1973 עכשיו
פרופ. עמיה ליבליך | 7/10/2010 | הרשמו כמנויים
כבר כתבתי על יום כיפור ועל מלחמת יום כיפור כאן. אבל לפי מניינם הרי זו מלחמת אוקטובר, ועכשיו אנחנו עומדים ביום השנה למלחמה. בבית הקפה אני פוגשת במקרה גבר המספר לי באופן ספונטאני לגמרי איך הגיע בחיפזון למערכה ליחידתו, מאיטליה, היכן ששהה בחופשה, וכל רגע חרוט בזכרונו. מדוע אתה מספר לי, אני רוצה לשאול ושותקת, רגילה להיות כלי קיבול לסיפורים. כך או כך, דומני כי מלחמה זו אינה מרפה מתודעתנו. אולי זה אפקט של "יום השנה" הידוע, אף על פי שאין זו שנה "עגולה". אולי זה היה כך גם בשנה שעברה, ושמא רק נדמה לי, בגלל משהו שקורה בתודעתי שלי? אני הרי מאמינה כי למאזין תפקיד גדול בתוכנם של הסיפורים שישמיעו לו אחרים.
מנגד, אמש דווח בטלויזיה על סקר בקרב הישראלים, שגילה דווקא ההפך – שצעירים ומבוגרים כאחד לא ידעו הרבה על אותה מלחמה, ואפילו יותר מזה – לא ידעו באיזו שנה התרחשה, למשל האם הייתה קודמת או מאוחרת בהשוואה למלחמת ששת הימים... (זה מזכיר לי נהג מונית ששאל אותי פעם באיזה שנה הייתה מלחמת השחרור, ואמרתי לו 1948, אז הוא ענה "אה, לפני שנולדתי", כאילו זוהי הצדקה מלאה לכך שאיננו יודע!) אולי זו איננה סתם בורות היסטורית בסיסית וכישלון חינוכי, אולי אפשר לקרוא את העדר המידע הזה כנורמליזציה, כרצון להיות ככל העמים, כסוג של מחאה, כעייפות ממלחמות. אני הרי יודעת - גם העדר הוא טקסט לפירוש! אך כאמור, לי נדמה כי המלחמה ההיא מגיחה אלי מכל פינה בישראל השבוע.
עוד אני ממשיכה ועוסקת בספרו של יורם עשת-אלקלעי "אדם חוזר הביתה", על פציעתו במלחמה זו ושיקומו ארוך השנים, ספר שהזכרתי כבר, והנה קיבלתי הזמנה צנועה להצגת יחיד של אסנת זיביל, במחזה שכתבה אחותה, חגית בודנקין, הנקרא "יציאת מצרים". המחזה מציג את סיפורן האמיתי של שתי האחיות, נאמר בתכנייה, אך בהצגה מככבת ילדה אחת, נורית בת 10, המתארת את מה שקורה לה בסתיו שלפני 37 שנה. העלילה פשוטה ונוראה – אבא האהוב, שהיה יפה כאל, גוייס למלחמה, ונעלם. קודם הוגדר כנעדר לשבועות אחדים, לעיתים נחשב לשבוי, ולבסוף זוהה כאחד ההרוגים ב"חווה הסינית". במושב הצפוני בו הן מתגוררות, חווה הילדה את "משחק ההמתנה" (או שמא היה זה "ריקוד ההמתנה", הבוקר כבר אינני בטוחה) מול האם ויתר מכריה, ומתייסרת בהרגשות אשם על חלקה המדומיין באסון. היא בטוחה שאביה מת עוד זמן רב לפני שמערכת הביטחון מכריזה על כך, ובעוד היא רוצה להעלות ערב של שירי אלביס עם חבריה, נאלצת היא להתעסק עם אובדן האב, והתרחקותה של האם, העסוקה בחיפושה הנואש. גם מקומם של הגברים הממהרים לנחם את אשת הנעדר בשברונה, וגילויי הקינאה שמופנים אליה מצד נשותיהם, מוצאים את ביטוים במחזה.
