֲטִינִים מְלֵאִים
חָלָב.
*
בתיאוריה הפסיכואנליטית אפשר למצוא חוט דק העובר דרך הגויותיהם של כותבים מרכזיים וקושר בין רעיונות שונים מאד זה מזה. זוהי הטענה שהתפתחות כרוכה בפיתוח יכולת לשאת מורכבות נפשית, להכיל בתוכנו ריבוי ובמיוחד ניגודים וסתירות שאינן ניתנות ליישוב. אזכיר כאן כמה מהרעיונות האלה על קצה המזלג.
העמדה הדיכאונית אצל מלאני קליין היא דוגמה מרכזית ומובהקת לרעיון הכורך בין התפתחות להכלת מורכבות. היכולת לתפוס את עצמי ואת האחר כדמויות שלמות שיש להן צדדים חיוביים ושליליים כאחד, והיכולת לחוות אמביוולנטיות ולהכיר בה, הם הישגים בעלי חשיבות מכרעת להתפתחות המנטלית המהווים בסיס לקשרים בריאים וליצירתיות בריאה לאורך החיים.
המרחב הפוטנציאלי של ויניקוט, אחת מתרומותיו המכוננות לתיאוריה הפסיכואנליטית, הוא מרחב שהיכולת לקיימו תלויה ביכולתו של האדם לשאת את המתח בין המציאות החיצונית והפנימית. במרחב הפוטנציאלי שתי המציאויות הללו, חרף הסתירות ביניהן, אינן נחוות כמתנגשות אלא ככאלה היכולות לשכון זו לצד זו בשלום ואף להזין זו את זו.
בעקבותיה של מלאני קליין אומר לנו ביון כי תחושה של אמת מושגת כאשר האדם נוכח כי האובייקט האהוב והאובייקט השנוא הם אחד, כמו בראייה דו-עינית לעומת חד-עינית. עוד אצל ביון, הסזורה של הלידה - קטיעה חריפה שאחריה יש בכל זאת המשכיות - היא דימוי ודגם מרכזי בכתיבתו לאפשרות לצלוח ולפגוש את ההמשכיות ואת החיבור שבין מצבים ואירועים נפשיים שנראים מופרדים, מנוגדים זה לזה ובלתי ניתנים לגישור, ועם זאת יש ביניהם המשכיות ורציפות. כשיש מעין התמוססות של הסזורה, האפשרות לעבור בין מצבים רגשיים שונים ואפילו להיות לעתים בו-זמנית במצבים שונים, מאפשרת תנועה והתפתחות נפשית.
פאולו סנדלר, המפתח את רעיונותיו של ביון, מתאר שתי עמדות מנטליות ביחס לניגודים (המהדהדות גם את שתי העמדות של קליין): עמדה פנימית של סתירה שבה יש לחץ פנימי להגיע להכרעה חד משמעית וסופית בין ניגודים תוך ניסיון לבטל את הקוטב של כאב / אין / מוות; ועמדה של פרדוקס, שבה מתאפשרת הכלה שלהם. בעמדה זו, הניסיון להימנע מכאב מוחלף בנכונות לשאת כאב. זוהי עמדה המאפשרת להיות במגע עם אמת רגשית ולצמוח מבחינה נפשית. (אגב, מעניין לציין שתובנות דומות על חוסר התוחלת ועיוות האמת הכרוכים בניסיון להכריע בין ניגודים האחוזים זה בזה, מופיעות כבר בכתבים הדאואיסטים העתיקים. כך, למשל, אומר ג'ואנג-דזה במאה הרביעית לפני הספירה: "...ולכן מי שאומר 'למה לא נלמד מן הנכון ונבטל את הלא-נכון, נלמד מן המתוקן ונבטל את המשובש', הוא זה שעדיין לא הבין את מארג השמים והארץ, את המהות של ריבוא הדברים. זה כמו ללמוד מהשמיים ולבטל את הארץ, ללמוד מהיין ולבטל את היאנג; ברור לגמרי שזה לא ילך. ומכיוון שכך, מי שממשיך לומר זאת, אם אינו טיפש הריהו נוכל" (מתוך "ג'ואנג דזה: הספר האמתי של פריחת הדרום")).
