שתי כלניות | אסתי מרווה לי-דר
אסתי לי-דר | 14/7/2025 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
זמן רב לקח לדברים שבתוכי, למצוא את דרכן מתוך חשכת הלא מודע, ולקבל רשות לצאת אל עולם המודע והמילים. שכן, המילה מחייבת, לעיתים מאיימת, מציבה מראה, מאתגרת, מפצלת. הדברים מגיעים ממסע הנפש שלי, תוך ניסיון למצוא, באמצעות מפגש עם דימויים וסימבולים שהופיעו בתוך התהליך, דרך להתמודדות עם המציאות הכאוטית, הקשה והכואבת, עמה אני נאבקת. עמה נאבקים כולנו, וזאת, על מנת למצוא את דרכנו ואת זהותנו, כאינדיבידואלים, כהורים, כמטפלים, כיהודים, כאזרחים, כבני אנוש וכאימהות. כל אחד בדרכו הוא, כאשר הוא יוצא לחיפוש ותרמילו עמו, ובו, סיפוריו והמיתוס האישי שלו.
כולי תקווה, שהמילים והדימויים, יצליחו לכוון אל כל חלקי הנפש שלנו. בעיקר אל אלו המנוגדים זה לזה. הנלחמים זה בזה. הנמצאים בתהייה ותעיה ובכאוס ובאי ידיעה.
אתחיל בהזמנה שקיבלתי, עם פרוץ המלחמה, להשתתף בסדנת קרמיקה. אמנית מהצפון יצאה בקריאה, ליצור אלפי כלניות מחימר. הכלניות היו אמורות לסמל את "הדרום האדום" האהוב, שחרב, ואת כל הצעירים שאיבדו את חייהם בשדה הקרב. הכלניות היו אמורות להיות מוצגות בבתי הקברות, באתרי ההנצחה, בכניסה למוסדות ציבור. ואכן, אלפי כלניות יצאו לדרכן, כשהן מוצגות במקומות שונים, זקופות ואדומות על גבעולי המתכת שלהן.
בעודי יושבת בין הנשים היוצרות, כולן אימהות וסבתות, לא יכולתי שלא לתהות לזכר איזה צעיר שכבר איננו, אני יוצרת את הכלנית הזו? מי הוא היה? מה היה שמו? מה חלם לעשות בחייו? את מי אהב? האם הספיק לאהוב? מיהי אמו? אביו? התחלתי לחוש כיצד הכלנית ההולכת ונוצרת בין אצבעותיי, חולמת אותו, נושמת אותו...
וכמו מתוך חלום, או כמה שנתפס כדמיון פעיל, החלה דמותו של אדוניס היפה והצעיר מהמיתולוגיה, להיוולד בין ידי. חשתי כיצד אני מנסה להחיות אותו בין אצבעותיי...
הנחתי את הכלנית מתוך ידי, עדיין לא הייתה שלמה. עלה בי צורך עז לספר לנשים שמסביבי את המיתוס על אדוניס. סיפרתי לנשים שבמעגל, על סמירנה היפהפייה, בת מלך קפריסין, שיופיה עורר באלת היופי והאהבה אפרודיטה, קנאה עצומה. ככל שהאלה הזו האמינה באהבה ובקשר, כך גם ידעה לשנוא ולנקום ולהרוס קשרים. אפרודיטה גרמה לכך שסמירנה תחטא בחטא גילוי עריות עם אביה.
סיפרתי כיצד רדף אותה אביה לאחר שגילה את דבר המעשה ואת עובדת היותה הרה ממנו, כיצד רדף אותה בכוונה להורגה. כאן הופיעה שוב אפרודיטה, מגלה את צידה האחר, שכן, לכל אלה ואל, כמונו, בני האנוש, יש את שני הצדדים בנפשנו, והפכה את סמירנה לעץ המור. מתוך עץ המור, גופה של סמירנה, בקע, נולד, התינוק אדוניס היפהפה, ומיד שבה את ליבה של האלה אפרודיטה, אך למרות שהתאהבה בו עד כלות, מסרה אותו לטיפולה של פרספונה (מלכת השאול).
