מפגש שני בפאב סתמי בלובלין | רוית קיי
רוית קיי | 25/12/2025 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
הנס התעורר עם כאב ראש חזק ותחושה קשה של בחילה. לקח לו זמן לקלוט שהוא בחדר בית המלון שלו. בגדיו היו זרוקים על הריצפה במקומות שונים, ולרגע חשב שאולי קרה משהו בינו לבין אוסנת. הוא חיפש אותה במבטו אך החדר היה ריק. קשה היה לו ליצור רצף קוהרנטי של מה שקרה בניהם בליל אמש. אז ההכרה הכתה בו. הוא ברח מהפאב והותיר את אותה ישנונית, שיכורה מעט, מותשת מהשעה המאוחרת ומהשיחה בניהם שנמשכה לתוך הלילה. אפילו לא חשב להיפרד ממנה, פשוט ברח כמו אחרון הפחדנים. הוא ניסה להבין מה קרה לו, מה כפה עליו להימלט כמו מזירה של אסון.
הנס נזכר ברגע בו ראה אותה לראשונה. כשנכנס משהו משך אותו להסתכל לכיוון הבר, ואז ראה אותה מתנועעת על הרחבה עיניה עצומות. היה לה יופי ים תיכוני, גוון עורה כהה, ורעמת תלתליה השחורים עטפה את פניה היפות. התנועות שלה והאופן שבו החזיקה את גופה הזכירו לו את מגי, אהובתו המיתולוגית. הנס לא זכר את עצמו מתרגש ככה מבחורה כבר שנים מאז שמגי נטשה בלי להיפרד. הלב שלו החל לדפוק בחוזקה והוא החל להזיע. הבחורות היו נופלות שדודות בפניו אבל הוא נותר אדיש. עדין לא מצא את האחת וכבר מזמן הפסיק לחפש. הוא תהה מאיזה מוצא היא. חשב שאולי היא מסוריה כמו מגי, ואיזה צרוף מיקרים זה יהיה. מאוחר יותר הפתיעה אותו שסיפרה לו שהיא מישראל.
הוא עקב אחריה או יותר מדויק להגיד שערב לרגע בו תינתן לו ההזדמנות לדבר איתה. הרגיש שהיא מוכרת לו כאילו נפגשו ביקום אחר. זה לא היה הגיוני הוא סטודנט גרמני בלובלין והיא נראית ים תיכונית. היא שתתה המון והתנדנדה לכיוון כסאות הבר עד שכמעט נפלה, והוא עצר את עצמו מלרוץ לייצב אותה. הוא התיישב לידה והיא כלל לא הבחינה בו, הייתה שקועה בעולמה. רק שהסביר לברמן שלא ידע אנגלית, בפולנית עילגת את רצונה במשקה אלכוהולי מתוק היא הסתכלה עליו, והיה משהו מוזר במבט שלה, כאילו הם כבר מכירים או לפחות ככה הוא פרש את מבטה.
הנס קם מהמיטה ודידה לעבר הקומקום לעשות לעצמו קפה חזק כדי לסדר את מחשבותיו. הוא חש מועקה ולחץ בחזה. הגוף שלו צעק את העלבון שלה. חשב אייך הרגישה שהתעוררה והוא לא היה שם. חשב אייך הוא היה מרגיש אם זה היה קורה ההפך.
הפסיכולוג שלו בטח יאמר שפעל מתוך בהלה ופאניקה. מצד אחד הנס היה אדם מוסרי והיא הייתה אישה נשואה, שמאוהבת בבעלה, אבל מצד שני, השיחה שנמשכה בניהם אל תוך השעות הקטנות של הלילה הפיחה בניהם תחושה בלתי צפויה של קירבה ואינטימיות. עד לאותו הרגע הנס כבר השלים עם העובדה שהוא חיי- מת, וליבו, שחשב שננעל ונאטם מאז שמגי עזבה אותו, חזר לפעום בהתרגשות שלא זכר זמן רב.
הוא הבין שהוא חייב לאוסנת הסבר. מוחו העייף ניסה להיזכר מתי אמרה שהיא עוזבת את לובלין. החליט שגם הערב ילך לפאב בתקווה שהיא תהייה שם ותיתן לו הזדמנות להסביר את עצמו. הוא חייב את זה לשניהם.
