פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×איור מאת רות נצר
רות נצר ©
זכור אותי

זמן שיגעון

רננה אלרן

הנפשי הוא חברתי, או: איך איבדנו את חופש התנועה?

רננה אלרן | 10/11/2013 | הרשמו כמנויים

אנחנו עומדים על ספו של שינוי היסטורי במערכת בריאות הנפש בישראל. איכשהו אירוע זה, שהולך וקרב אל פתחנו בצעדי ענק, לא מצליח לעורר יותר מדיון ציבורי מנומנם. אין זה מפתיע במיוחד בהתחשב בעובדה שהדיון סובב סביב המודחק של החברה. המחלקות הפסיכיאטריות הסגורות, התחנות לבריאות הנפש שמטפלות בכל אדם ובמצוקות אנושיות קשות, אינן נמצאות במרכז השיח. ולא במקרה, שכן הן מייצגות את כל אותם דברים שאנו כחברה מעדיפים שלא לראות – עוני, הגירה, התעללות, פגיעה מינית, אפליה וייאוש. אנו מעדיפים כחברה לראות בהפרעות נפשיות תוצר של ביולוגיה שהשתבשה ושל גנטיקה לא מוצלחת במקום להידרש לדיון ציבורי נוקב על המשמעויות החברתיות של החולי הנפשי.

מה שכן בכל זאת משך מעט תשומת לב, שלא לומר פאניקה, לפחות בקרב הפסיכולוגים הקליניים, הוא מסמך הדן בשינוי אופי ההתמחות בפסיכולוגיה קלינית. המסמך עורר גלים והביא לכינוס אסיפה בנוכחות הפסיכולוגים הראשיים במקומות ההתמחות, אלא שלמרבה ההפתעה רוב הדיונים באסיפה זו עסקו בלומר שוב ושוב את מה שכבר נאמר או לדון בקוצו של יוד. כך למשל, הוקדש זמן רב לדיון במיקומו ובמשמעותו של פסיק באחד המשפטים במסמך, וזאת על חשבון אפשרות לתת, למשל, לוועד המתמחים (המייצג לא רק את הקליניים אלא גם את כל שאר ההתמחויות בפסיכולוגיה) לעלות ולדבר. והרי מדובר על ההכשרה של המתמחים בסופו של דבר...

ההתנהלות באסיפה זו לא הייתה מפתיעה במיוחד מכיוון שהיא בסופו של דבר רק שיעתקה בדיוק את מה שהוכשרנו לעשות – להתבונן על נימי הנימים, לשאול שאלות, לשהות, לתהות. אבל מה לגבי התמונה הגדולה? מה לגבי אופני פעולה? מה לגבי תנועה מעבר לעיקרון העונג ואל עיקרון המציאות? האם להתעמק בקוצו של יוד זה באמת מה שנדרשת לעשות דיסציפלינה שחשה תחת איום קיומי? http://www.haaretz...56648

אי אפשר שלא להיזכר בהקשר זה בביקורת החריפה שמתחה פרופ' אווה אילוז על מקומה של הפסיכולוגיה בחברה המודרנית ועל האופן שבו היא רואה את השיח הפסיכולוגי כמסרס את האקטיביזם החברתי והפוליטי. http://www.haaretz...31183
הביקורת של אווה אילוז עוררה אף היא גלים בביצה המקומית שבאו לידי ביטוי בסדרה של תגובות שהתפרסמו בעיתון "הארץ". אך כמו אבן שנזרקת אל מימי האגם השלווים, היא אמנם יוצרת גלים אך גם הם שוככים במהרה והסדר חוזר על כנו... קשה שלא להצביע על כך שהביקורת של אווה אילוז נוטה לשפוך את התינוק יחד עם מימי האמבט. שהרי הפסיכולוגיה המודרנית איננה קונספירציה א-לה-פוקו שמטרתה למשמע את הפרט ולחנוך אותו אל תוך הסדר החברתי. בין השאר, הפסיכולוגיה מנסה להבין את נפש האדם ומצוקותיה ולתת מוצא ומענה לסבל אנושי. יחד עם זאת, אולי בכל זאת אפשר גם להקשיב לביקורת של פרופ' אילוז ולתהות מדוע היא מעוררת בנו התנגדות? על איזה נקודות רגישות היא לוחצת? האומנם היא מציבה בפנינו מראה?