המיתוס ממשיך ומתאר את התחרות שהתגלעה בין שתי האלות שהתאהבו בילד-עלם יפה התואר אדוניס. לאחר מאבק על הזכות לגדלו ולשהות עמו, הוא נמסר לשתיהן. שליש שנה לאפרודיטה, שליש שנה לפרספונה ושליש שנה לעצמו. אך לא אלה כאפרודיטה תקבל פסק דין שכזה! היא חטפה את אדוניס לעצמה ובכך, עוררה את זעמה הנורא של פרספונה, אלת השאול.
המיתוס מתאר כיצד פרספונה מיהרה לספר לארס, אל המלחמה הזועם והאכזר, מאהבה של אפרודיטה, על אהבתה לאדוניס. ונקמתו לא איחרה לבוא. ארס שילח באדוניס היפה והצעיר חזיר בר, חיה המסמלת פראות, יצריות ראשונית, והוא הרג את אדוניס.
המיתוס מתאר לנו את אבלה הכבד של אפרודיטה על אדוניס הצעיר והיפה. היא מקוננת על מותו הטרגי, בטרם עת, היא טומנת אותו באדמה כשדמו נאסף אל חיק האדמה האם – המגולמת כאן דרך דמות האם הנוראה פרספונה. כמה אהבה ותשוקה, נלחמים במיתוס הזה בזעם ובנקם! כמה תשוקה אהבה לצד זעם וקנאה קיימים בארכיטיפ האם הגדולה, המכילה בתוכה את האם המיטיבה ואת האם הנוראה כאחד.,
וכך, מסיים המיתוס ומספר, מתוך דמו האדום של אדוניס, עלה, צמח ופרח, פרח הכלנית (Anemone) (Ann Baring et al, p.314) אובידיוס. (מטמורפוזות, 720)
אדוניס לא יזקין לעולם. הוא לא ידע אהבה או לא יזכה למצותה. הוא לא יגשים את חלומותיו. אדוניס יהפוך לסמל הגבר הצעיר, הנקטף בדמי ימיו כפרח, על מזבח האם-האדמה, המבקשת אותו לעצמה, כפי שמתואר בטקסי הפריון, בהם דורשת האדמה-האם את זרעו של הבן הצעיר, על מנת שיפוזר על פני תלמיה, ויפרה אותה. והכלנית, תעלה מתוך האדמה -האם, ומתוך דמו, ותזכיר את סיפור קורבנו, מדי שנה בשנה לאורך הזמנים.
כמה עצוב מרגש ומדהים, היה הרגע הזה, בו יושבות הנשים, אימהות, סבתות, בנות ימינו, בעת מלחמה, ויוצרות כלניות, כלניות לזכר הצעירים המתים. לזכר כל ה"אדוניסים" שמעבר לכל הזמנים. הפרח האדום, כמו גם הדמומית והפרג, הננעצים על דש הבגד, הפך סמל לאבל ולזיכרון..
הוגים שכתבו על ארכיטיפ השיבה הנצחית, כמירצה אליאדה, טענו. שדרכו של מיתוס השיבה, לקלף עצמו מהאירוע ההיסטורי שאירע אי שם בזמן הרחוק, ולהפוך למיתוס המתקבע בתודעה הקולקטיבית, מבלי שתהיה לו כבר המשמעות הספציפית של הזמן האמיתי המסוים בנקודה מסוימת.
המיתוס, מעיד על אמת שהתקיימה מעבר לזמן ולאדם ולמקום וזה מה שמאפשר לו לשוב ולהתקיים במהותו הנצחית, כשהמצב והסיפור העכשווי קוראים לו (מ. אליאדה, ע"מ 29, 45). והנה, צף ועלה המיתוס הזה, מתוך זיכרון הלא מודע הקולקטיבי, של דורות על דורות, שכבות על שכבות של רגבי אדמה וזמן, ושב ומביא אלינו באופן פלאי ועצוב כל כך את סימבול הכלנית, אשר פריחתה האדומה מציפה את הזיכרון הקולקטיבי גם כיום, בדם הצעירים והצעירות שנקטפו באיבם, למען האם האדמה.
