לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
על כתמים עוורים ועל חורים שחורים בנפש

על כתמים עוורים ועל חורים שחורים בנפש

רננה אלרן | 4/1/2014 | הרשמו כמנויים

מכיוון שאני לא יודעת איך להתחיל אחרת, אתחיל ישר מהאמצע. לדעתי, השדה הטיפולי הקליני בישראל מתקרב אל נקודת אל-חזור שבה יהיה עליו להתמודד עם אחד הכתמים העוורים היותר בולטים על גבי שדה הראייה שלנו. הכתם העוור הזה הוא הצורך בהבנה הדינאמית של פסיכוזה והאפשרות לטפל באנשים המתמודדים עם משברים פסיכוטיים. ולמה כל כך דחוף דווקא עכשיו להתחיל להתבונן על כתמים עוורים? אחזור לזה בהמשך... אבל קודם קצת היסטוריה.

האמביוולנטיות המקצועית (בלשון המעטה) שתחום הטיפול בפסיכוזה מעורר חוזרת אחורה אל החשיבה הפרוידיאנית ואל האמירה שאמנם ניתן להבין פסיכודינאמית את הפסיכוזה - אך לא ניתן לטפל בה באמצעות הטכניקה הפסיכואנליטית הקלאסית. מפרויד ועד ימינו, הטיפול הדינאמי בפסיכוזה איכשהו תמיד נשאר בשוליים של התחום, על אף שרבים מהתיאורטיקנים המרכזיים בפסיכואנליזה בכל זאת עסקו בניסיון להבין את האיזורים הפסיכוטיים בנפש. ועם זאת, ולמרות שיש חשיבה דינאמית ארוכת שנים על פסיכוזה - כמעט ולא לומדים על האיזורים האלו במהלך ההכשרה הקלינית.

בלימודי התואר השני בפסיכולוגיה לא נתקלתי בשום קורס שעסק בהבנה של פסיכוזה (ושנים אחר כך כשהצעתי ללמד בהתנדבות קורס על פסיכוזה במגמה הקלינית - הקורס לא נפתח בסופו של דבר כי סטודנטים לא נרשמו...). וגם במהלך ההתמחות הקלינית - המפגש עם הפסיכוזה נדחה אל סופה של ההתמחות. מתמחים מגיעים אל המחלקות האשפוזיות, מקומות קשים על פי כל קנה מידה, אחרי שלוש שנים במרפאות לבריאות הנפש, במכונים פרטיים, בשירותי הייעוץ. הם מגיעים עם הכשרה נרחבת בפסיכותרפיה וידע על דיכאון, חרדה, הפרעות אישיות וכ"ו. אבל איכשהו הידע והניסיון לא מכינים אותך למפגש עם המקומות הכאוטיים והסוערים של הנפש, ועוד בתוך סטינג של מחלקה שבה החוויה היא גם כך שהזהות המקצועית והחשיבה מותקפות חדשות לבקרים... אז אותה שנה אחרונה של ההתמחות הופכת להיות מעין חוויה שצריך לשרוד, טירונות אחרונה לפני סיום ההתמחות. יש מי שיוצאת משנה זו עם חוויה שאין מקום לפסיכולוגים במחלקות פסיכיאטריות. יש מי שרק מנסה לשרוד ולא לתת להתנסויות האלו כניסה פנימה. יש מי שמרגישה שעברה שנה משמעותית מבחינת הגדילה המקצועית, אך לא בטוחה האם נוכחותה תרמה במשהו למטופלים שראתה לתקופות כה קצרות... ויש גם את המעטים שבכל זאת "נדבקים" בחידק המוסדי ומגלים שהעבודה עם אנשים במצבים פסיכוטיים יכולה להיות עמוקה, משמעותית ויצירתית (בהינתן זמן, הדרכה ומסגרת מכילה)...