נדמה לי שהמראה הזאת מראה לנו שסע שהולך ומחריף בין האקדמיה לבין השדה הקליני. מן העבר האחד, הפסיכולוגיה האקדמית עסוקה בלפרוט את הנפש, או שמא יש לומר את התודעה, הקוגניציה, הרגשות וכ"ו, למשתנים אופרטיביים שניתן לתפעל ולמדוד. "אני נמדד משמע אני קיים". ומן העבר השני, הפסיכולוגיה הקלינית כמהה לשוב אל הסטינג המוגדר של 50 דקות, ארבע קירות, שתי ספות, מטפל ומטופל. וכל מה שחורג מהסטינג הזה נתפס כ"לא טיפול". מתמחים בפסיכולוגיה בשנה האחרונה של ההתמחות, שבדרך כלל מתקיימת במסגרת אשפוזית, רק עסוקים בלהוריד את הראש ולשרוד ובינתיים מתלוננים על כך שהם לא עושים את מה שלימדו אותם לעשות. בקבוצות ההדרכה עולים כל התסכולים על כך שהופכים אותנו לפקידים של פסיכיאטרים או לעובדים סוציאליים סוג ב' ולא מאפשרים לנו לעסוק במקצוע שלנו. אין פלא שמתמחים רק מחכים לסיים את שנות הרעב המפרכות של ההתמחות ולפתוח את הקליניקה הנכספת שתאפשר להם להתפרנס בכבוד, כפי שמגיע לכל אדם. אבל האם באמת לשם כך פנינו לעסוק במקצוע שלנו? האם השירות הציבורי נשאר בגדר טירונות שצריך לעבור ואחר כך לא להביט לאחור (עד ההסמכה להדרכה)?

ואם נעז ללכת עוד צעד נוסף בכיוון זה נוכל לשאול האם המקצוע שלנו באמת כה מוגבל שהוא מוגדר על ידי מפגש בארבע עיניים, בין ארבע קירות? מהם הדברים הגרעיניים שמגדירים מהו טיפול? האם לא יכול להיות שגם משחק פינג-פונג במחלקה הסגורה, או לשתול יחד עם מטופל שתיל של נענע בעציץ בלובי המחלקה, או חיתוך סלט במטבחון של הצוות יחד עם אחת האחיות, גם הם חלק מהמרחב הטיפולי שאנו נעים בתוכו? האם יתכן שאיבדנו את חופש התנועה? והאם לא הגיע הזמן לצאת מבין ארבעת הקירות של הקליניקה ולהכריז על הרלוונטיות של הפסיכולוגיה לשיח הציבורי?

אם נתבונן אחורה אל האב הקדמון של הפסיכואנליזה נגלה שם את אותו חופש התנועה שנדמה שאבד לנו כדיסציפלינה בשנים האחרונות. הרי היה זה פרויד שידע לדלג במשיחות מכחול עזות בין נימי הנימים של הלוקלי והפרטיקולארי אל פסגות הגלובלי והאוניברסאלי. היה זה פרויד שידע לתאר בכישרון של סופר מחונן את פרטי הפרטים של חלום יחיד ולשקוע פנימה, פנימה בעקבות שרשרת של אסוציאציות עד לטבורו של החלום, ועמוד אחד אחר כך לנוע בזינוק אדיר אל תיאור עבודת החלום כתופעה אנושית. היה זה פרויד שביד אחת הנחית את המכה השלישית על הנרקסיזם האנושי כאשר אמר לאדם שהוא אינו אדון בביתו ושתודעתו איננה כספר פתוח בפניו. אך ביד השנייה הוא שלח את האדם אל העולם עם הציווי הסוקראטי "דע את עצמך", כאשר גבולות העצמי הם גבולות העולם. פרויד שרטט ביד אומן מרחב שכולל בתוכו את החלום, המשאלה, הסימפטום והמשחק אך גם את התרבות, הספרות, האומנות והדת. הגבולות ששרטט פרויד מצביעים בבירור על כך שהנפשי הוא חברתי, והחברתי הוא נפשי.

