תמיד באותו יום באותה השעה - רק בין הקווים / נוחי טל-שטרית

חברי הקהילה | 3/6/2010 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

אורות רכים בחדר. שתי דמויות ישובות זו לקראת זו. האחת רוכנת מעט ממתינה לדעת, והאחרת עטויה רדיד רחב, שעוטף כמעט את שתיהן.

מלותיהן מרחפות בשתיקות וביניהן. מדי פעם גולש הצעיף הכהה, והיא, בתנועה מוכרת אוספת אותו.

מבעד לחלון מתעמעם הים. לעתים זו שרוכנת מציתה סיגריה, עם השנים היא כבר לא מעשנת.

בזמן קבוע קמות שתיהן, והיד האוחזת בצעיף מתרוממת ללוות את השכם הנפרדת.

ביום אחר בשעה אחרת איש אחר יושב מולה, פעם זקוף ופעם כפוף, ממתין לדעת. והיא שוב מלווה בצעיף פרוש את הגב הנפרד.

תמיד באותו יום באותה שעה היא יושבת עם עוד יושבים. והם חושבים ומדברים וחושבים ומדברים ומדברים. את תאורי המקרים הם חותמים במעטפות סודיות ואת הדיבורים המוחלפים ביניהם במלים חכמות, מפרסמים במאמרים רציניים. את המחשבות הם מכניסים למסגרות חשובות ונשמרים שלא לצאת מהקווים. רק בין הקווים... רק בין הקווים...

ושוב היא יושבת עם זו שמולה רוכנת. היא מהורהרת... לפעמים מעשנת, מהדקת היטב היטב את הצעיף.

הפסיכולוגית

עיניה מלוות את פסיעותיה, היא צועדת שפופה קמעא, כבר שנים היא באה. ממתינה לדעת.

שנים רבות גם מולה יושבות דמויות רכונות, ממתינות לדעת...

גם היא יושבת עם עוד יושבים והם חושבים.

עוד כנס עוד יום עיון. ממתינה לדעת...

מרימה עיניים מושפלות להתבונן אל האופק.

לראות מֵעֵבֶר

לקווים.

זו שמולה – וּמֵעֵבֶר