פסיכולוגיה עברית

×Adrie Martens
Adrie Martens ©
זכור אותי

תר בתרבות

שמואל ברנשטיין

"אנשים כתומים" ו"זגורי אימפריה": סוד הקסם המרוקאי

שמואל ברנשטיין | 15/5/2014 | הרשמו כמנויים

הסרט "אנשים כתומים" של חנה אזולאי-הספרי, כמו גם הסדרה "זגורי אימפריה" של מאור זגורי, מאפשרים לנו מבט אל סוד הקסם המרוקאי: נראה שזוהי חברה קדם-פטריארכלית. האספקט הנשי, הוא הדומיננטי בה, וזהו בעצם שלטונה הסמוי של האם הגדולה. הגברי בחברה זו, עדיין לא השלים את התרחקותו מן האם הגדולה ואת המסע הההתפתחותי שעליו לעבור כדי להגיע לנפרדות עצמאית, כדי שיוכל לארגן ולבנות את התרבות, לעצבה כמבנה פטריארכלי מפותח.
המשפחה היא עדיין רחם עוטפת, בה מסתופפים בני המשפחה במעין אחווה אינססטואוזית: שני הסבים, אבות המשפחה, נעדרים, הלכו לעולמם, אבל הודרו מן המשפחה עוד קודם לכן. האמהות, זהרה בסרט וויויאן בסדרה, שתיהן דמויות חזקות שמסובבות ומנהלות את כל בני המשפחה. אפילו מי שמורד בהן ומתבטא כלפיהן כביכול בחוסר כבוד, כמו פאני בסרט ואבישג (שוג) וגם הבנים בסדרה, נתון למרותה. הקרבה בין האחים יכולה להגיע ליחסי אהבה-שנאה פרומי-גבולות – כמו בין פאני וסימון בסרט או בין אביאל ואבישג בסדרה. הגברים אינם אלא כלי-שרת בידיה של האשה-אם: כך ז'קי בסרט, חולק את יצועו עם אשתו סימון ועם אחותה פאני ואומר לזהרה, חמותו, מידיה מקבל קוסקוס אל תוך פיהו ומסאז' לגבו, כי רק בגללה נשא את סימון לאשה ועוד מסופר לנו, שבזמנו, כשהאם לא רצתה לממן לסימון מסעדה, הוא חבר אליה ולא אל אשתו. וכך גם בבר, בסדרה, צועק ומאיים אבל נכנע לויויאן אשתו ואפילו אביאל, 'הנימול', בנה-יקירה של האם, נתון להשפעתה המחלטת, כנגד כל החינוך המאושכנז שקבל בפנימיה וחרף חישולו במסלול צבאי בו הגיע להיות מסו"ל תותחנים. שלטונה של האם כה חזק, עד שהגבר איננו מצליח להשתחרר מכבליה, להתרחק מביתה ולצאת למסע האינדיבידואציה שלו, או גם כאשר עושה זאת לכאורה, מסתבר שהיד המנענעת את ערישתו (או היד "העושה לו קוקיות" בילדותו), עדיין שולטת בעולמו. האוכל הוא מוטיב מרכזי, משום שבעולמה של האם ההזנה היא מוקד הכוח. כך הקוסקוס שמכינה האם בסרט הוא מעדן שנוסחתו סודית ובהמשך מסתבר שהיא מוהלת בו זהב (זהב תכשיטיה של אמה) מרוסק כתבלין. מבחן הכוח הנשי הוא ביכולת הבישול וזה גם הכלי להשפלתה של מי שאיננה שולטת בתחום. כך, בסרט, ז'קי, מצד אחד מתענג על ההזנה החושנית מידי חמותו ומאידך מנסה לנתק את אשתו ממקור כוחה ונפרדותה מן האם – המסעדה. ובבר בסדרה, בעצמו בעסקי המזון - מוכר פלאפל, אך אינו מצליח להתפרנס מבלי להסתבך בחובות ולצפות לגאולה מירושת חמו השנוא, אותה הוא מנסה לקבל מבנו בתחבולות. האחים בסדרה, אינם מסוגלים לשאת יום אחד ללא מאכליה של האם השוכבת אחרי התקף היפוגליקמיה ומגיבים בזעם אלים לנסיונו של אביאל להכין להם כריכים, או לזה של חברתו האשכנזיה (הזוכה מיד עם הגיעה לבית המשפחה ליחס עויין ולכינוי "מיונז") לבשל להם ארוחה. הפאן הרוחני, שעליו אמון הגבר בפטריארכט המתקדם, שהרי זהו הביטוי העליון של המרכיב הגברי בתודעה, נשלט גם הוא בידי האם: בסרט הנשים הן הדומיננטיות אפילו בטכס הכלולות, בו מאמללים בתולה בת שלש-עשרה (האם, זהרה) במסירתה לחתן בשנות הארבעים בחייו, והנשים בסרט ובסדרה, הן המתקשרות עם הכוחות העליונים. בסרט, מקבלת האם מסרים ונבואות בחלומותיה הנרקולפטיים, ובסדרה, זו האם והשכנה הצעירה, ליזי, שחיה עם אמה, המנהלות את ענייני הכוחות העליונים, וזו האחות של הסב הנפטר שבכוחה לקלל את המשפחה ולהטיל בה עין-הרע. כל הקשר עם גורמי דת ממוקד בצדדיה המיסטייםֿ של הדת – כוחות שליליים, קללות ומניפולציות. זוהי רוחניות נשית, לונארית, אפלה, של כוחות דמוניים, אותם צריכים למגר על ידי טכסים ומילוי נדרים והיא מלווה ביחס אמביוולנטי לממסד הדתי הגברי, כפי שמתבטא ביחס הקשוב אך המפקפק והמבטל גם יחד, אל הרב ואל החוזר בתשובה שופע הקלישאות, שניהם מאותה קהילה.
