פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
בין הפרטי והסודי

בין הפרטי והסודי

שרה איוניר | 3/2/2013 | הרשמו כמנויים

גבריאל גרסיה מארקס, הסופר הקולומביאני הנודע, חתן פרס נובל, אמר כי "לכל אדם יש 3 סוגי חיים: חיים ציבוריים, חיים פרטיים וחיים סודיים" (בהשראת כתבה של אורי הולנדר, "חוסר האפשרות לחיות בהווה" בטורו "היומיום הספרותי", "הארץ" 25.1.13).
הנושא תפס אותי בבטן, ואפילו הרגשתי שאולי אקבל דרכו סוף סוף תשובה למה לא כתבתי בלוג כבר זמן רב כל כך.
כולנו יודעים מהם החיים הציבוריים שלנו, אלו החיים הקונצנזואליים, שאנו מציגים בפני העולם, ולעיתים קרובות רואים בהם את מי שאנחנו – אמא, פסיכולוג, סבתא, מורה, משכיל, אוהב עמו וארצו, אוהב אמנות... אנחנו מכירים גם את החיים הפרטיים שלנו, אלו שאנו נמנעים מלשתף אלא את הקרובים לנו ביותר, אולי זה כולל גם את החוויות הסובייקטיביות המודעות והבלתי מודעות שלנו. אבל מה הם 'החיים הסודיים' של אדם. אורי הולנדר כותב שחיים סודיים אינם משהו מוחשי שניתן לגעת בו, אלא אותה מהות חמקמקה הנהפכת ל"סגנון" ל"טביעת האצבע" הייחודית של אדם אשר ניכרים באופן דיבורו, פעולותיו, ובארגון מחשבותיו. ואני תוהה האם החיים הסודיים הם מעין מעיין, מקור החיים, ממנו נובעים המים הזורמים בערוץ המיוחד לנו? או אולי זוהי אש, מקור של אנרגיה, תשוקה ותנועה לכל אשר נעשה?
אפילו בלי להבין עד הסוף אני בטוחה שאזור זה של החיים הסודיים, קורא לנו כאנשים ומטפלים להציץ בו, לחקור אותו או לפחות לנהל איתו איזה דיאלוג.
בשפה העברית למלה סוד שני מובנים: האחד: דבר שהאדם מסתיר מאחרים, בדרך כלל קשור בבושה, אשמה, או קשירת סוד בין שניים כנגד שלישי – בכל מקרה משהו מפוקפק, חשאי לעיתים קשור בחטא או בסכנה. המובן השני – סוד הוא עולם המסתורין ותורת-הסוד היא המיסטיקה, חקר סודות הבריאה והקיום. לכל דת ולחלק מן התרבויות יש את התנועות המיסטית שלהן. אני מניחה שגם בכל אחת ואחד מאיתנו טמון גרעין של מסתורין, איזה אור גנוז. אני חושבת שאם איננו קשובים למיסטיקה האישית שלנו, ואנו מתעלמים או מדכאים את קיומה – נמצא עצמנו מתביישים, מרגישים אשמים, מסתירים ומכווצים את אותו אור גנוז שעשוי לבקוע מאותה מהות יסודית חמקמקה שאני קוראת לה כאן, 'החיים הסודיים'.
בהיותי בת למשפחה דתית לאומית (בסגנון שנות החמישים של המאה הקודמת), המחצית הראשונה של חיי הוקדשה כדי לטשטש כל זכר לחיים הסודיים, ולהתמסר לגמרי להזדהות מליאה עם החיים הציבוריים שלי ושל משפחתי. כל סטייה מהם, נתפסה כנגועה בירידה מן הפסים, כאגואיזם, וכהתפרקות מן הנכון והרצוי הציבורי שתמיד היה מזוהה עם "האמת". בחצי השני של חיי הבוגרים, כשנפגשתי במושגים ממסורות מן המזרח והמערב שחקרו את רוח האדם, גיליתי את האפשרות לדעת אמת באמצעות שכלול הכלי שהוא התודעה. עם הזמן הלך ונעשה לי ברור שעבודת חיינו הינה להתבונן, להאזין וללטש את התודעה, כראדאר המכוון לקלוט את עצמי, הסביבה, את הטוב, היפה, האמת, רצון האל - ובעקבות זאת לפעול ולתת ביטוי למי שאנחנו באמת.
תוך שאני מהרהרת בחיים הסודיים, אני נזכרת במונח "מודעות תחושתית" ( sentient awareness או (sentient essence הנמצא בשימוש "הפסיכולוגיה התהליכית" מבית מדרשו של ארנולד מינדל. מודעות תחושתית הינה קליטה מזוקקת של העולם הסובטילי, עולם של טרום שפה. זוהי 'התחושה שלפני' התכן והתנועה. אותו רפרוף, נטייה, מינדל קורא לה "תנועה קוונטית". זוהי מודעות שאיננה 'בתוך' האדם, אלא קולטת את האחדות של האדם והמרחב. קשה להגדיר אותה במילים, לכן בקלות האדם עלול להחמיץ אותה.
אולי אלו החומרים של החיים הסודיים שלנו, וכמו כל מיסטיקה, תהא זו תורת הקבלה ביהדות או הסופיזם באיסלם – מזמינים אותנו לחקור את המצוי המוסתר. אנו יודעים שכלים רגילים של חקירה, כמו מערכות החושים, הכשרים הקוגניטיביים - יכולת הניתוח והפרשנות או ידע תיאורטי, לא יקרבו אותם לשם. אולי נחוץ דמיון, יכולות על-חושיות, מצבי תודעה לא קונבנציונליים... כדי להציץ לשם.
אני כשלעצמי אינני רוצה להסתפק בחיים הציבוריים והפרטיים, לא עבור עצמי ולא עבור מטופליי, ולא רק כיון שזה נוגע לחיים שלימים יותר של רוחניות, יצירה ושמחת חיים. אני חושבת שריפוי של קשיים בעולם המוחשי היום יומי, מתחיל מנקודה מוזנחת בחיים הסודיים שלנו.
אז למה לא כתבתי כבר למעלה משנה בבלוג שלי? כנראה שתקופות של חיים פרטיים אינטנסיביים בין אם נגרמו עקב משברים או חולי ובין אם עקב שינויים בקריירה, לידה, מוות או התחברות עם בן זוג, הינם תקופות של התפרקות לפחות לזמן מה מן הדמות הציבורית, או הקונצנזואלית. התפרקות כזו מאפשרת פגישה עם חלקי נפש רדומים או חדשים, ובחינתם בשדה המשחק עם המציאות החדשה. תרחיש כזה הוא דרמה גדולה בנפשנו. אינני יודעת לומר אם בתקופות כאלה החיים הסודיים נדרשים בעוצמה גדולה יותר, או להיפך, הם נחים כדי לפנות מקום לדרמה של החיים הגלויים. אצלי בכל מקרה, עקב התרחשויות אישיות שקטו החיים הסודיים, ובלעדי הרחשים משם, מאד קשה לכתוב.