הנס הגיע לפאב בשעות הערב המוקדמות פחד לפספס אותה אם תגיע. הוא כמעט והתייאש עד שלפתע ראה אותה נכנסת. היא תרה בעיניה את הפאב ומבטה נתקע בשלו. פניה סמקו והוא קיווה שזה בגלל המפגש המחודש, ולא בגלל המעבר מהקור לחום של הפאב. לא ברור מי הוביל את מי לעבר השולחן הכי צדדי בפאב. כשהתיישבו הוא רצה שתצעק עליו, תעלוב בו על הדרך בה עזב אותה, שירגיש פחות אשמה. זה נראה לה כמו נצח, עד שמצא את הכוח להתחיל ולדבר. קולו רעד " אני כל כך מצטער שככה ברחתי, כמו אחרון הנמושות, זה קשור אלי ולא אליך, לא עשית שום דבר לא בסדר. המפגש אתמול הצית בתוכי זיכרונות שכבר הייתי בטוח שקברתי. זה קשור למגי ואת כל כך דומה לה" הוא נאנח הנחה עמוקה והיא לא הייתה בטוחה ששמעה וחזרה על דבריו "מגי"?
"היא הייתה ארוסתי. הכרתי אותה באוניברסיטה בברלין שנינו היינו סטודנטים להיסטוריה. קוראים לה מגדה אבל היא שינתה למגי אחרי שנמלטה כילדה עם הוריה מסוריה לגרמניה. זאת הייתה אהבה ממבט ראשון מצד שנינו. הסתרנו את הקשר מהמשפחות. ידענו שתהייה התנגדות. הורי גרמנים גאים והוריה מוסלמים אדוקים. חיינו לנו בעולם משלנו, נמנעים מלהתחכך עם המציאות שארבה לנו בחוץ. כשהחלטנו להתחתן לא הייתה בריירה אלא לשתף. הבנו שהבועה שבנינו עתידה להתפוצץ רק לא עד כמה. מצאתי אותה שוכבת במטה בוכה, סיפרה שהוריה איימו שינתקו איתה מגע אם נתחתן. בכינו והתחבקנו כל הלילה ובבוקר פנינו כל אחד לעיסוקיו. באותו לילה כשחזרתי הביתה היא לא הייתה וכך גם חפציה. הקו שלה נותק והיא עזבה את הלימודים. כאילו האדמה פערה את פיה. הייתי שבור, הסמים והשתייה היו המפלט שלי. לקח זמן, אבל איכשהו המשכתי הלאה. חשבתי שאני חזק ששום דבר כבר לא יכול לשבור אותי. עד שראיתי אותך אתמול רוקדת, דמית לה כל כך, אפילו באופן בו דיברת, בניואנסים הקטנים של הבעות פנייך והתעוררה בי תשוקה ששכחתי שכבר קיימת בי.
אוסנת הזיזה תלתל כמו שנהגה לעשות כשהרגישה מובכת
"אבל רק דיברנו לא קרה כלום בנינו"
כאב שוב פילח את ליבו.
"את לא מבינה הכול קרה בנינו. הוא דיבר מהר בולע את המילים מביט לחלל, עיניו חוששות לפגוש את עיניה. "הרגשתי שהמפגש בנינו לא היה סתם צרוף מקרים שיש לו משמעות עבורי, גם אם אני לא מבין עדין מה היא. נבהלתי מהקרבה שנולדה בנינו, מכך שיכולתי לתת בך אמון שאבד מאז שמגי פגעה בי. לא הבנתי אייך מצד אחד את זרה לי ומצד שני מוכרת עד כאב. הרגשתי לראשונה מאז מגי שאני יכול לרגע להיות אני, כמו שאני, בלי מסכות, בלי הגנות, פשוט אני, שיכולתי להיות לרגע אדם טוב, פחות הרסני פחות ממורמר. רציתי רק לשמוע את קולך שתמשיכי לספר עוד ועוד, התמכרתי לדרך בה המילים שלך ליטפו אותי. שכחתי שאפשר לחוש תחושת רוגע גם בלי חומרים ממכרים. לרגע הרגשתי אהוב, ורציתי רק שתחבקי אותי, שאשים את ראשי על כתפך ותלטפי אותי. זה הרג אותי, מצד אחד הרגשתי תלוי בך כמו תינוק באימו, ומצד שני חשתי תשוקה לאשה בוגרת. רציתי אותך עד שהגוף שלי כבר כאב. לא ידעתי אם זה הגעגוע למגי שהתעורר מחדש או שזאת את. הוא השתתק חושש שמא הביך אותה, שמא פגע בה במילותיו הבוטות. אז כשהביט בה לראשונה, פניה היו שטופות דמעות. סימן שאלה עלה על פניו, כלא מבין, השתוקק כל כך לשמוע את תגובתה לווידוי. לרגע אפילו הצטער שהתוודה אבל הבין שזה היה בלתי נמנע. היא הופתעה כל כך , שלקח לה זמן לאסוף את עצמה. כשהגיבה קולה רעד כשאמרה "הנס"....