ישבתי שם, יוצרת את הכלניות, ומספרת את הסיפור לאימהות, לאחיות. חשתי את ההתרגשות וההתפעלות על ההקבלה בין אבל וכלניות. על הזיכרון והזמן, אך כל זה לא לווה בתחושות של מרירות, כעס, אף לא שמץ תהייה. אך אני, יכולתי לחוש בהדרגה, כיצד הולכות ידי ומתאבנות, כמו החמר. שאיני יכולה עוד להמשיך וליצור אותן.
מעגל האימהות הבא התקיים בדלית אל כרמל, התאספנו שם, סביב זכרו של סא"ל סלמאן חבקה ז"ל שנפל בקרב. סביב, במעגל, ישבנו אנחנו, נושאות מנחת הכלניות, והן, הנשים הדרוזיות. אימהות, נשים, אחיות. עוטות צעיפים לבנים, כולן, חדורות אהבה ענקית ויגון עמוק על הנופלים והערצה והכרת תודה, לגבורתם ולקורבנם.
ושוב, לא היה שם שמץ של כעס. זעם. התרסה. תהייה. הייתה שם רק הערצה ותחושה ענקית של הכרת התודה. המשכנו ליצור כלניות. עם הנשים הדרוזיות. הכלניות היו עדיין מחוסרות צבע. אפורות. ואני ביקשתי בליבי שתישארנה כך.
מה היה שם, במעגלי האימהות, לצד יצירת הכלניות, שהעיר בי תחושות כאוס, אשמה והתרגשות כאחד?
היה בי ערבוב של צער נורא על האובדן שחווינו כולנו, כעס וחוסר אונים לנוכח תחושת הנטישה הקולקטיבית, אכזבה נוראית מכל מה שייצג עבורי בית, ארץ מבטחים, ולצד כל זה, היו בי תחושות אשם מעורבות בתחושות הקלה והודיה, לאלו ההולכים להילחם למעני. מגינים על ילדי, על נכדותיי, על ביתי. על ארצי.
בתוך הכאוס הזה, שמעתי את קולה של האם האדמה, שמתוכה בוקעת הכלנית של אדוניס, דוברת אלי בעוצמה מבעד לקולות המלחמה. שמעתי אותה אומרת לי, "אני האם הגדולה. אני היא האדמה". שמעתי אותה תובעת ללא הרף, את דמו של אדוניס הצעיר והיפה, פוערת אליו את רחמה האפל. את רגבי אדמתה. כמו פעם. כמו תמיד, כמו המשיך המיתוס אודות הפולחן עתיק היומין של הקרבת הבן, ופיזור זרעו ודמו מעל רגבי אדמתה של האם, להתקיים כאן. עכשיו!
מיתוס זה מביא את הפולחנים שנערכו עבור דמטר ואלות טבע ופריון אחרות, אשר כך האמינו, יכלו להבטיח את פוריות האדמה-האם, בעזרת "הנישואים המקודשים" עם ה"בן המאהב" שהפרה אותן, דרך פיזור אבריו וזרעו על פני האדמה-האם. כך הובטח היבול והשפע והפריון לעונה הבאה. (Anne Baring, Jules Cashford, p.362-3' E. Neumann, 1955, p. 306) מ. אליאדה. ע"מ 29-30.
קולה של האם הגדולה הנוראה, כמו פקח את אזני לשמוע בזמן הזה, בזעזוע, קולות קשים ואכזריים מסביבי. שמעתי תוך צפייה באחת התוכניות, את אנשי זק"א, קוראים לחבריהם לעזור להם "להוציא פרחים מתים מהטנק השרוף". ראיתי את השלטים המכריזים "כי במותם ציוו לנו את החיים".