"הנפשי הוא חברתי" הוא משפט המהדהד את אחת התובנות החשובות ביותר שייצר השיח הפמיניסטי - "האישי הוא הפוליטי". מאבק הנשים על זכויות לימד את החברה לחדד את נקודת המבט ולראות גם את הסמוי מן העין. לכאורה, ניתן היה לומר שאין לנשים חלק במרחב הציבורי – הן המרחב הביתי בהתגלמותו. הן אינן בוחרות, אינן מהוות חלק מהשיח הציבורי, אינן מתמודדות על תפקידים פוליטיים. אלא שכאשר ניתן היה לראות את מה שמתרחש במרחב האישי – בתוך הבית פנימה ובתוך המשפחה – כאקט פוליטי בעל השלכות חברתיות – ניתן היה להתחיל להתיר את הכבלים ולהבין את יחסי הגומלין ההדוקים שבין הציבורי והאישי.

נדמה שהיום יש צורך במהלך דומה גם בקרב עולם הפסיכולוגיה. הגיע הזמן שנבין שמקומה של הפסיכולוגיה לא יכול להמשיך להצטמצם לארבע קירות חדר הטיפולים. שנות ההכשרה הרבות שאנו משקיעים בלימוד נימי הנימים של נפש האדם ותחלואיה יכולות לאפשר לנו להפנות את המבט לא רק פנימה, אל הנפשי, אלא גם החוצה, אל החברתי. אנו עובדים בתוך מערכת בריאות חולה, ומסביבנו חוליים חברתיים אינספור. הגיע הזמן לשבור את תקרת הזכוכית של חדר הטיפולים ולהפוך להיות רלוונטיים לשיח הציבורי על עתיד מערכת בריאות הנפש בארץ. להיות או לחדול?

עוד בבלוג של רננה אלרן

אתמול עשיתי את הדרך הארוכה עד תאטרון חיפה כדי לצפות במחזה שנכתב על ידי המחזאית הבריטית שרה קיין - 'פסיכוזה...
כשהייתי ילדה קראתי המון. הייתי שוקעת אל תוך הספרים ושוכחת את העולם שסביבי. אמא שלי הייתה יכולה לעמוד...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

נעם ישראלינעם ישראלי16/11/2013

מצטרף למחמאות [ל"ת].

כפיר בכפיר ב15/11/2013

המאמר מסביר תופעה רחבה יותר. הפסיכולוגיה נסגרה לחדר...
כולם סוגדים לפסיכולוגיה.
יושבים בישיבת צוות באחת המרפאות ומנהל המרפאה (רופא/ה פסיכיאטרית) מעודדים שיח קליני , דינאמי בלבד. הCBT והגישות האחרות מוצאות לאחר כבוד החוצה ....
כמה מטרים משם, מתנהלת יחידת טיפול יום, מיוחדת במינה בארץ, ששמה ושם מנהל היחידה הולכים לפניה, שם מאמינים ביצירתיות, שילוב כוחות , בין הדינאמי, לקוגניטיבי-התנהגותי, בין התרופתי למשחקי, בהבנה שאיפה שכל השיטות הסטנדרטיות נכשלו (כולל EMDR,CBT רחמא ליצלן), הפתרון החל ממשחק מסירות של כדור לקיר. הכדור נשלח לקיר וחזר למטופלת והיא שוב זרקה אותו... ומהפעולה הפשוטה הזו צמחה תחילתה של ההחלמה ...(בהגדרה הרחבה של RECOVERY). אח"כ התחילו לחפש פתרונות יצירתיים הבנויים באופן פרטני לכל מטופל.