- פרסומת -

לכאורה, אפשר היה להמשיך כך. הפסיכולוגים הקליניים היו ממשיכים להיות אמונים על הטיפול בנוירוזות, והפסיכיאטריה הייתה ממשיכה לטפל בהפרעות הקשות. אלא שדברים עומדים להשתנות... אם מקשיבים לשיחות שמתנהלות עכשיו כהכנה לקראת הרפורמה בבריאות הנפש - ההשערה היא כזאת: קופות החולים יקחו על עצמן את הטיפול ב-"soft psychiatry" - כלומר בחרדה, דיכאון, משברי חיים, הפרעות אישיות קלות ועוד. אלו מטופלים שלכאורה (ואני מדגישה - לכאורה) ניתן להכיל באמצעות פגישה עם פסיכיאטר והצעה של טיפולים קצרים וממוקדים, רצוי בגישת CBT. את מה שמכונה "hard psychiatry" - כלומר סכיזופרניה, הפרעה דו-קוטבית, הפרעות אישיות קשות, תחלואה כפולה וכדומה - ישאירו לבתי החולים הפסיכיאטריים ולתחנות הציבוריות (שיהיו גם הן תחת הקופות, אבל לשם יופנו כל המטופלים הקשים). עכשיו, כל מי שעיניו בראשו יודע ש-9 פגישות בגישת CBT אינן ה-treatment of choice עבור מטופלים אלו. כיום, תחנות לבריאות הנפש עושות טיפולים של שנים עם מטופלים קשים. לרוב במצב של אי-ספיקה וחוסר משאבים. אבל בכל זאת ולמרות הכל, וגם אם מטופלים רבים מצליחים לקבל רק מעקב של פעם בחודש. מה יקרה עם הטיפולים האלו לאחר שתעבור הרפורמה? מי יממן אותם?

ומכיוון אחר, שגם הוא מעוצב על ידי כוחות שוק כלכליים, ככל הנראה קופות החולים לא מתכננות לקחת על עצמן את ההכשרה של המתמחים בפסיכולוגיה קלינית. הגיוני, נכון? הרי מדובר בגופים כלכליים ולא במקומות הכשרה. וגם כך נראה שטיפול דינאמי ארוך טווח לא מסתמן בתור אפשרות הבחירה ההגיונית בתוך מערכת ששואפת לקצר ולהגביל את משך הטיפולים הנפשיים. אז מה יהיה? אולי המוסדות האקדמיים יקחו על עצמם חלק מתהליך ההכשרה. אולי יקצרו את משך ההתמחות. אולי רוב ההכשרה תתקיים במסגרת של בתי חולים פסיכיאטריים. בכל מקרה - נראה שגם הפסיכולוגים הקליניים וגם המטופלים הקשים ימצאו את עצמם בקרוב מחוץ לגדר.

ולכאן בדיוק אני מכוונת... כי אולי יש כאן הזדמנות לשינוי. אולי ישנה אפשרות לכך ששנות ההכשרה הארוכות (באמת), העבודה האישית בטיפול, הלמידה התיאורטית ושנות הניסיון הקליני יופנו אל היכן שזקוקים להם כמו חמצן ובדחיפות. יש כאן אפשרות לכתם עוור של שנים להפוך להיות משהו אחר. שכן מאחורי הכתמים העוורים שלנו כאנשי מקצוע מסתתרים חורים שחורים בנפש, שקשה לנו לראות - לא אצל האחר ולא אצל עצמנו. ולא רק לנו קשה לראות. נדמה שיש צורך אנושי ממש להשליך על האחר ועל הזר את החרדות הכי עמוקות שלנו - את חרדות הכליון, את חרדות ההתפרקות. כי כשאנו משליכים את החרדות האלו על הפליט, הקורבן, החולה - אנו יכולים להמשיך ולהאמין ש"לי זה לא יקרה" - הגוף לא יבגוד, הבית לא יתפרק, הנפש לא תקרוס, האנשים האהובים שלי לא יאבדו לעולם. כל ההגנות מופעלות על מנת שלא לפגוש את שבריריות הקיום האנושי ואת הסופיות הבלתי נמנעת. ובכל זאת. אנו הרי עובדים כל כך קשה כדי ללמוד לראות מעבר להגנות, לפגוש את החרדות, לשאת כאב. האם לא הגיע הזמן שכתמים עוורים יהפכו לאפשרות להתבונן על החורים השחורים בנפש ולהזדמנות להתחיל לבנות גשרים מעליהם? .


תגיות:

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא: טיפול פסיכולוגי, אנשי מקצוע, פסיכותרפיה, אשפוז, פסיכוזה
רוני אפשטיין
רוני אפשטיין
פסיכולוג
אונליין (טיפול מרחוק), פתח תקוה והסביבה, רמת גן והסביבה
תרצה רובינשטוק
תרצה רובינשטוק
פסיכולוגית
תל אביב והסביבה, שרון ושומרון
כרסטין בג'אלי וטפא
כרסטין בג'אלי וטפא
פסיכולוגית
כרמיאל והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק), עכו והסביבה
דן נייגר
דן נייגר
חבר ביה"ת
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק), רמת גן והסביבה
אליאנה פודה
אליאנה פודה
יועצת חינוכית
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
בר אורקין
בר אורקין
פסיכולוג
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק), רמת גן והסביבה