כשתומס אוגדן מפתח את תיאור העמדות הנפשיות של קליין הוא מאיר פן נוסף שלהן: בעמדה הסכיזו-פרנואידית קיים רק הווה. הרגש הקודם נמחה כשהאדם נכנס למצב רגשי חדש. לעומת זאת, בעמדה הדיכאונית, העבר וההווה נוכחים בו-זמנית ועובדה זו מאפשרת לחוות המשכיות, שהיא התנאי לתפיסה של שינוי ולתחושת אובדן. היכולת לתפוס את ההווה כשונה מן העבר ובה בעת דומה לו, מאפשרת לאדם לוותר על האובייקטים שאבדו לו בלי לחוות אובדן מוחלט של חוויותיו עמם. "ממש כפי שאיננו יכולים למחוק את העבר, כך גם לא ניתן לקחת את העבר מאתנו" ("מצע הנפש", עמ' 86).
מכיוון אחר, מייקל אייגן רואה ביכולת לשאת מורכבות ועוררות תנאי לתחושת חיות. אייגן עוסק בחיפוש אחר חוויית החופש של האדם, המתהווה מתוך תנועה דיאלקטית בין מגוון החוויות הנוצרות בתוכו, שיש בה התמסרות לרגע ופתיחות להשפעתם של החיים. תנועה זו היא המאפשרת לאדם לחוש חיוּת ומשמעות, להשתנות ולהתפתח. בהיעדרה, האדם יסבול ממוות נפשי, כאב, קיפאון וצמצום.
הגישה ההתייחסותית מבוססת על אמונה בריבוי פרספקטיבות תקפות ועל דחיית החתירה לגילוי אמת אחת, לכידה והרמונית על העולם הנפשי. מחברים מזרמים שונים מדגישים את המורכבות, הגיוון, הדינמיות ואי הבהירות המהותית של החוויה הנפשית. בגישה ההתייחסותית (כפי שמיוצגת למשל בכתיבתו של פיליפ ברומברג), בריאות נפשית היא היכולת להחזיק פרספקטיבות שונות לגבי עצמנו ולגבי הזולת, לחוש שאנחנו דברים רבים בו-זמנית, לחוות מצבי עצמי מגוונים כשייכים ומחוברים לתחושת עצמי אחת רחבה. החלופה הפתולוגית היא דיסוציאציה של מצבי עצמי על היבטיהם הרגשיים, הגופניים והקוגניטיביים.
*
נושא נוסף בתיאוריה הפסיכואנליטית הקשור הדוקות בהכלת מורכבות נפשית הוא הצורך לשאת עמימות בלי למהר להפיגה לטובת משמעות אחת סגורה וקבועה. ויניקוט, ביון וממשיכיהם (כגון אוגדן ופיליפס) כותבים בהרחבה על חשיבות היכולת לשאת עמימות בטיפול ובחיים כאחד. עמימות היא מושג מעניין, עמום מעט בפני עצמו: היא קרובה לאי-ידיעה מצדה האחד ולמורכבות מצדה האחר, מצביעה בעברית ובאנגלית הן על אי-בהירות והן על רב-משמעות. במצבים עמומים אין הכרעה על משמעות אחת המאפשרת דחייה של משמעויות אחרות. אנו נדרשים אפוא להחזיק בתודעתנו ריבוי של משמעויות אפשריות בו-זמנית, ואף להיפתח לאפשרות שמשמעותו של המצב הנוכחי לא בהכרח תתיישב עם הסיפור שכבר בנינו לעצמנו (על עצמנו או על הזולת) לכדי יצירת נרטיב קוהרנטי. מזווית זו אפשר לומר שהכלת עמימות היא צורה של הכלת מורכבות.