כשבודקים את כמות הפסיכולוגים והעו"סים בכל יחידה, מבינים שבשתי היחידות הפסיכולוגים הם במיעוט. אז מה בכ"ז יצר את ההבדל?
תפיסת הרופא המנהל את היחידה.

בארץ יש מספר מועט מאוד של פסיכיאטרים שהתמחו בחו"ל בנושא של "פסיכיאטריה קהילתית" אחד מהם מנהל את יחידת היום.
בארץ יש מספר מועט של (קצת יותר גבוה) של פסיכיאטרים שהתמחו בחו"ל בפסיכיאטריה שיקומית כהתמחות על.
כשמתמחה לפסיכולוגיה שואלת בישיבת צוות במרפאה, שאלה למה המרכז הפסיכיאטרי מתפקד כמערכת סגורה ונמנע מלספק נתונים סטטיסטיים פשוטים? נשאלת שאלה, עד כמה אותה מתמחה, יצאה החוצה מעבר לקירות המרפאה, מעבר לקירות החדרים במרפאה ובמרפאת הקהילה? מתי לאחרונה היא צפתה בבדיקות במיון שנמצא גם הוא כמה מטרים מהמרפאה? מתי לאחרונה נכנסה לאחת ממחלקות האשפוז לאלקטיב או אוריינטציה? כל הצוות בישיבת הצוות, הגיב בין גיחוך להתעלמות מהשאלות שהציגה, וזאת לאחר שסטודנטים לעו"ס (הם לא מתמחים והם לא יהיו אף פעם פסיכולוגים רחמא ליצלן), הציגו פרויקט שערכו בחיזוק הקשר בין ביה"ח ל"קהילה". והציגו את הקשיים בהשגת הנתונים. היא הייתה היחידה בחדר שהופתעה....והיא אגב, הייתה יותר ותיקה מהסטודנטים במרפאה....

3 יחידות שעומדות בטור באחד מבתי"ח הפסיכיאטרים, כל יחידה מייצגת גישה כה שונה , הראשונה- המיון גישה ביולוגית -רפואית, חסרת ידע,פניות וזמן לטיפול או אבחון פסיכוסוציאלי. למרות כל הרצון הטוב של מנהליו, בי"ח סגר את הברז לפונקציות הרווחה, הפסיכוסוציאליות שכה נחוצות במיון.

המרפאה- גישה פסיכותרפיסטית בעיקרה, דינאמית בעיקרה עם סוג של זלזול בכל מה שלא קשור ב50 הדקות בחדר. למטופל קוראים חולה פסיכיאטרי, למרות שיש לו רק מצוקות חיים. רמת השיפוטיות בחדר גבוהה ונשאלת תמיד השאלה "למה פנה אלינו ולא לטיפול פרטי, ומה זה אומר?" מתדיינים על קוצו של יו"ד מבלי להתייחס למציאות הסואנת והמסובכת שם בחוץ.

יחידת היום - המשלבת בין הביו-פסיכו-סוציאלי במובן הכי רחב שלה מחוץ לבי"ח ובתוכו, ביחידת היום ובמחלקות האשפוז....

האם הפסיכולוג הוא פקיד של הפסיכיאטר? לא.
האם הפסיכולוג הוא עו"ס סוג ב'? ממש לא, אבל חשוב שפסיכולוג יידע לבצע ניהול טיפול של כמה גורמים, תיאום טיפול ויכיר את השירותים בקהילה, או כמו שאחת הפסיכולוגיות המומחיות ומדריכה הגיבה בהצגת הפרויקט של הסטודנטים:"כשהייתי במחלקה, המון שנים, היינו מפנים לקהילה. רק כשהגעתי למרפאה שעובדת גם כמרפאת קהילה, הבנתי רק אז סוף סוף לאיזו "קהילה" בדיוק שלחנו אותם".

