מעצור כתיבה ומעט פרסומת עצמית

פרופ. עמיה ליבליך | 27/6/2010 | הרשמו כמנויים

לקוראי הבלוג היקרים,

אבקש את סליחתכם: היום ארשה לעצמי להיות עוד יותר סובייקטיבית מאשר ברשימותי הקודמות, ובגלל מזג האויר הנוח בימים האחרונים אי אפשר אפילו לייחס זאת לחום וללחות...

הנושא שאני מהרהרת עליו הוא על מעצור כתיבה – תופעה שודאי רבים מאיתנו מכירים מכלי ראשון. פתאום אין על מה לכתוב, או יש נושא ותכנית – אבל לא נותר כוח לביצוע. אנו הולכים סחור סחור סביב הדף הלבן או המסך הריק, ומוצאים או ממציאים עיסוקים שונים להתרחק מהם. כמו בכל מגע עם חלל ריק, זוהי איננה הרגשה נעימה, ולעיתים היא אפילו ממש מאיימת, במיוחד לאנשים שהכתיבה היא חלק חשוב בזהותם.

בקבוצת 'סיפורי חיים' שאני מנחה (יחד עם שותפתי הטובה חוה רימון, המכנה את מעשינו בקבוצה כעיסוק ב'חומר נפש') מעלים המשתתפים זיכרונות מעברם או חוויות מההווה, וכותבים את אלה, במגמה לרקום סיפור חיים אוטוביוגרפי. אנו מציעות נושאים לכתיבה – אך למעשה איש הישר בעיניו יכתוב או תכתוב. במפגש אנו עוסקים בקריאה ובדיון על הדברים שעלו.

והנה, אשה אחת המשתתפת בקבוצה כמעט שנה, כבר למעלה מחודש אינה מביאה דבר, ומכריזה באוזנינו: "אצלי עכשיו מעצור כתיבה. שום דבר לא בא לי לכתוב." כשאנו מבררות מעט את הנושא מבחינתה, היא אומרת בערך: "על כל העניינים שבחיי כבר כתבתי עד שנמאס לי, ואין כל חדש תחת השמש".

אני יודעת כי ניתן היה לבקש ממנה לדבר אל המעצור, להיות המעצור, לשמוע מה הוא אומר לה - ועוד כהנה וכהנה עצות פסיכולוגיות מועילות. אבל זהו אינו טיפול, ואני רק אומרת: "מוזר, אני חושבת שיש לנו בראש או בלב מאגר אינסופי של דברים לכתוב עליהם, מאגר זה אף פעם אינו נגמר. גם אם נניח שסיימת לכתוב הכל על עברך, הרי ההווה משתנה, דברים קורים לנו וסביבנו כל הזמן, צריך רק לפקוח עיניים, לשים לב לשינויים האלה בכאן ועכשיו. ואולי תכתבי על המעצור הזה עצמו?"

לשמחתי בשבוע הבא הביאה אותה אישה שני קטעים חדשים שכתבה, אותם קראה לפנינו - האחד על חלום שחלמה, והשני על אירוע שבו השתתפה ומה חשה שם.

נמשכת ההרשמה למחזור לימודים חדש (מחזור שמיני)
של תוכנית הכשרה בפסיכותרפיה ברוח פסיכולוגיית העצמי

ובינתיים, בסוף השבוע נכנסתי אני לתחושה שהגיע הזמן שאכתוב דבר מה לבלוג שלנו. מסתבר שנכנסתי לשיגרת עבודה שקבעתי לעצמי (כדרכי!), המחייבת אותי כמעט לכתוב בכל שישי או שבת. אבל הפעם, שומו שמיים, אין לי נושא. על הכוננית שלי ספרי קריאה אחדים, שאינם ראויים לסקירתי כאן, אני פוסלת סרט שראיתי וקונצרט ששמעתי כנושאים אפשריים, וחשה כי שום חדש מהזן הפסיכולוגי אינו קורה תחת השמש הקייצית הזו. האם גם לי מעצור כתיבה?

במחשבה שנייה ושלישית מול המסך הריק, אני מרגישה מהר מהו המעצור שלי, והוא מצטייר מוחשית כגוש או כסכר קטן שאינו נותן לנהר להמשיך לזרום באפיקו. (לא שהנהר כה חזק או שהסכר כה אימתני – אבל כדוגמא לתהליך שכולנו עלולים לחוות, יש באלה כנראה משמעות.) ומה שיש בגוש, הבחנתי, הוא מה שאינני מרשה לעצמי להגיד, או לכתוב כאן. הצנזורה המודעת הזו היא המעצור, ועד שלא אפרק את הגוש הזה, שום דבר אחר גם כן לא יצא.

אם כן, אני נושמת נשימה עמוקה ונכנסת לגוש וכותבת כאן ממנו:

חברים וחברות, בימים אלה יצא ספר חדש שלי שנקרא "תיראו אותי!" הספר מתאר את התיאטרון הקהילתי ביפו, בו אני משחקת, ואני אוהבת את הספר ורוצה שכו-ו-ו-לם יקראו אותו!

אפשר ודאי היה לדאוג שמישהו אחר מעמיתי יסקור אותו בבלוג, אבל באמת, האם זה יותר מכובד? וחוץ מזה, איך תיפתר בעיית המעצור שלי בינתיים?

אם כן, 'גיליתי את אמריקה'. לפעמים מעצור הוא מה שאיננו מעיזים להגיד או לכתוב והוא חוסם את כל היתר. אולי זה היה נכון גם עבור אותה משתתפת מהקבוצה שלי.

ואם תחשדו בי בפרסומת עצמית, נכון, היום גם זה נכון.