פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×The stork and sparrow drink Polish vodka
Izabela Szumen ©
זכור אותי

זמן שיגעון

רננה אלרן

שבר

רננה אלרן | 22/10/2013 | הרשמו כמנויים

אני מוצאת את עצמי כבר כמה ימים כותבת ומוחקת. המילים מתארגנות בראש למשפטים – שרשרת של אסוציאציות שדוהרות אחת בעקבות השנייה. אבל איכשהו בכל פעם חוט המחשבה נקטע והכל מתפזר לכל עבר. הכל התחיל בעודי מפלסת את דרכי בין שורות הספר "האני החצוי" של לאינג - ספר ששוב ושוב מצליח להשאיר אותי משתאה אל נוכח דקויות ההבנה שבו והיכולת לגעת בחוויה הפנימית. המשפט הבהב מתוך הדף, שחור על גבי נייר צהבהב:

"הנפש השבורה של הסכיזופרני עשויה להיפתח לאור שאינו חודר לנפש השלמה של הרבה אנשים בריאים שעולמם סגור." (לאינג, "האני החצוי", עמ' 16)

המשפט הזה חוזר וממגנט אותי אליו, מהפנט ממש. ואני תוהה אם אותו הדבר שמושך הוא השבר או האור. שהרי במשפט אחד קצר לאינג מצליח לקשור את שניהם יחד. השבר שולח אותי לרצף של מחשבות ולחיבורים תיאורטיים שונים. הרעיון של פרויד על הקרע שנוצר ברקמה הנפשית. הדלוזיות וההלוצינציות כניסיון להניח תחבושת על הפצע, כאשר השבר הוא הקריסה של העולם הסובייקטיבי ועמה החוויה שהעולם, על הקשרים האנושיים שבו, נחרב עד היסוד. שרשרת המחשבות לוקחת גם אל השבר הבסיסי של באלינט, אל אזור שנמצא מעבר לשפה. ומשם אל הפחד מהתמוטטות של וויניקוט, אל נפילה אינסופית. ואני מבינה שהכתיבה שלי קורסת פעם אחר פעם מכיוון שהיא מנסה להתקרב אל המקום של השבר באמצעות שפה. מרפרפת סביבו כמו פרפר שנמשך אל האש. אבל השבר פועל כמו חור שחור, שואב ומאיין. "המילים אילמות. המילים עקרות. הפה הוא רק לשון" (גבריאל בלחסן). איך מוצאים מילים למקום שאין בו קיום לשפה? איך פוסעים על קרח דק כאשר מלמטה מהבהבת התהום?

אני לא יכולה אלא לעמוד נפעמת כאשר אני שומעת או קוראת מילים שמצליחות לכופף את חוקי השפה. שמצליחות להגיד את מה שאין לו מילים. הכתיבה של דויד גרוסמן היא כזאת בעיני. כתיבה מוארת. והמסה של ביאליק, "גילוי וכיסוי בלשון", מדברת את הנפש כמו שאף תיאוריה שאני מכירה לא הצליחה לדבר אלי. ביאליק כותב ש:"יש מילים – הררי אל, ומילים – תהום רבה". יש מילים שנותרו מהן רק קליפות ריקות, ואחרות שהתוהו מהבהב מבעדן. המילים שלו כל כך עוצמתיות שלא נותר אלא להביא אותן כלשונן. בחרתי לצטט את סיומה של המסה, בנקודה בה ביאליק מבחין בין שפת הפרוזה לשפת השירה:

'ומכל האמור יוצא הבדל גדול שבין לשון בעלי פרוזה ללשון בעלי שירה. הללו, בעלי הפשט, סומכים עצמם על ה"צד השוה" ועל המשותף שבמראות ובמלים, על הקבוע ועומד בלשון, על הנוסח המקובל – ולפיכך הם עוברים את דרכם בלשון בטח. למה הם דומים? למי שעובר את הנהר על פני קרח מוצק, עשוי מקשה אחת. רשאי ויכול הוא זה להסיח את דעתו לגמרי מן המצולה המכוסה, השוטפת תחת רגליו. ואלה שכנגדם, בעלי הרמז, הדרש והסוד, רדופים כל ימיהם אחרי "הצד המיַחֵד" שבדברים, אחרי אותו המשהו הבודד, אחרי אותה הנקודה, שעושה את המראות – וצרופי הלשון המכוונים להן – כחטיבה אחת בעולם, אחרי הרגע בן החלוף שאינו נשנה עוד לעולמים, אחרי נשמתם היחידה וסגולתם העצמית של הדברים, כפי שנקלטו אלו ברגע ידוע בנפש רואיהם; ולפיכך מוכרחים הללו לברוח מן הקבוע והדומם בלשון, המתנגד למטרתם, אל החי והמתנועע שבה. אדרבה, הם עצמם מחויבים להכניס בה כל רגע – על פי מפתחות מסורות בידיהם – תנועה בלתי פוסקת, הרכבות וצרופים חדשים. המלים מפרפרות תחת ידיהם: כבות ונדלקות, שוקעות וזורחות כפתוחי החותם באבני החשן, מתרוקנות ומתמלאות, פושטות נשמה ולובשות נשמה. בחמר הלשון בא על ידי כך חלופי משמרות והעתק מקומות. תג אחד, קוצו של יו"ד – והמלה הישנה זורחת באור חדש. החול מתקדש והקודש מתחלל. המלים הקבועות כאלו נחלצות רגע רגע ממשבצותיהן ומחליפות מקום זו עם זו. ובינתים, בין כסוי לכסוי, מהבהבת התהום. וזהו סוד השפעתה הגדולה של לשון השירה. יש בה מגריַת היצר של האחריות, מן האימה המתוקה של העמידה בנסיון. ולמה הללו דומים? למי שעובר את הנהר בשעת הפשרה על פני גלידין מתנדנדים וצפים. חלילה לו להשהות את הרגל על גבי גליד אחד יותר מהרף עין, יותר מכדי קפיצת הרגל מגליד לחברו הסמוך ומחברו לחברו. בין הפרצים מהבהבת התהום, הרגל מתמוטטת, הסכנה קרובה - - - ' (ביאליק, גילוי וכיסוי בלשון, 1915)

אולי זאת לא בחירה להיות אחד מאלו שתמיד צועדים על קרח דק, כשמבעד לסדקים מהבהבת התהום. זה קיום הרבה יותר מעורער משל אותם אנשים שיכולים לצעוד על פני קרח מוצק, עשוי מקשה אחת. אבל אולי, רק אולי, דרך אותם הסדקים שחושפים את התהום יכול להיכנס פנימה גם אור.

עוד בבלוג של רננה אלרן

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

dvora ashkenazidvora ashkenazi25/10/2013

מלים שאפשר להרגיש. רננה,
תודה על המאמר.
יכולה להרגיש את הדברים שכתבת,
ותודה לכל אמני המלים שמעשירים את עולמנו

עמיר פריימןעמיר פריימן25/10/2013

בכל דבר יש סדק; כך חודר האור. רננה - תודה על שהעזת ללכת על הקרח הדק במאמרך. מתבקש להביא כאן את השורות משירו של ליאונרד כהן "Anthem":
Ring the bells that still can ring
Forget your perfect offering
There is a crack, a crack in everything
That's how the light gets in
(http://youtu.be/5ma5tF6TJpA)

גיא פרלגיא פרל25/10/2013

מרתק, תודה, אמשיך לעקוב בעניין [ל"ת].

dudi goldmandudi goldman23/10/2013

נהדר. כמעיין המתגבר ומתייחד. יופי של טקסט