בתוך המטריצה המשפחתית הדביקה, היחס האמביוולנטי לאם השולטת הוא בוטה מאד: מחד, היא מניעה הכל וכולם תחת השפעתה, מאידך, היחס אליה חוצפני וגס לפעמים, והמרד כנגדה אינו מתבטא בהתרחקות משחררת אלא בפעילות חתרנית – אם זו התנהלותה של פאני בסרט, או התנהלותו העבריינית של האח אביתר הזמר-גנב במשפחת זגורי. היחס לאם הוא כאל כוח-טבע כביר שרתום תמידית לצרכי המשפחה, על כן גם איננה זקוקה, כביכול, להתחשבות ולחמלה במחלתה כפי שניכר ביחס הבנות לאמן בעת אשפוזה, בסרט, וביחס בני המשפחה לאם הזקוקה למנוחה אחרי התקף ההיפוגליקמיה, בסדרה.
סימון, בסרט, חולמת כאמה, אלא שהיא נלחמת על נפרדותה-עצמאותה ומתייחסת להתקפי התרדמה והחלימה כמחלה ולא ככוח מאגי. היא אמנם הקימה משפחה, אבל הסבל התמידי מן הקונפליקט הבלתי-פתור שביחסה לאם, ניכר בה קשות. פאני, אחותה, היא הדמות היותר בשלה, זו שהצליחה להתרחק מהאם ולבנות עצמה באופן עצמאי, אולם גם זאת רק באופן חלקי: היא לא הצליחה להקים משפחה וחיה בגולה ובעצם מתגעגעת לאמה ולמשפחה, והיתה רוצה לקחת את גיסה מאחותה או לפחות לקחת את אחותה אתה לפריז. הדמות המבטיחה יותר בעצמאותה ובשחרורה היא הנכדה, זהר. בסדרה, זו אבישג שמורדת בגלוי, היא כביכול ביתו של האב, ושולטת בו כפי ששולטת בבני המשפחה האחרים, אבל שוב מדובר פה בכוח מניפולטיבי, דומה ל- ומשחזר את כוחה של האם. הגברים, אינם נפרדים ואינם משלימים את מסעם, אינם הופכים לגברים של ממש. אפשר לראות כאן, כיצד כאשר שלטונו הגברי של האב הפטריארכלי חסר, המבנה המשפחתי אינו שלם, הערכים אינם ברורים והגבולות מטשטשים ואף נפרצים בקלות. הגברי החיובי, להבדיל מן הגברי הפסיבי ומן הגברי הפונה לאנטגוניזם עברייני, המבצבץ בשתי היצירות הוא בדמות השוטר הקיימת בשתי המשפחות, מעין ייצוג חיצוני ועדיין שברירי, של מבנה פטריארכלי מוסרי.
סרטה של אזולאי הספרי מעורר תקווה בדמותה של הנכדה, זהר: היא מתבוננת במשפחה במבט שקול, יודעת לשמור על מרחק נכון מן הדרמה ההיסטריונית, אבל מבלי לאבד את אנושיותה וחיוניותה ומבלי להיות זועמת או צינית מידי. היא שמה גבולות להוריה וגם לסבתא ולמרות הקרבה הרבה לסבתא, היא איננה מוכנה לקבל את תפקיד החולמת שזו מבקשת להוריש לה, ובביה"ס היא אפילו נאבקת על זכותה לעשות עבודה מחקרית על הנרקולפסיה של הסבתא. נראה שדמות-האב המשמשת לה מודל אינו אביה ז'קי, אלא המורה שלה בבית-הספר התובע ממנה ומשאר התלמידים עבודה מדעית אובייקטיבית. היא קרויה על שם סבתה זהרה, אך בהוראתו הגברית יותר של השם - זהר, הבדל שאולי מסמל את השינוי שהיא מבשרת – תחילת התחזקו של המרכיב הגברי במשפחה. זאת בניגוד לאביאל בסדרה, שלמרות הדרך שעשה, והתקווה לגבריות חדשה ומפותחת שמייצג, אינו יכול לסרב לאמו, ולפחות בפרקיה המוקדמים של הסדרה, הוא נסוג אל הביצה המשפחתית.
לכאורה, מנקודת מבט אירופאית, מדובר בחברה שאיננה מפותחת דיה – עדיין מדשדשת בעמדה קדם-פטריארכלית ועליה עוד להתפתח: על המרכיב הגברי שבה להתרחק מן המרכיב האמהי, הארצי, הנשי, להשתחרר, להיות אקטיבי ואסרטיבי יותר ולבנות ולהבנות את התרבות. חווית, או השקפת העולם מעמדות התפתחותיות שונות, היא כמובן כר נרחב להתכתשות עדתית שבו התנשאות, נחיתות, זלזול, קנאה, זעם וקיפוח משמשים בערבוביה. יתכן וסוד קסמה של התרבות המרוקאית בייצגה תהליכים חושניים קדומים המצויים בכל-אחד ואחת ופורטים על כמיהה תמידית, על כיסופים למטריארכט הבראשיתי, הצרוב בנו כאימאז' של יונק בחיק אמו. יתרה מכך: יתכן והמרכיב הגברי הנחלש בפטריארכליזם המערבי מעורר בנו חרדה מפני נסיגה למצב קדם-פטריארכלי, אך נושא זה דורש התייחסות שכאן קצרה היריעה מהכילו.