עוד בבלוג של רננה אלרן

חזרתי בשבוע שעבר מכנס של ISPS בוורשה. ISPS הוא איגוד בינלאומי שמורכב מאנשי מקצועות בריאות הנפש, מתמודדים...
כשהייתי ילדה קראתי המון. הייתי שוקעת אל תוך הספרים ושוכחת את העולם שסביבי. אמא שלי הייתה יכולה לעמוד...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

עידו צדרעידו צדר11/1/2014

מאמר נהדר. אני מקווה לשמוע על הספר כשיצא. בהצלחה! [ל"ת].

צחי כהןצחי כהן10/1/2014

מבנה פסיכוטי או פסיכוזה?. :(

אורנה אפקאורנה אפק10/1/2014

כנראה נצטרך להסכים שאנחנו לא מסכימות... וזה בסדר. בעיני למשל טיפול דינמי הוא טיפול אנליטי. כמו כן לאחר ניסיון של שנים ראיתי איך אנשים פסיכוטים שיקמו את חייהם דרך טיפול הרואה את עולמם הפנימי בעיניים דינמיות אך עם אוריינטציה מארגנת (לא שטחית..לא התנהגותית..). את זה למדתי מהניסיון.

דר אורנה אופירד"ר אורנה אופיר10/1/2014

זאת בדיוק הבעיה. כמו שמייקל אייגן כתב "הפסיכוטים היו הסינדרלה של הפסיכואנליזה", היא השתמשה בהם אבל לא לקחה אותם לנשף. אבל יש כמובן הרבה פסיכואנליזות, ולא אחת...וטיפול דינאמי הוא לא טיפול אנליטי אחרי הכל. אני לא יודעת אם יצא לך לעבוד חמש פעמים או שש פעמים בשבוע עם מטופלים פסיכוטים באנליזה, ולעבוד כמו שרוזנפלד או חנה סגל עבדו, או האנליטיקאים בצ'סטנט לודג', אבל המטופל הפסיכוטי (אם רוצים לדבר במושגים של רגרסיה ופרוגרסיה, שאינם בהכרח מתאימים לעבודה שכזאת, אולי אפילו בהכרח לא מתאימים, ואני ממליצה לקרוא את מלצר בפרק הראשון של ספרו Studies in Extened Metapsychology פרק שנקרא Field or Phase) מפיק בעיקר מכך שבחרדות הקשות ביותר שלו, נמצא איתו אנליטיקאי שנותן פשר לחוויות הלא נחשבות שלו. המטפל שנמצא שם, on the moor כלומר על האדמה הביצתית של הפסיכוזה, יכול ל"ארגן" את המטופל, ארגון שנובע מהבנה עמוקה של האזורים הפורטומנטלים שלו ולא ארגון שטחי שמבוסס על התנהגות

אורנה אפקאורנה אפק10/1/2014

תשובה לאורנה אופיר. היות וטיפלתי ואני עדיין מטפלת באנשים פסיכוטים שנים רבות (לא במסגרת בית חולים) ורואה את התהליכים שהם עוברים ואת התקדמותם היפה, קשה להגיד שאין לי הבנה בפסיכוזה. פסיכואנליזה, כמו שאני מכירה אותה היא אכן מעודדת רגרסיה,דבר שהוא יכול להיות מעשיר, מבריא ומפתח במקרים רבים ומפרק ומחליש במקרים אחרים. עם כל הערכתי לביון רוזנפלד ואחרים, אני לא מסכימה שנכון לטפל בחולים פסיכוטים בפסיכואנליזה. צריך לעשות הבחנה בין מושגים פסיכואנליטים שהתפתחו דרך הטיפול בפסיכוטים, שהם חשובים ומעמיקים את ההבנה שלנו בתחום לבין מהו הטיפול המתאים ביותר.

