פסיכולוגיה עברית

×Nastulya Balish
Nastulya Balish ©
זכור אותי

על אנשים, ספרים ואירועי חיים

פרופ. עמיה ליבליך

ויסלבה שימבורסקה

פרופ. עמיה ליבליך | 12/10/2014 | הרשמו כמנויים


כביוגרפיה, הספר על ויסלבה שימבורסקה שיצא לאחרונה בעברית – "שכיות זיכרון מחיי ויסלבה שימבורסקה", מאת אנה ביקונט ויואנה שצ'סנה - אינו ספר כל כך טוב לטעמי, הוא היה מרויח מעריכה יותר קפדנית. עניינים שמופיעים בו חוזרים פה ושם, והמבנה שלו אינו לרוחי. אבל רוחה של המשוררת והציטוטים המרובים משיריה, עושים את המלאכה, וזהו ספר נפלא לקריאה, שסיימתי בשקיקה. הוא מתאים להניח ליד ספרי השירה של שימבורסקה הנמצאים בבית (ואם לא – רוצו וקנו!)
התרגום של שימבורסקה מפולנית לעברית על ידי רפי וייכרט ודוד וינפלד.הוא נפלא, כבר אמרו זאת לפני. אבל בכל זאת (ואולי משום כך?) כשאני קוראת את שיריה אני שומעת אותם בפולנית. הורי היו יוצאי פולין, וחיו בקרקוב, עירה של שימבורסקה, לפני עלייתם ארצה בשנת 1936. השפה הפולנית השורקת, מתגלגלת ונמרחת על הלשון מזכירה לי את אמי וחברותיה. אבל גם ללא קירבה תרבותית זו אני פשוט אוהבת את האישה הזו ואת יצירתה.
שימבורסקה הייתה משוררת דגולה שהאמינה בתום לב כי חייה האישיים אינם מעניינים איש, ולא אמורים להיות נושא לחשיפה, כתיבה או מחקר. לאורך חייה כתבה כשישה שירים כל שנה, לא יותר, ורשימות עיתונאיות רבות בסוגה של 'מכתבים לקוראים'. זה היה החומר שהציגה לקהל הרחב, אחרי סינון ועיבוד עד שלמות, ולמעשה הסתפקה בזאת. כל ראיון שהעניקה, כמו שיתוף הפעולה המועט שהיה לה עם כותבות הביוגרפיה שלה, וכל הופעה ציבורית שנתנה, היו בעצם בניגוד לרצונה. אולם, היא לא הייתה אדם מתנשא או ביישן, היה לה חוש הומור פנטסטי, שנון וחד כתער, היו לה הרבה ידידים וחיי חברה שכללו צחוק, אכילה, משחקים, מתנות- קיץ' והגרלות, אבל קהל של למעלה מ-12 איש, אמרה, מרתיע אותה. אחרי שזכתה בפרס נובל לספרות בשנת 1996 כמובן התקשתה עוד יותר בצומת החיים שנקלעה אליו בין ההערצה והסקרנות העצומות שהופנו אליה - לבין רצונה לשמור על פרטיותה. ובכל זאת כנראה הצליחה באופן כלשהו להישמר מהשחתה שקשורה במעמד הידוען, בהתייצבות מול העין הציבורית במרכז הבמה.
אני רואה בהימנעות זו אחד מסממניה של הענווה המדהימה של אישה זו, שראתה עצמה כמשוררת לא חשובה שעוסקת בזוטות, בהשוואה למשוררים ולסופרים הרבה פחות מוצלחים ממנה. גם כשעסקה בנושאים הרי גורל, דיברה עליהם כבדרך אגב, בבדיחות הדעת, הסביר אחד מידידיה הרבים. בעיני באמת זוהי תמונת אישה ללא אגו, וזה מה שהרגשתי שהספר מלמדנו, וזו גם ודאי הסיבה שגרמה למחברות להתקשות כל כך בהפקתו ולפצותנו בשירים המצוטטים ובצילומים נפלאים.