עוד בבלוג של שמואל ברנשטיין

סיפר לי גבר ישראלי, במבוכת-מה, שהוא אוהב לצפות במלחמות פרים. הוא אדם שמשדר עצמה פיזית עם גוון תוקפני,...
העיסוק הרב בפצצה האיראנית ובצורך לבלום את תהליך ההתגרענות באיראן מדאיג את כולנו. אך מבט אל עבר כיפת...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

שמואל ברנשטייןשמואל ברנשטיין19/5/2014

תשובה שניה לאיריס פרידמן. איריס חוששני שאת מערבבת שאלות אתיות של טוב ורע, עם אג'נדה פמיניסטית ועם המושגים ההתפתחותיים עליהם התבססתי. על פי הגישה ההתפתחותית שאני מציג, הנשי הוא הטבע עצמו. ככל שהמרכיב הגברי מתפתח יותר, הארגון החברתי מפותח יותר, לאמור: התרבות היא פטריארכט. אבל אין לכך קשר עם השאלה של טוב ורע. התרבות הגרמנית אכן היתה מן התרבויות המתקדמות ביותר במערב מבחינת הארגון החברתי וההשגים במדע, באמנות ובטכנולוגיה, חרף כל זאת, היא הצמיחה מתוכה, על רקע של תבוסה משפילה ומשבר כלכלי, את היטלר. הנאציזם הוא התגלמות הצד השלילי של המרכיב הגברי - הקוטב השלילי של ארכיטיפ האב - 'האב הרע'. כאשר ארכיטיפ זה משתלט הוא בהחלט יכול להביא להרס ולנסיגה אפילו עד כאוס מוחלט. הפטריארכט המתקדם אם כן, אינו מבטיח רק טוב. סוציולגים מוסלמים בולטים, החיים במערב וחוקרים באקדמיה המערבית, המשוחררת משליטת הממסד הדתי, מצביעים על הארגון השבטי של החברה בארצות האיסלם, על הקושי בבניית אומה וההתנגדות להתהוותו של מעמד בינוני רחב מספיק כדי ליצור תשתית מספקת לדמוקרטיה. דמוקרטיה היא כנראה המבנה החברתי המפותח והמתוחכם ביותר - פטריארכט מתקדם, וגם היא כידוע לנו איננה מבטיחה עולם שכולו טוב.