עוד בבלוג של שרה איוניר

כנראה שכשחזרתי לאחרונה ממסעותיי, מזוודה אחת נותרה סגורה, כאילו נשכחה או שלא הספקתי עוד לפרק אותה ולהחזיר...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

שרה איונירשרה איוניר9/2/2013

היש קצב חיים מחוץ לעצמנו?. אני חושבת על מטבע הלשון "קצב חיים" בה השתמשת, כקשורה ל'קיצבת החיים' שהוקצבה לנו. כנראה שכשאנחנו מאוחדים עם הקצב, ולא שוכחים את עצמנו, אנו חיים את החיים במילואם כאילו אינם כלל קצובים.

שרה איונירשרה איוניר9/2/2013

הצצה לנעלם. ווואוו, איזה קליפ, תודה דפנה. ממש מדגים נפלא את החוויה שבשנייה שאנו חושבים שנגענו והבנו איזה 'דבר', הוא מתפוגג כבועה והופך למשהו אחר. משהו מן המושג הבודהיסטי של המציאות כאשליה.

dvora ashkenazidvora ashkenazi8/2/2013

החיים הסודיים של ליאונרד כהן. השיר והקליפ נהדרים

דפנה רוזיןדפנה רוזין8/2/2013

גירסתו של ליאונרד כהן ל"חיים סודיים"... http://www.leonardcohen.com/us/video/my-secret-life

dvora ashkenazidvora ashkenazi8/2/2013

החיים הסודיים. תודה על המאמר המרתק, פותח דלת להרהורים רבים
יש תקופות שאנחנו לא פנויים לחיים הסודיים , קצב החיים לא מאפשר לנו להתבונן פנימה,
פתאום מתעוררים עם השאלה איפה שכחתי את עצמי.
תודה

שרה איונירשרה איוניר8/2/2013

דלת סתרים לאן. תודה אילה על תגובתך הפיוטית, שגרתה בי התעמקות נוספת ומענגת.
בכתיבת בלוג יש פיתוי להיות מאד אישי וחושפני, מעצם היות המדיום הזה כתיבה ישירה, מן הבטן - מעין יומן אישי פומבי. אהבתי את הדימוי שלך של 'דלת סתרים נפתחת' בין הכותב לקורא. יש לי הרגשה שכאשר אנחנו כותבים מן העולם המיסטי הפנימי שלנו, לו קראתי עולם הסוד, יש בכך כדי לגרות את אותו מקום נסתר אצל הקורא. זה איננו מקום פרסונאלי, אלא שייך יותר ל'אני הקולקטיבי' שלנו על פי מושגיו של יונג. במצב זה הכתיבה משמשת כדי לחבר את התהומות הנפרדים ויוצרת מרחב משותף. לעומת זאת כאשר מתקשרים באמצעות חומרים של סיפור אישי, זה אמנם עשוי לפגוש את החוויה הרגשית של השני, ויכול ליצור הזדהות או זרות, אבל משאיר אותנו על מישור אמוציונאלי, ואינו דופק על איזו דלת נסתרת יותר.

אילה אילוזאילה אילוז6/2/2013

מאוד יפה, אבל.... מאוד התרגשתי מהכתיבה עד לקטע האחרון. האבחנה בין חיים צבוריים, פרטיים וסודיים, וההתיחסות לסוד בחיינו על שני מובניה, עוררו מחשבה והרעידו מיתר.
אבל דווקא על רקע זה, הסגירה של העולם הסודי, הפירוט הלא אישי של גורמים אפשריים לנסיגה ממנו, והעדר האמירה הפשוטה, מה התרחש בחייך שגרם לך לסגת מהכתיבה, גרם לי לתחושה שדלת סתרים שנפתחה וחיברה נסגרת, והחזיר אותי כקוראת מחוויה של חיבור לחוויה של נפרדות.