דר אורנה אופירד"ר אורנה אופיר10/1/2014

בתי חולים. רק בבתי החולים הפסיכיאטרים ניתן לטפל בפסיכוזה האקוטית, ללמוד על פסיכוזה והטיפול בה, ולייצר ידע בתחום. בתי החולים הטובים כמו ברגהולצלי בציריך, צ׳סטנט לודג׳ במרילנד, אוסטין ריגס, במסצ׳וסט, מודסלי בלונדון, היו אתרים לטיפול אנליטי משמעותי ויעיל במטופלים פסיכוטיים, מקומות שיצרו את הידע על פסיכוזה שהגיע מאנשים כמו קארל אברהם, הרולד סירלס, ביון, רוזנפלד, הנרי ריי ועוד. המיתוס שפסיכואנליזה איננה יעילה בטיפול בפסיכוטים כי היא מקדמת רגרסיה מבוסס על חוסר הבנה של פסיכוזה ועל אי הבנה של המצבים הפסיכוטיים. ההנחה שפסיכואנליזה איננה מספקת ארגון גם היא איננה יכולה לנבוע ממה שעבד באופן פסיכואנליטי עם מטופלים פסיכוטיים. בסבספרי החדש ׳על גבול השיגעון׳ (רסלינג)אני עוסקת בדיוק בשאלות הללו בהתבסס על מחקר היסטורי ועל ניסיון קליני. בתי החולים יכולים לשמש כ״אם מלבנים״ brick mother כפי שהנרי ריי הציע וכל הטרמינולוגיה שלנו שמשרתת אותנו בעבודה על הworried well כמו התקפות על חבורים (ביון) חורים שחורים (גרוטשטיין) ועוד מגיעה מעבודה של אנליטיקאים עם מטופלים במצבים מנטלים מוקדמים, עם חרדות פסיכוטיות, מנגנוני הגנה פרימיטיביים ויחסי אובייקט חלקיים. אני מסכימה עם רננה שלא רק שהפסיכולוגים הדינאמיים צריכים לקבל הכשרה בבתי חולים על מנת להבין את השכבות הראשוניות של הנפש אלא שהפסיכולוגיה הדינאמית לא תתפתח אם היא לא תקח חלק בסוג העבודה הזה, שרק המסגרת המגנה והמכילה שמציעים בתי חולים (ואולי היום גם תציע תכנית סוטריה הישראלית) יכולה להציע במצבים האקוטים.

רננה אלרןרננה אלרן10/1/2014

תגובה לצחי - לכל נפש. שלום צחי. גם היום יש ניצנים לטיפולים אחרים (מעבר ובנוסף לתרופות ולשיקום בקהילה). למשל במסגרת מרפאת חוץ מבוגרים באברבנאל פועלת יחידה לטיפול אינטנסיבי שנותנת טיפול של פעמיים עד שלוש בשבוע למשך שלוש שנים ל"חולה הקשה". היחידה גם מגובה במחקר שמראה את האפקטיביות של הטיפול הפסיכותרפויטי. זה שירות שניתן בחינם לציבור ומנוהל על ידי עמותת "לכל נפש". אני רק יכולה לקוות שזה שירות שיוכל להיות זמין לכל דורש. כרגע הוא מוצע לתושבי בת ים. ונפתחה גם יחידה לילדים ונוער במרכז לבריאות הנפש ביפו...

צחי כהןצחי כהן10/1/2014

שאלה על המצב לפני הרפורמה. היי,
כיום, לפני הרפורמה, יש טיפול טוב, ל- "חולה הקשה" ? מעבר לתרופות ולשיקום בקהילה ?
האם יש גישה תיאורטית/טיפולית, שבאמת משנה משהו ?
האם ניתן לבחון, טיפולים ארוכים, כהצלחה ?
תודה

אורנה אפקאורנה אפק7/1/2014

לרננה. הבנתי לגמרי שאת לא חושבת שהטיפול צריך להיות סיבט בלבד. אבל נדמה כשקוראים את מה שכתבת שצריך להשלים עם השינויים שהרפורמה מציעה שאומרים למעשה שאנשים שזקוקים לטיפול דינמי , כשהטיפול הדינמי הוא זה שיכול באמת לעזור ולא טיפולים אחרים, לא יזכו בו כי אין להם כסף לפנות לטיפול פרטי. לגבי בתי חולים פסיכיאטרים - לא נראה לי שהם המקום המועדף ללמוד לעשות טיפולים דינמיים, כי כאמור החולים זקוקים להבנה דינמית אבל לטיפול מאוד מחזיק, מארגן תומך ולא רגרסיבי. כל זה לא קשור לכך שאני מאמינה כמוך שחשוב שפסיכולוגים קלינים יכירו ילמדו ויעמיקו בהבנת ההפרעות הפסיכוטיות והטיפול בהם