*
אם כן, הכלת מורכבות נפשית היא משימה אנושית ראשונה במעלה המלווה אותנו לאורך חיינו. מכאן שנחוצה לנו שפה שתאפשר להכיר במורכבות נפשית, להביע ולתאר אותה, ובהמשך אולי אף להבין ולהכיל אותה. אלא שכאן מתעוררת בעיה: חלק ניכר מהתקשורת היומיומית שלנו מבוסס על שפה שאינה מתאימה במיוחד למטרה זו, שפה המבוססת על כללי החשיבה הלוגית. בכללי הלוגיקה, אם אני אוהבת את פלוני משמע שאיני שונאת אותו, אם יש לי תכונת אופי מסוימת אי אפשר לומר עלי גם את היפוכה, ולא ייתכן שזה לגמרי בסדר שלא הכול בסדר. לשפת החשיבה הלוגית יש תפקידים תרבותיים חיוניים. השליטה והשימוש בה נחוצים לתפקוד והאחיזה בה הכרחית לשפיות. היא עוטפת אותנו מכל עבר ומיוצגת בצורה המובהקת ביותר בשפה המדעית. שפת החשיבה הלוגית נועדה בעיקר להעברת מידע, נשענת על משמעויות משותפות, וחותרת לרציונליות, אובייקטיביות, עקיבות פנימית וניסוח שאינו משתמע לשתי פנים. העיצוב הלשוני שלה חותר לבהירות ולא ליצירת חוויה אסתטית (חשבו כאן על שפתם האופיינית של מאמרים לסוגיהם, ספרי עיון ולימוד, ידיעות, הודעות, הוראות, מכתבים רשמיים, חוזרים, נהלים, חוקים, חוזים, צווים, כללים, שלטים, תמרורים...). לכן מלים משמשות בה במשמעותן הליטרלית, משמעויות מנוגדות אינן יכולות לדור בה בכפיפה אחת, ועמימות היא בעיה שיש לפתור בדרך להבנה בהירה.
תמונת המראה של שפת החשיבה הלוגית היא השפה הלירית, המייצגת חשיבה שיש בה מקום רב לרגש ולסובייקטיביות, להיגיון פנימי ולמשמעויות פרטיות. חשיבה זו סובלנית לעמימות, לסתירות פנימיות ולאי-סדרים לוגיים מסוגים אחרים, ואף מקדמת אותם בברכה. הפונקציה המרכזית של טקסטים ליריים היא רגשית-חווייתית, אך הם נוטים לפעול עלינו בכמה ערוצים בו-זמנית. הם עושים שימוש נרחב באמצעים פואטיים (כמו דימויים ומטאפורות, הקבלות הנוצרות על ידי המצלול, דו-משמעות, אירוניה, אינטר-טקסטואליות ופרדוקסים) המאפשרים להם לשאת משמעויות מרובות וחלופיות באופן סימולטני, משמעויות שאין צורך להכריע ביניהן וכל אחת מהן תורמת בדרכה להעשרת משמעותו הכוללת של המבע. שירה היא המייצג המובהק ביותר של השפה הלירית, אך שפה זו ארוגה לתוך שפות אחרות ומבצבצת מתוכן, מן הדיבור היומיומי הספונטני ועד לטקסטים פסיכואנליטיים.
מה שאני מנסה לעשות כאן הוא לנסח את הקשר הטבעי והפועם בין מורכבות נפשית לבין שפת השירה, ולהסביר מדוע שפה זו לא רק מצליחה להביע את מורכבות החוויה האנושית אלא גם להרחיב את עצם יכולתנו לשאת מורכבות ועמימות. כל זה מעורר מחשבות על הקרבה הטבעית בין השפה הלירית לשפת הטיפול ועל הפוטנציאל הטיפולי הטמון בחיבור בין השתיים ברמה הלשונית ממש, על מצע השפה המשותפת הייחודית הנוצרת בתוך כל צמד של מטפל ומטופל ותוך רגישות ליכולתו הנוכחית של המטופל לשאת מורכבות ועמימות.
*
"שוב אבי מדבר" של אגי משעול מדגים היטב את תכונות השירה ככלי להבעת מורכבות ולהכלתה. אתחיל מהתגובה הרגשית להקראת השיר: רבים בקהל (גם אני) דמעו וצחקו בו-זמנית. משעול היא משוררת עם יכולת קומית בולטת, וההומור כאן ובמקומות אחרים בשירתה יוצר מרחק שבאופן פרדוקסלי מאפשר את החיבור לחוויה המכאיבה (גם הומור הוא שפה שמשמשת אותנו להכלת מורכבות).