עמוס נויעמוס נוי18/5/2014

זה לא על פסיכולוגיה יונגיאנית, זה על גזענות נבערת. על תקפותן ותרומתן של ניתוחי תרבות יונגיאניים קטונתי מלשפוט, אבל הם בכלל לא קשורים לטענה המרכזית כלפי הטקסט הנורא הזה - קשה להאמין שעוד כותבים ככה, באוריינטליזם גס, בוטה, חף מכל ידע עובדתי ונבער מהמחקר עכשווי, בסגנון ובתוכן מכלילים שכולו אקזוטיזציה ופרימיביטיזציה על חברה מפותחת, מגוונת, רבת-פנים, שאינה שונה מהותית מחברות דומות באגן הים התיכון ובאירופה...

יהודי מרוקו היו ברובם מעמד בינוני עירוני ומשכיל (הרבה יותר מ״החברה הקולטת״ או מיהודי מזרח אירופה - עם 90% בעלי השכלה תיכונית בגילאים 20-30!!!); בכל סטנדרט תרבותי ״מערבי״ - מהשכלה תיכונית ועד רפרטואר תיאטרוני ומוסיקלי - הם היו חברה מפותחת ומגוונת בהרבה מהחברות שייצרו את ״חוקריה״ המתנשאים בעבר, ואת הברנשטיינים והסטריאוטיפים הגזעניים שלהם בהווה.... (כדאי להזכיר את ההכאה על חטא האקזוטיזציה השקרית של שנות החמישים אצל חוקרים כמו פרופ׳ שוקד וכו)

אלא שאילו היה מדובר בדיון תאורטי, אפשר היה להסתפק בכך שהכותב הידען בתחומו המקצועי מביך את עצמו בבורותו ביחס להיסטוריה ולסוציולוגיה; לצערנו ולדאבוננו, תפיסות אלה תורגמו ומתורגמות לפעולות, שתוצאותיהן חקוקות בדם ובדמעות. הבליל הפסוודו-פסיכולוגיסטי שביסס תורת גזע תרבותית - על הפיגור השכלי של "ילדי המלאח", "קנאת האחאים" והאם המתקשה לאהוב את ילדיה, המאטריאט המרוקאי, והבלים דומים – כל אלה סיפקו בסיס תאורטי והובילו לפשעים של ממש (שרבים מאדריכליהם בעבר מכים על חטאם היום). סלקציה כפויה בעליה, ניתוק ילדים ממשפחותיהם, עליית הנוער ו"תירבות" אלים וכוחני, הסללה אתנית בחינוך, הפגרה, ניבעור (דה-אדיוקציה, כי יהודי מרוקו ירדו בצורה ניכרת ברמת החינוך שהם קיבלו ביחס למרוקו בעקבות הגעתם לישראל) – כל אלה אימללו, פצעו, שברו, ייסרו, הותירו צלקות, ומוטטו נפשית כמעט דור שלם...

נראה לי שהדברים מייצגים נאמנה את תרבותו של הכותב - תרבות אשכנזית קדם פטריארכלית, שחרדת הסירוס של גבריה מודחקי-החושניות מובילה אותם לניסיון פתטי לשקם את אונם בתיווכו של נרקיסיזם אתני, תוך חתירה לשליטה כוחנית, ובאמצעות מבט בור, מכליל וגזעני על תרבויות וחברות אחרות