רננה אלרןרננה אלרן7/1/2014

לאורנה. אורנה - אני לא חושבת שהטיפול ב"הפרעות קלות" צריך להיות באמצעות CBT בלבד... אבל אני מניחה שזה הכיון שאליו נושבת הרוח. ואם הפסיכולוגים הקליניים חושבים אחרת - חובת ההוכחה תהיה עליהם במציאות שעומדת להיות בקרוב במערכת הבריאות הציבורית... אני גם לא חושבת שכל ההכשרה הקלינית צריכה להיות בבתי חולים פסיכיאטריים - מה שכתבתי היה שנראה לי נכון יותר לעשות שנתיים של התמחות במסגרת אשפוזית (ולא שנה אחת כפי שרוב המתמחים עושים כיום). אני ערה לכך שסוג הטיפול שאני מדברת עליו לא מתאים לכל מטופל ולא בכל מצב (אם כי אני חושבת שלמפגשים טיפוליים יכול להיות ערך רב גם בשלבים הכי אקוטיים - אלא שאז ההתכווננות שונה. מן הסתם המטרה לא תהיה אקספלורציה בשלבים אלו...). אני גם חושבת שאלו טיפולים שלא מתאימים לכל מטפל. אבל לפחות שתהיה הזדמנות לפגוש בצורה יותר מעמיקה את האיזורים האלו במהלך ההכשרה, ושתהיה אפשרות לבחור בהם...

אורנה אפקאורנה אפק7/1/2014

לרננה. אני לא חושבת שצריך להשלים עם זה שהטיפול ב"הפרעות קלות" יעבור לידי אנשי מקצוע אחרים ולא פסיכולוגים קלינים, או לטיפולים קצרי מועד. אסור להשלים עם זה ששיקולים פוליטיים וכספיים יגבו מחיר כבד בסופו של דבר מהאוכלוסיה הרחבה, שאין לה כסף לטיפול פרטי. בלי קשר לזה, לגבי מטופלים פסיכוטים חשובה מאוד ההבנה הדינמית והדגש הוא על הבנה. לדעתי טיפול פסיכואנליטי לחולה פסיכוטי אינו עונה על הצורך הכי בסיסי שלו: להתארגן, להירגע מהחרדות הנוראיות המציפות אותו ולחזור ולהתחבר למציאות. לכן לא נכון לדעתי לעשות את עיקר ההכשרה של הטיפול הדינמי בבתי חולים פסיכיאטרים.

דנה נתןדנה נתן6/1/2014

פוסט מעניין וחשוב. היי רננה,
אני מוצאת את עצמי מתחברת שוב ושוב לפוסטים שאת מעלה באומץ וישירות. בעיניי ההתבוננות על האפשרויות וההזדמנויות הטמונות בשינויים שמתרחשים כיום בתהליך הרפורמה במרפאות הציבוריות מאוד משמעותית ולא מספיק מדוברת. עוד ממקומי בשלב התחלתי בהכשרה בפסיכולוגיה קלינית, אני מוצאת את עצמי נתקלת בפערים שלעיתים נראה שמוגדרים כבלתי אפשריים לגישור. הפוסט הזה מעורר מחשבה בהקשר הספציפי, אך גם בנוגע לכל נקודת מבט רעננה שמאפשרת לתהות על הקיים ולהיישיר מבט למקומות כאובים ומעוררי חרדה. בהחלט הגיע הזמן למצוא גשרים היכן שיש חורים שחורים כאלו, ואם אין בנמצא- להעיז לבנות אותם.

רננה אלרןרננה אלרן6/1/2014

תגובה לצבי, ליאור, עמית. תודה על התגובות!
צבי - מה אני מציעה לעשות? קודם כל, נדמה לי שכאשר מתמחים בפסיכולוגיה דווקא מתחילים את ההתמחות שלהם במסגרת של בית חולים ומגיעים לשנתיים ולא לשנה - משהו אחר מתאפשר. הם עדיין לא מגובשים מספיק מבחינה מקצועית, וזה דווקא לטובה, מכיוון שיש פתיחות להתנסות בטיפולים שאינם בדיוק עונים על ההגדרה הקלאסית של פסיכותרפיה (משמע - סטינג קבוע של חדר, 50 דקות, שני אנשים...). המרחב של המחלקה יכול להיות בפוטנציאל סטינג טיפולי מאד חשוב. אבל כמובן שכדי שזה יקרה יש צורך גם במערכת שתדע לתת הדרכה למתמחה, הכלה, וגם למידה תיאורטית. סמינר שנתי שעוסק בפסיכוזה, למשל. ואמונה של הצוות המומחה שיש משמעות לעבודה הטיפולית גם במצבים הכי אקוטיים ורגרסיביים...