בתוכי, הלכו והתפתחו בהדרגה, תחושות ריחוק, כעס ובלבול, כלפי בני משפחתי החרדית. מאוחר יותר יכולתי להודות, שהתקשיתי להכיל בין השאר, גם את האמביוולנציה שלי לגבי ההולכים למלחמה, אשר הושלכה עליהם. שאלתי את עצמי מה קורה לי? האם באמת רציתי לראותם נלחמים? מסכנים את חייהם? האם הייתי מוקירה להם תודה? ומה הדבר אומר לגבי כאחות? כדודה? האם אני מעיזה לשאול עצמי כיצד אני חשה כאם?
הייתי שרויה בתוך הכאוס. החשיכה. הייתי נתונה בין לבין. אך, עם הזמן, החלו להגיע אלי תחושות ודימויים שונים של הכלנית.
זה החל בשיחות עם אימהות של חיילים במושב מגורי, פגשתי באימהות שבשיחות טלפון עם בניהן המגויסים, היו מלאות בהערצה, בגאווה ובתודה על כך שהם שומרים עליהן, שהן גאות בהם, שהם הגיבורים שלהן, לעומת האימהות שביקשו מילדיהן לחזור מהר, שלא להסתכן, שלא להיות גיבורים מעבר למה שצריך. ניכר היה בהן שהיו שרויות בחרדה קשה, הן לא התקשו בשינה, בתפקוד במהלך היום, היו צמודות לחדשות. כל שרצו היה לראות את ילדן בבית. לבשל לו. לכבס לו. לחבקו ולגונן עליו.
נתבקשתי להיפגש עם קבוצת אימהות לחיילים קרביים, ששרתו ביחידה קרבית ואיבדו חבר. הרגשתי איך בתוך הטמנוס – (המילה היונגיאנית למיכל הטיפולי, המקדש) הן חשות מוגנות ומסוגלות להניח לתחושות קשות של תסכול, כעס וגם בושה פרסונליות, לצוף ולעלות מתוך המקום הרגשי הקולקטיבי שהביא אותן לקבוצה, כאימהות "מגויסות" לבנים לוחמים.
"הילד שלי נפצע. הוא היה מאושפז, ואני כל כך שמחתי...הנה, כעת יחזור הביתה...אבל לא. איך שהוא נרפא. הוא חזר ליחידה... "
"הילד שלי היה כל השנים פחדן כזה...ואני כל כך שמחתי...ואז, בגיל 17, הלך ונהייה לי קרבי..."
אמא אחרת, ששני בניה נלחמו, דיברה עליהם בהתרגשות. היא הזכירה בגאווה את "החינוך שקיבלו עוד מהבית" ושהיא מקווה שיחזרו בשלום… ואז החלה לבכות כשהיא מליטה את פניה בשתי ידיה. שאלתי אם תוכל לשתף. והיא, עם הידיים עדיין מכסות את פניה: "מה אני עושה? מה? אני שולחת אותם להגן עלי? את הילדים שלי? זה הרי לא נורמלי..."
כולן נענעו ראשים. כולן דמעו.
וכך ניתנה הרשות לצד האחר שלה ושל כולן, לקונן. להתאבל. הקבוצה התעטפה כעת, בענן הקודר שבתוכו ריחפו ארס ואפרודיטה. אל המלחמה הזועם והקודר השש לנקום, ואלת האהבה, שכולה רצון לאהוב, להמשיך את החיים. בתוך הענן הזה, הם נלחמו זה בזה, על אדוניס. אהבה ומוות.
והייתה האם השכולה, שבנה האהוב מכל נלקח ממנה, והיא אינה פוסקת מללוות אותו יומם וליל. ובקליניקה, בפנים זועמות, לא הניחה לי בשום אופן לבטא את המילים "איננו", "מת". הזעם הנורא שחשה כלפי אלו ששלחו אותו אל מותו הזין את יכולתה להחיות אותו עבורה יומם וליל.
כעת, הייתי נתונה בתוך שני הדימויים של הכלנית. לצד הביטויים שהזכירו לי את "הכלנית של אדוניס". יכולתי להבחין כעת, גם בשלטים האחרים, האומרים – "קדושת החיים, לא קדושת האדמה".