איריס פרידמןאיריס פרידמן18/5/2014

חן חן ושאלה. שמואל תודה. אכן לא קראתי את הדברים מתוך הקונספט של נוימן ויונג. אני לא לגמרי מבינה אבל למה לדעתך האספקט החברתי בארצות המגרב או ערב פחות מאורגן מאשר במדינות המערב. לפי התיאוריה הזו הרי שבאירופה לא לפני מאות שנים, אלא אפילו לא מאה שנה עברו מאז שהאספקט הגברי היה חלש יותר: החל מספרד של פרנקו, דרך איטליה של מוסליני, גרמניה של היטלר ורוסיה של סטאלין. לא עברו אפילו 30 שנה מאז הגוש הקומוניסטי נפל, כולו בשליטה של גברים. כלומר, אפשר באותה מידה להגיד שהקונספט של מדינות דתיות ולא מאורגנות, היא השלכה של אנשים שחיים במערב את הכאוס שבתוכם על אחרים. ואז אפשר לחשוב על "הקסם של מרוקו", ובאותה נשימה להכחיש את "הקסם של אוסטריה" (כפי שניתוח של "הסרט הלבן" של מיכאל הנקה, היה יכול להציע, קשה אבל לדמיין כזה ניתוח, ולא רק כיוון שהסרט עשוי בשחור-לבן). לחשוב שבמדינות אירופה יש פטריארכט מפותח שמאפשר לגברים להיות נשיים יותר ולנשים להיות יותר גבריות, זו הסתכלות צרה ונדמה לי שלוקה גם באידיאליזציה של המציאות. במימד החברתי: במדינות אירופה 95% מההון נשלט ע"י גברים, שמרוויחים הרבה יותר (חוץ מאשר בסקנדינביה), ואילו בלוב כל הדירות רשומות על שמן של נשים כמעט. רק דוגמא אחת, שלא לדבר על כל המלחמות שאותו מערב מארגן, עם תעשיות נשק שנשלטות ע"י עולם גברי לחלוטין ומגלגלות הון עתק, בעת שהן מארגנות את החברה במזרח ומביאות לשם את הסדר החברתי כביכול שלהן.
בכל מקרה: כשאתה אומר "לצערינו" אתה מדבר מנקודת מבט שלפיה אתה מחליט מי שייך ל"אנחנו" ואיפה הם הגבולות המסקרנים ללמידה. בשביל יהודים למשל, מה שהשאיר אותם בחיים, היא העובדה שהם לא חיו במדינות מערביות כל כך פרטריארכליות. הפטריארכט הבשל של גרמניה השמיד מליונים מהם בזמן שהחברה הקדם פטריארכלית של מרוקו איפשרה את הסרטים שאתה מנתח היום, כיוון שיהודי מרוקו נשארו בחיים. את זה אריך נוימן הרי חווה על בשרו. ועדיין משמש המזרח כמסך עליו עוברות הפנטזיות של אנשי המערב השלכה, והעובדות הבסיסיות והמרות הללו מוכחשות.

שמואל ברנשטייןשמואל ברנשטיין17/5/2014

תשובה לאיריס פרידמן. איריס שלום, אתייחס רק למה שנראה לי כמוקד אי ההבנה בינינו: אני מתייחס למושגים מטריארכלי ופטריארכלי לפי גישתו של אריך נוימן, בעקבות יונג. הפטריארכט אם כן הוא המבנה החברתי הבשל וגם בו יש רמות שונות של התפתחות. החברה המוסלמית, בניגוד לנטיה המופיעה לרב במדיה ובהתייחסויות פמיניסטיות, לאפיין אותה כחברה פטריארכלית - היא חברה קדם-פטריארכלית: האספקט הגברי בה טרם השלים את נפרדותו מן האספקט הנשי ועל כן הארגון החברתי עדיין מעורער ולא יציב - זאת אפשר לראות בכל ארצות המאגרב וארצות ערב בכלל. היות והאספקט הנשי-אמהי הוא הטבע והאספקט הגברי-אבהי הוא הנסיון לארגן את הכאוס הטבעי ולבנות תרבות, מידת הארגון החברתי תלויה ברמת התפתחותו של האספקט הגברי. הגברי תמיד שואף לכבוש ולהשתלט ולארגן את הטבע, וכשהוא חלש יותר, הוא נוטה לעשות זאת בדרך כוחנית, כפי שאנו רואים בחברה המוסלמית או בכל חברה הנשלטת על ידי הדת: כל מה שארצי, ייצרי ורגשי מושלך על האשה (היא נתפסת כמחזיקה בלעדית של האספקט הנשי) ומכאן הנסיון לרסנה ולהגבילה - לעיתים עד תופעות אכזריות ביותר. בפטריארכט המפותח, כמו בתרבות המערב, שעד לפני מאות שנים גם היא היתה במצב התפתחותי קדם-פטריארכלי, הארגון החברתי יציב ונינוח יותר ועל כן מתקיימת מערכת יחסים מאוזנת יותר בין הגברי והנשי מה שמאפשר גם יחסים יותר שויוניים בין גברים ונשים - הנשים יכולות לפתח את הגברי ולהיות לא רק אמהות ומנהלות המרחב הביתי, והגברים יכולים לפתח את הנשי ולא להיות רק לוחמים ושואפי רוחניות מקשיחי רגש. הרצף ההתפתחותי הוא אוניברסלי ועל כן ברור שגבר ספציפי, או אפילו קהילה מסוימת במערב, יכולים להיות במצב התפתחותי בלתי-בשל וגבר או קהילה במזרח יכולים להיות במצב התפתחותי מתקדם, אלא שלצערינו בין המאה השמינית למאה הארבע עשר, הצליח הממסד הדתי המוסלמי להשתלט על ולהכפיף אליו את האקדמיה ובכך עיכב את התפתחותה של תרבות שבעבר אף הקדימה בהשגיה את התרבות היודו-נוצרית המערבית. הפער הזה, בן כמה מאות השנים, ממשיך להיות מקור להבנת עולם שונה לחלוטין, לחשדנות ולסכסוכים רבים. המאבקים, כמו גם הלמידה, מתרחשים תמיד על הגבולות וכמובן שהגבול בין מזרח ומערב הוא אחד הגבולות המעסיקים והמסקרנים היום בעולם.

