בקר טוב אמא -על הצייר יוסי מרק
רות נצר | 16/12/2025 | הרשמו כמנויים
לראשונה התוודעתי לציור ליוסי מרק בתערוכה במוזיאון פתח תקוה, ב- 2017. כתבתי אז:
מכל התמונות המופשטות העכשוויות, אני נמשכת אל ציור ממשי, אל רישום של יוסי מרק: כפות רגליה המלוכלכות באבק דרכים של אשה שוכבת. אמו. ולא כפות רגליה אלא מגען עם האדמה, החלק התחתון של כף הרגל שדורכת על האדמה הוא שניבט אלינו. כף הרגל שהיא אחת עם האבק שדבק אליה – הכי נידח וזנוח והכי אנושי. שום דבור בודהיסטי על חמלה לא יעשה לי מה שעושה לי הרישום הזה. והנה מצאתי אצל אלברכט דירר, ציור של כפות רגלים. שם הציור הוא: השליח. דירר, במאה 15, מצייר את כפות הרגלים של השליח הקדוש. קדושת הרגל עוברת אצל יוסי מרק אל רגלי האם כאן ועכשיו. רגלי השליח נקיות. רגלי האם מלוכלכות מהחיים עצמם. לכן הן נקיות יותר.
אני כותבת עכשו על התערוכה-ספר של יוסי מרק – 'בקר טוב אמא', שהסתיימה זה עתה, דצמבר 2025, במוזיאון תל-אביב: מרק הוא אמן רישום-ציור מופלא. התערוכה רובה ככולה מוקדשת לציורי האם ההולכת ומזדקנת ושוקעת, לקראת סופה. איכות הציור הריאליסטי מייצרת טרנספורמציה באם האישית שמכילה בה את האם הגדולה. יש משוקעות אינטימית עמוקה באם. מעבר לחמלה ולאהבה ולעצב על האובדן הצפוי, יש כאן שייכות עמוקה. הבן שלא נפרד מהאם מעולם ונאחז בה לקראת היעלמותה. בחלק מהציורים האם מצוירת בשולי הדף למטה, כאילו היא בתהליך גלישה כלפי מטה, אל עולם השאול שמושך אותה למטה.
הוא שב לצייר אותה שוב ושוב – ריטואל כמעט אובססיסי, ריטואל חגיגי, מקודש, שנועד להבטיח את קיומה האלמותי בנפשנו ובנפשו. להבטיח את קיומה בטרם כליונה-כליונו-כליוננו, בטרם תגלוש לדממה האינסופית. כך היא הופכת מאמו הפרטית לאמנו. האם הנצחית.
האם אינה מישירה מבט אלינו. היא משוקעת בעולמותיה הפנימיים. כך גם דמות האשה הצעירה – אשתו – ההד הצעיר של הנשיות-אמהות המשלים את האם הזקנה. גם האשה הצעירה משוקעת בעצמה ובחיים הממשיים המוחשיים – קטב נגדי למוות.
הציור מדויק ומופשט, גופני ורוחני, כמו מפוסל חומרי וכמו נוגע בטרנצנדנטי. מתרחשת כאן טרנספורמציה אלכימית של חרדת הכיליון אל קדושת החיים ואהבתם. האיכות האמנותית העוצמתית משכיחה מאתנו את העצב והאובדן והחרדה של האם ושל הבן ושלנו, ושל המעבר למוות. זו האלכימיה המופלאה שהיצירה מבטאת. כשהמציאותי נהיה למקודש ואלמותי. ברגע זה אנחנו שוכחים שמדובר גם במותנו.
יש כאן התממשות של דבריו של אריך נוימן, הוגה הדעות היונגיאני, שאומר שהאמן שנשאר בקשר קרוב – אך לא סימביוטי עם אמו האישית, שומר על קשר עם השכבה הארכיטיפית של האם הגדולה בנפשו, שהיא מקור היצירה. כך לאמן יכול להיות קשר עמוק לאמו, כפי שיש לו קשר בלתי נפרד מתת ההכרה האמהי, ובשונה מכל גבר אחר, הקשר הראשוני העמוק הזה לא מסכן את קיומו הנפרד אלא מפרה אותו.