הפעם, היה זה קולה המרגיע של הכלנית האהובה, בעלת אודם החיים והשמחה, שפרחה לה לצד פרחי האביב האחרים, בשדה של קורה – האלה המסמלת את האביב. בתה האהובה של אלת האדמה דמטר. קורה הנערה חוללה לה על פני כרי הדשא המוריקים, בחברת הנימפות, מלאה בשמחת נעורים, עם התקוות לעתיד, טרם שנחטפה על ידי האדס, אל השאול, והורדה אל עולם השאול והמוות, שם הפכה להיות פרספונה.
כל האימהות עליהן סיפרתי, השמיעו גם את קולה של הכלנית הזו. הקול הרוצה להגן, להזין ולגדל את הילד. לשמור אותו לידן מוגן. לזעוק ולחפש אחריו עד לעולם השאול. עד לפי מנהרות התופת...אלא, שחלקן, לא הרשו לקול הזה להישמע. חלקן ניצבו אל מול תחושת חוסר האונים הנוראה. עבורן, הכלנית סימלה את "הדרום האדום" הפורח, המשגשג, השמח. זה, שאליו היינו נוהרים כולנו, לראותו ולשמוח בו, זו הייתה הכלנית האהובה של ילדותנו, האדמונית, הקטנטנה וביישנית...
היא לא הייתה "כלנית המוות" שישבתי ויצרתי בין ידי. ושוב אני עוצרת...מביטה שוב פנימה, במה שמתחולל בתוכי וסביבי.
הזמן נוקף. ובתוך המלחמה שהלכה והתארכה, ובתוך השכול, היגון, הצער והחרדה לשלום החטופים, ההפגנות. החל פיצול להתגלות בתוכנו, פיצול שאני מאמינה, מתקיים גם בתוך נפשנו, בתוך נפשי. הלכה והתחזקה ההבחנה בין מלחמה הכרחית, היו שקראו לה מלחמת מצווה, לבין זו הנתונה בשאלה גדולה, המעלה התנגדות וחרדה בפני העתיד של כולנו. האם בשל כך, הלך וגדל הפיצול בין שני דימויי הכלניות ומשמעותן בתוכי? והאם הפיצול הזה מביא עמו סוג של כאוס? בלבול? אשמה? בושה?
ועם השאלות האלה ולמרות השאלות האלה, אני ממשיכה ומתעקשת לחשוב על האימהות. ועל האימהות (בשורוק) ועל האבות, שהאימהות שוכנת בתוכם. האם בשל הפיצול הזה, שהכלניות מייצגות, השתנה משהו בתחושה שלהן ושלהם, לראות את הילדים הולכים אל שדה הקרב של ארס? אולי אמביוולנטיות? אולי חוסר אונים? אולי התמרדות? אולי תחושת גאווה? אשמה?
אני חושבת על כל אותן האימהות, שילדיהן מחכים לצו הקריאה שלהם, והם עדיין שתילים צעירים, רכים, רק בני שש עשרה, מי מהן שרויה בפחד הנוראי, מי מהן בתחושת שליחות. ואולי גם וגם...? ואני חושבת על האימהות שילדיהן כבר לוחמים, בגיהנום, באש, בחום, בקור, וארס מרחף מעליהם בגלימתו השחורה משחר נקם ודם, ולצידו האם הגדולה הנוראה בדמותה של פרספונה. ואני חושבת על האימהות שילדיהן כבר אינם. הם נקטפו מעמן, נבלעו אל תוך האדמה הרעבה. הלכו בדרכו של אדוניס הצעיר והיפה. ואני חושבת על האב המודה בכאב עמוק "הבן שלי בדרך לשדה הקרב ואני לא עוצר אותו...". שני דימויי הכלנית נאבקים זה בזה בתוכי, בתוך כולם. כולן.