איריס פרידמןאיריס פרידמן17/5/2014

תמהתני. שמואל ברנשטיין, שלום
אתה כותב את המאמר בלשון של אנתרופולוג, שחוקר אובייקט מסויים. מכיוון שהסצינה הטיפולית בישראל היא בעיקר אשכנזית, אפשר להבין שמדובר בהצצה לעולם אחר. חבל אבל שמדובר פה בתפיסה אוריינטליסטית שרואה את מרוקו כמקום אקזוטי וכל כך שונה מישראל או מאירופה.
המיתוס האדיפלי, שהוא כמו שפרויד אמר, אחד מהעמודים שעליהם יושבת הפסיכואנליזה, הוא מיתוס קדום שהגיע מיוון והתרבות האירופאית נשנעת על התרבות ההלניסטית והרומאית. לא מעט מההפרעות הנפשיות שאנחנו רואים היום הן הפרעות פרה-אדיפליות, מהתקופה שבה יש קשר דיאדי וסימביוטי חזק עם האם והאב אכן לא תמיד קיים שם עדיין. זה נכון למרכז אירופה ולא ידוע לי על מחקר שמראה הבדלים בשכיחות הזו, אבל אשמח לשמוע ממך על נתונים אחרים.
בכל מקרה: כדי לטעון שמדובר בעולם קדם פטריארכלי צריך להתעלם מהעובדה שבמרוקו שולטים גברים. שלשלת של גברים מלכים. אמנם במרוקו הוקמה האוניברסיטה בעולם הראשונה שבה למדו נשים (בפס), אבל המדינה מנוהלת ע"י גברים וזה לא מתאים לרעיון שהצגת פה. זה רעיון שאוריינטליסטים רבים החזיקו בו, מה שהביא רבים לנסוע לטנג'ר, שאותה הם ראו כמקום עם חופש מיני וללמוד את המוזיקה המרוקאית ולשאוב ממנה השראה. אבל המבנים המשפחתיים במרוקו הם פטריארכליים מאוד, כמו גם באירופה. רוב ההון נמצא בידיים גבריות, המשרות בידיים גבריות וכולי.
המשפחה בזגורי היא משפחה עם קונפליקט אדיפלי שהוא לא קדם-פטריארכלי. להיפך: צריך קודם שיופיע אב, כדי שהוא יהיה מסורס והבן יירש אותו. אפשר גם לטעון שזה הסיפור הנוצרי: ישו יורש כבנו של האלוהים את אביו ולא יוצא מהדיאדה האמהית. כלומר: גם אם יש נשים דומיננטיות, זה לא יכול להיות קדם פטריארכלי, כיוון שהמלך כבר היה קיים ובענין הזה, יש הבדלים תרבותיים כנראה, אבל המוטיבים של מלכה מדנמרק לא שונים מאלו של מלכה מיוון או האמא במשפחת זגורי.
נראה לי חשוב לראות את הדברים באור פחות אוריינטליסטי ורומנטי, אחרי הכל יש כמליון מרוקאים שפסיכולוגים רבים ואשכנזים בישראל הם נותני חוות הדעת שלהם, או מטפלים שלהם למשל.