בצורה חיה להפליא משחזרת ההצגה את החוויה וההתנהגות של ילדה בגיל רגיש זה, בין ילדות לנעורים, כשנוחתות עליה החדשות הקשות. ההצגה זכתה בביקורות מהללות ובציון לשבח בתיאטרונטו 2010, אך על איכותה האמנותית יעידו אחרים. באשר לי, לא יכולתי שלא לחשוב על השאלה "מדוע עכשיו". נזכרתי בשני מאמרים על ילדי השבויים של מלחמת יום כיפור שהובאו לתשומת לבי לאחרונה. ואז, בבוקר-שאחרי ההצגה, אני מגלה כיצד חומר ארכיוני על המלחמה ההיא, פרוטוכולים של ישיבות חשובות של גולדה, דיין, דדו והאחרים, שהיו אז אחראים על חיינו או מותנו, הופך לפתע לחדשות עכשויות, ואכן מזעזעות. פתאום התגלו מסמכים אלה, מספרת העיתונות, אגב כתיבת ביוגרפיה של גולדה מאיר.
אבל האם זהו הסבר מספק? כחוקרת נרטיבים אני שואלת את עצמי – מדוע כעת? מה גלוי ומה סמוי בסיפורים אלה, מהו תוכנם, מה אנו שומעים בתוכם ומה הם מנסים להשיג?
השערה ראשונה היא כי מעבר הזמן הוא מה שמסביר את החשיפה עכשיו. ידוע כמובן כי אחרי השואה, אם יורשה לי לעשות השוואה כזו, ארכה השתיקה הציבורית והפרטית כשלושים שנה, ורק אחרי זמן דור בערך החל פרץ הסיפורים לגאות בכל ערוץ אפשרי, בחיי הפרט ובחיי הציבור. גם ברמה אישית לגמרי, מקובל לחשוב כי אחרי טראומה ישנו פרק זמן שבו האלם אופייני לרבים מהקרבנות, ורק לאט לאט משתחרר הפקק מעל הזכרונות הכואבים, והם צפים ועולים.
במה שנוגע לזכרונות הילדים, "הדור השני", כמו במחזה "יציאת מצרים", דרוש הרי פרק זמן משמעותי להתבגרותם, עד שיוכלו ילדי הנעדרים, השבויים או הנופלים להגיד את דברם. אבל גם אלה שהשתתפו בעצמם במלחמה, "הדור הראשון", כגון עשת-אלקלעי, נפתחים לספר יותר ויותר לאחרונה. כשאני נזכרת בקבוצות הגשטאלט שניהלתי בשנת 1974, ברמזים הסותרים והסמלים הנסתרים שהביאו לקבוצה הסטודנטים שהשתתפו במלחמה (ראו "חיילי בדיל על חוף ירושלים", ליבליך, 1979), מתחוורת לי האוירה השונה בתכלית הקיימת בשיח העכשווי הבוטה, הביקורתי והגלוי כל כך.
שיקול זה מעלה הסבר אלטרנטיבי: החברה הישראלית מוכנה היום לשמוע יותר על חולשה ופחד, אינה מחזרת אחרי גיבורים ומתירה להטיל ספק בתבונתם של מנהיגים ומצביאים. אך כמו בסיפורי השואה, המאזינים אחראים על השתיקה לא פחות מהמספרים, יש צורך בנכונות להקשיב וביכולת להכיל את הסיפור, כדי שהוא יסופר. רוח הזמן מאפשרת לסיפור מסויים לצאת לאור, ומדכאת סיפורים אחרים. כיחידים אנו חשים שיש בידינו להחליט על התכנים שנעסוק בהם, אך תודעה קולקטיבית משפיעה ביודעין ושלא ביודעין על ההחלטות הללו.
ולבסוף, הקשה מכל השערותי, היא שאנו חיים עתה בעידן של חשש גדול – פצצות הגרעין המתפתחות באזורנו והאיומים המטורפים שמושמעים מצפון, יחד עם אובדן האמון הטוטאלי בהנהגה, מעלים את סף החרדה באוכלוסיה, וזה מה שמעלה את תכני המלחמה ההיא לתודעה הקולקטיבית. שמא יחזור אותו אסון או כמעט-אסון שוב...
בלילה סיפרתי לידידי הצעיר על העיסוק המרובה במלחמת יום כיפור שאני רואה סביבי השנה לאן שאפנה. כרגיל, הוא איננו מסכים לדבר ממה שאני אומרת, או לניתוחי הפסיכולוגים-מלומדים, והרי תקציר של תגובתו: "החברה הישראלית אוהבת להתבכיין, והיא דבקה במעמד של קרבן ניצחי. קרבן שירחמו עליו, שיתנו לו... כך נכנסה מלחמת יום כיפור לתודעה. ואני אומר - הניחו למלחמה הזו. את לא מבינה, הניצחון הצבאי שלנו במלחמה הזו היה גדול מכולם!"
על זה, כמו שאומרים הדיפלומטים, "אין תגובה".