אני רוצה לכתוב על מספר היבטים בספר זה שנגעו בי עמוקות. שימבורסקה הייתה לכאורה, ולפי הצהרתה, רחוקה מהעולם הפוליטי. היא אהבה פרטים קטנים של חיי יום יום, ותו לא. אך את הצעדים המשמעותיים הראשונים שלה עשתה בתקופה שפולין הייתה קומוניסטית, והיא, כאישה צעירה, האמינה בכל ליבה בדרך זו. בין שיריה הראשונים ישנה 'שירה מגוייסת' ואפילו שבח ישיר לסטאלין. היא זכתה למעמד ולקריירה בזכות חברותה במפלגה. אבל, כמו בני דורה, היא התפכחה, ועוד לפני השתנות המשטר פנתה עורף לקומוניזם והעיזה לבקר אותו באומץ. ההשתנות שחלה בחיי אדם בנוגע לאמונה באידיאולוגיה או בהשקפה פוליטית, בחירת הדרך האישית לעומת התכתיב הקיבוצי, האמיתי לעומת המשתלם – זהו בעיני נושא מרתק, שיש לו השלכות גם אלי ואלינו, החיים בעולם השסוע של ישראל והמזרח התיכון. מי משתנה ומתי? מה צריך לקרות על מנת שנשתנה? מתי אנו מבינים שאנו חיים בשקר ובוחרים באמת?
הנושא השני קשור לפרשיית הקשר בין שימבורסקה למזכירה האישי, מר מיכל רושינק, ששכרה לשירותה אחרי שזכתה בפרס נובל ולא יכלה להתמודד לבדה עם המעמסה הציבורית שניצבה בפניה. קשר עבודה זה הוא לדעתי הפרק היפה ביותר בספר. התקשורת בין השניים היא מעין נס שמתרחש בחיים לעיתים נדירות. יש בו עולם שלם של אהבה, הבנה, נאמנות ומסירות, שבהם משמש המזכיר מעין ביטוי, כמו צינור, לאהבה שחשו כולם כלפי המשוררת ויצירתה. תמיד ידע רושינק בחוש השישי מה נכון למעסיקתו ומה דרוש לה ברגע מסויים. הלהיב אותי לקרוא כי עד יום מותה המשיכו לקרוא זה לזו "אדוני" ו"גברתי". מי לא היה חולם על ששת שכזה?
ישנם שני קטעים שעוררו את הזדהותי: דו שיח קטנטן בספר (עמ. 282) עם עיתונאי אנונימי: אחרי זכיית הנובל, שאל אותה הלז שמא עכשיו, בזכות הסכום הגדול שזכתה בו, לא תצטרך לכתוב יותר... והיא ענתה כמובן ש"אין כסף שיחליף את הכוחות המאגיים, הייסורים וההנאה שבכתיבה". אמן.
ולבסוף, מתוך הספר, דווקא ציטוט שלא של שימבורסקה עצמה, אלא של שיר שהיא אהבה ונקרא "סוף סוף משהו שמח" מאת המשורר הפולני וורושילסקי (ראו עמ. 180). וזו לשונו של השיר המתורגם על ידי מתרגמת הביוגרפיה, מירי פז
"אולי תכתוב, זקן, משהו שמח,/ [...] אני חוזר ואומר לעצמי בתוכחה./ הרי גם זאת אתה כבר יודע./ שאפילו בהעלמות יש מתיקות/ ויש משמעות בהתפוגגות/ ונחמה בידיעה כי לכל דבר יש סוף".


עוד בבלוג של פרופ. עמיה ליבליך

בין הנעליים המושלכות על נשיאת בית המשפט אתמול ורצח של צעיר שניסה להפריד מתקוטטים באולם שמחות הבוקר...
סרטי קולנוע וספרות יפה של העשור השני של המאה שלנו מרבים לעסוק במבוגרים ואפילו בזקנים (גם רות אלמוג ב'הארץ'...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

dudi goldmandudi goldman19/10/2014

פאני ליבליך, תודה. רבה. את עצמך כותבת בכעט שימבורסקאי מקסים