מעניין שתמיד מסתכלים על הפסיכולוגים כיחידים שמרוויחים מעט בהתמחות ואח"כ מרוויחים שכר הוגן . לא רק שזה לא נכון, זה לגמרי לא מדוייק. עו"ס, מורים, ואפילו רופאים (גם במקצועות לא יוקרתיים השמורים רק לבי"ח ציבורי), מרוויחים שכר רעב בתחילת דרכם, בהתמחות, ולאחריה הם יוצאים לשוק המקצועי "האמיתי" וממשיכים להרוויח שכר עלוב.

הפסיכולוגים כציבור, לא עשו הרבה מעבר לעצמם, לא בתחום השיקום, לא בתחום הצרכים מיוחדים או לקויות הלמידה (פסיכולוגיה חינוכית או נוירושיקומית), הפעילות שלהם תמיד הייתה סולו, לעצמם בלבד, לא למטופליהם כציבור ובטח שלא לחברה....

הפסיכולוגים נמצאים היום במצב שטוב שהגיעו אליו, כי הם עצמם הביאו את עצמם למקום הזה. כבעלי מקצוע שהציבור תופס כמרוחקים, במגדל השן , שלוקחים מאות שקלים על טיפול של 50 דקות ומנותקים מהעם או מקשיי החברה או אפילו מעלות הטיפול. שום צידוק (גם לא משך הלימודים וההתמחות) לא מצדיקים טיפול כה יקר.

העו"ס הפסיכותרפיסטים לא שונים מהפסיכולוגים, והכעס שלי הוא גם כלפיהם שעזבו את המקצוע לטובת הכסף שהקליניקה הפרטית מנפיקה עבורם ואת חולי החברה הם משאירים למי שמוכן לעבוד עימם. כתלמיד בתכנית ההסבה לתואר שני ראיתי גם את אלו שהכריזו בריש גלי שהם לא הולכים "להתעסק בביורוקרטיה של השיקום אלא רק במקומות טיפולים" וישר פתחו קליניקות פרטיות כי "הם רצו להיות פסיכולוגים", אותי זה מרגיז פעמיים, כי לטופס , למכתב ואפילו לפגישה בהפתעה עם העובדת ברווחה או העובדת בשיקום בבטל"א שמתעלמת מהטלפונים שלי, יש משמעות טיפולית בעלת ערך למטופל , לפונה וללקוח שלי הרבה מלדברר ולתמלל את הקשיים שלו ואת התסכול שלו מהמערכות השונות. התסכול ישנו, הדרך לפתור אותו הוא לשנות את המציאות של התסכול . ואת זה הפסיכותרפיסטים והפסיכולוגים כמעט ולא עושים.

מיכל קורד-בילסקימיכל קורד-בילסקי12/11/2013

כל מילה בסלע [ל"ת].

רחל גיארחל גיא11/11/2013

יפה כתבת. תודה. עצוב לראות איך ההתיחסות לפסיכוזה במהלך מסלול ההכשרה של פסיכולוגיה קלינית היא כזו שאינה מעודדת חמלה וחסד, אלא להיפך - יוצרת שיח של קיטוב, הצטמצמות וניכור, ולצערי זה בדרך כלל מגיע לשיא בשנת ההתמחות במחלקות אשפוז. שם מנסים המתמחים בפסיכולוגיה קלינית, ופעמים רבות גם הפסיכולוגים המומחים והבכירים, להראות שהם שולטים בשפה הפסיכיאטרית, ומכירים את ה-DSM על בוריו. זאת, במקום להוות אלטרנטיבה לשפה הפסיכיאטרית שמדברת את נפש האדם דרך רשימות מכולת של סימפטומים.

רפאל יונתן לאוסרפאל יונתן לאוס10/11/2013

תודה רננה. מדוייק, חד וכואב.