כותרת השיר ממקמת אותנו במרחב הפוטנציאלי, שבו שתי מציאויות סותרות יכולות להתקיים בהרמוניה זו לצד זו: המציאות הסובייקטיבית שבה המשוררת חולמת את אביה המדבר אליה לאחר מותו, וחוויה זו ספוגה עבורה בערך, משמעות ותוקף רגשי, לצד המציאות האובייקטיבית, שבה ברור לה ששיחה כזו אינה אפשרית (אחרת זהו תחומה של הפסיכוזה ולא של השירה).
בשיר הקצר דחוסים יחד מספר רב מאד של ניגודים, שהתקיימותם הבו-זמנית היא בלב החוויה האנושית: חיים ומוות, כוח מול חולשה וחוסר אונים, גדול וקטן, גבריות ונשיות או אבהיות אימהית (חלב אב!). תחילת החיים וסופם, סוף החיים והתחלת היום, החוויה העזה כל כך מול הסדין הדהוי, המילים "בריאות כללית" על הסדין, המקבלות כאן משמעות אירונית. סביבת בית החולים המלאכותית והמנוכרת מול סביבת כפר הילדות עם הפרות בהונגריה. בכייה של המשוררת מול פזמון הבוקר של הרופא. הרופא ששמו ידוע לחולֶה, אבל לא בטוח שגם ההפך נכון. עבור הרופא זהו בוקר ככל הבקרים ומת ככל המתים, שום דבר חדש או מיוחד, בעוד שעבור המשוררת החוויה כה מציפה ולא מוכרת, עד שאין לה אפילו את המילים כדי לנסח אותה.
"בכייך שחיפש אז מלים / קרס לתוך מלעיל": צירוף עמום זה הוא דוגמה לאופנים שבהם השירה יוצרת רב-משמעות. צליל המילה מלעיל מזכיר את הפועל ללעלע - כלומר, לדבר מתוך בכי, בקול חנוק - כך שהקריסה למלעיל מנוגדת אולי לסוג הדיבור המווּסת, המאורגן והמעוצב שהמשוררת אמונה עליו. אבל מלעיל עשוי גם לרמוז לשפת האם, ההונגרית, והנה יש לנו גם שתי שפות שמתקיימות זו לצד זו, ההונגרית והעברית.
בממד הזמן, השיר מחזיק שלוש פרספקטיבות בו-זמנית: של אגי בת השלוש שבעיניה הקטנות האב ודאי נראה ענק, מלא און ועוצמה ושופע טוב; של אגי המבוגרת שהולכת אחרי גופת האב (בהתאמה מופיעים בשיר שני דימויים מטונימיים לאב ובאופן ספציפי לאונו: בילדות המוקדמת אלה העטינים מלאי החלב בין רגליו, ובבגרות אלה שיניו המונחות בספל וכבר לא ינשכו, כוחו שאבד לו). ויש גם את הפרספקטיבה השלישית, של המשוררת בעת שהיא כותבת את השיר, ובכייה מוצא לו סוף סוף את המילים. שלוש הפרספקטיבות האלה מאירות זו על זו וכל אחת מהן מכילה גם את המוקדמות ממנה, המעשירות אותה הן על דרך הדמיון והן על דרך הניגוד. אפשר למצוא בהן הד לעמדה הדיכאונית כפי שאוגדן מפתח אותה, שבה האדם מכיל את העבר וההווה בו-זמנית, ולכן הוא חש את האובדן במלוא עוצמתו אך גם מסוגל לשאתו.
בתהליך היצירה של משעול כפי שהוא מונכח בשיר, היכולת לשאת מורכבות ולהיות במגע עם כאב נפשי מאפשרת את התמרתו של הכאב לשירה הנושאת ריבוי משמעויות ומתאפיינת (חרף עמימותה או דווקא בגללה) באיכויות של בהירות ודיוק ושל עושר ומלאות.
*
(*) שירה של אגי משעול מופיע בספרה "סידור עבודה" מ-2012, וכן בספר "מלאך החדר" מ-2015, המכנס את שירתה בעשור האחרון. שניהם בהוצאת הקיבוץ המאוחד.