ואז, אני חשה, איך בתוכי משהו מתחיל נופל למקומו. קול חדש דובר אלי: "יש לך את היכולת לקבל את שתיהן. את שתי התחושות. את שני הדימויים. יש לך את היכולת להיות בתוך הניגודים". להכיל את הכל - את הזעם והכאב והתסכול על אותה הכלנית של אדוניס, הצומחת מתוך פחד כאב ונקם. מתוך הטראומה עתיקת היומין, המועברת אלינו דרך מסע הזמן, עטופה בזעקות קרב ומוות, וכעת היא כאן. זורעת הלאה כאב ואובדן. וגם להיות מחוברת אל הכלנית של האביב, שתאפשר לך, לנו, יותר נשימה, תקווה, תפילה, אחדות, הבנה...". שניהם שלי. שניהם בי. שניהם נאבקים זה בזה ומבינים זה את זה...
האם ניתן להבחין בין אם לאם? האם יתכן שבכל אם שוכנת פרספונה מלכת השאול, ולצידה שוכנת דמטר, האם הגדולה של הצמיחה ולצידה אפרודיטה שכל הווייתה אהבה? והלא המיתוסים כולם מספרים לנו על קשר האהבה, שנאה, תחרות השוררת בין שלשת אלה… האם נוכל להפגיש בתוכנו את כל החלקים הללו? להפגיש את האימהות האלו? על מנת שתדענה, שנדע, שאדע, שכל החלקים הללו שבנו, הופכים לשלמות אחת. והשלם שבתוכן, מכיל את כל החלקים. ואת שני דימויי הכלנית?
ושוב עולה בתוכי תמונה: אני רואה את אם סיסרא. היא צופה על אדן החלון. מחכה לבנה סיסרא. היא מחכה כך זה עידן ועידנים.
"בעד החלוןנשקפהותייבב אםסיסרא, בעדהאשנב.מדוע בוששרכבו לבוא,מדוע איחרופעמי מרכבותיו.חכמות שרותיהתענינהאף היאתשיב אמריה לה.הלא ימצאו, יחלקו שללשלל צבעים לסיסראשלל צבעים רקמהצבע רקמתייםלצוארי שלל...(ספר שופטים, פרק ד)
אימו של סיסרא היא אותה האם ללא שם. היא אנחנו. מה שמגדיר אותה הוא היותה אם. היא הזרה. מהצד האחר. מצד האויב. הזר. אותה אם אלמונית המחכה לבנה האהוב שישוב משדה הקרב. בלעדיו, חייה אינם חיים. אם ככל האימהות. שרותיה מרגיעות אותה. אף מנחמות אותה. "הוא מתאחר כי הוא יביא לך שלל רקמה ועדי לצוואר". אבל היא אינה נענית לכל זה. היא יודעת שחייה תלויים בשיבתו של הבן.
והיא צופה מעל לאדן החלון. ואני ממשיכה לראות תמונה… אדן החלון הולך ומתרחב, הוא הולך ומתרחב לאין סוף. הולך ונוצר בו מקום לעוד ועוד אימהות המצפות לילדיהן. המתפללות. המקוות. הזועמות, המתריסות, ללא כל הבדל, ללא מרחק, ללא גבול, רק האימהות מפעמת בהן. והתפילות והתקוות והציפיות. ואדן החלון שבתמונה מזמין אותן לבוא ולהתיישב, כל אחת והכלנית שלה... אולי, תוכלנה כך, עומדות שם, מצפות לבנם מאדן החלון, יחד, לראות את החיטה צומחת שוב... אולי תוכלנה לראות שוב את הדרום האדום.
רשימת קריאה
Anne baring & jules Cashfors, Evolution of an image, Arkana, 1991, London.p 362-3
E. Neumann, The great Mother. Bollingen series, XlVII. Princeton University. N.Y, 1963. P. 306, 314-15
מ. אליאדה, מיתוס של השיבה הנצחית. תרגום מצרפתית: יותם ראובני. הוצ. כרמל, 1969, ישראל.
אובידיוס, מטמורפוזות. תרגם מרומית:שלמה דיקמן. מוסד ביאליק, ירושלים. כרך ראשון, ספר חמישי ועשירי.