ליאור - איכשהו יוצא שאנחנו לעיתים מפרסמות פוסטים במקביל :) וגם את נוגעת באומץ בנקודות עוורות שלנו כמטפלים, ודווקא כלפי אנשי מקצוע שעובדים לצידנו. המקומות שבהם אנשי מקצוע נוהגים באטימות ולא מכבדים את הגבולות ואת הפרטיות של אנשי מקצוע כמותן. לפעמים אפשר לחשוב שאנחנו שוכחים שגם למטפלים יש נפש ושגם בה יש מקומות כואבים, לא מעובדים ופגיעים... אז תודה לך!

עמית - הוצאת אותי מהארון :) אבל תודה על הברכות. עוד יקח זמן עד שהספר יצא לאור בפועל. אבל הספר הוא אכן חלק מהרצון שלי כן להישיר מבט אל האיזורים האלו בנפש, כי אני מאמינה שזה הכרחי. ויותר מזה - זו חובה חברתית ומוסרית... פסיכולוגים לא חייבים לצאת לרחובות ולהפגין (אם כי אקטיביזם אזרחי הוא דבר רצוי) - אבל בעיני גם הנפשי הוא חברתי והאישי הוא פוליטי. אז אנחנו משפיעים גם דרך העבודה הפרטנית שלנו...

עמית פכלרעמית פכלר6/1/2014

דברים כדרבנות! וגם ברכה. אני מסכים עם כל מילה שלך (ואני עוד יותר קיצוני ממך בנוגע ליעילות ה-CBT, גם במקרים 'רכים' יותר...).
ברכותי לרגל זכייתך בפרס בהט על ספרך "אוטוביוגרפיות של שיגעון". אני מחכה לקרוא בו כי משהו אומר לי שנכון לו תפקיד משמעותי במילוי החלל הקיים בתחום ההבנה הדינמית של הפסיכוזה. במקום בו אנשים נרתעים מהנושא כמו מאש - מתוך הכחשה, כמו שציינת - טוב שיש מי שמישירה אליו מבט ומשפיעה על אחרים לעשות כמוה.
יישר כח, רננה.

ליאור גרנותליאור גרנות5/1/2014

רננה, תודה על פוסט חשוב מאין כמוהו. אני חושבת על השורה ההיא של דליה רביקוביץ: "שום דבר אנושי איננו זר לי. אך גם לא קרוב במיוחד" - הצורך הזה לשמור על ההגנות, לא להיפגש עם החלקים המפורקים, הרגרסיביים, השבורים של האחר כי הם מפגישים עם אותם חלקים שבתוכנו. אני חושבת על החלוקה המכאיבה בין "אנחנו" והם" שזולגת לא פעם לדיבור, כאילו באמת אפשר לעשות חלוקה כזאת, כאילו יש את ה"בריאים" ויש את ה"חולים" ואין אפשרות מעבר בין שתי ה"קבוצות" הללו; כמו שאת כותבת באופן כל כך מכמיר לב על האשליה הזאת ש"הגוף לא יבגוד", "הבית לא יתפרק", "הנפש לא תקרוס". חלק מבתי החולים הפסיכיאטריים וחלק מן המחלקות שבהם הם כל כך מוזנחים - פיזית - נתחיל מהפן הזה, כאילו יוצאים מנקודת הנחה שהאנשים שמאושפזים שם - הם פשוט ככה ואין תקווה, ובשביל מה בכלל להציע להם אפשרות קיום אחרת, הלא ממילא זה לא ישתנה, בשביל מה להשקיע. כואב מאד. אני מצרפת פה כתבה שכתבתי לפני שנה וחצי בעקבות פעילות התנדבותית של כמה מטפלות באומנויות (ואני בתוכן) בבית חולים אברבנאל, שבקשה להנכיח את מה ואת מי שהחברה שלנו מבקשת להדיר. תודה לך, והנה הקישור: http://www.ynet.co.il/a...5413,00.html

צבי גילצבי גיל4/1/2014

לרננה. שלום רננה! אני מאד מסכים עם מה שכתבת, מה עוד שזה כתוב גם יפה וגם ברגש. רק לא כל כך הבנתי מה את מציעה לפסיכולוגים הקלינים לעושת בעידן הקשה שהולך ומתרגש עלינו, שבו אנשים יופנו לטיפולים של תשע פגישות, ושהפסיכיאטריה הקשה תהיה בתחנות ציבוריות?
צבי