היפוך מעניין

חנה גריובר1/6/2010

נפל לי עוד אסימון. מדברת אלי מאד ההבנהן של היפוך ספרציה. גם אני מנסה להבין זאת בשנים האחרונות בעיקר סביב התופעה של חוגי בית לחיפוש שורשים והצגתם החברתית. אני קישרתי את זה לפראנקל, לחיפוש משמעות וערך נצחי של היותנו חלק משרשרת ארוכה, עכשיו לקראת זיקנתנו וכיליוננו. בהיותנו ברי חלוף בכל זאת לא להיות סתם אלא חלק ממשהו גדול יותר.

אילנה אלחלל17/5/2010

געגועים. הי עמיה פרופ ליבליך, בזכותך התאוריה התבררה אצלי כנכונה ואכן נסחפתי. כל המשפחה המורחבת מתעניינת אחרי בסיפורי הורים וספרי התיעוד שהכנתי כולל ילדי המשפחה מעלעלים וכותבים עצים-עבודות שרשים. ועכשיו גל חדש(בנוסף לגיל התבגרות) של ספרציה לילדי גיבוש הקן שלהם כמשפחות. ברכות על הספר החדש אילנה מהקבוצה

הילה פלד-ממן17/5/2010

הלוך וחזור. עמיה שלום, אני מוצאת את הרהורייך בדבר החזרה נוגעים ומרתקים בו בזמן. כבת דור שני לשואה, אני מוצאת את עצמי הולכת וחוזרת מסיפור חייהם של הורי ובעיקר של של אימי ושל סבתי. עבורי הסיפור אינו רק דרך להכיר את הסיפור המשפחתי אלא אמצעי להבין את מהותי את מניעי חיי, ואת דרכי. ייתכן כי היכולת, לחזור לסיפור המשפחתי, בגילאים שונים מאפשר התבוננות על העצמי בדרכים חדשות, ואמצעי לפגוש חלקים של אימי ושלי מחדש בהסתכלות מחודשת, מתוך יחסים שמשתנים.

ירון אבני6/5/2010

על חשיבה רציונלית ולא רציונלית. עמיה שואלת "איך זה קרה?"
רציתי לנסות להציג נקודת מבט שונה מאותה חשיבה רציונלית לוגית שמאפיינת את השיח הרגיל.
מגנוני הגנה הם טבעיים, רצויים ואף סימן לבריאות נפשית כשהם לא מוגזמים.
כשרוצים (מי שרוצה - לא חייבים) להבין "איך זה קרה?" אפשר (ורצוי) גם להסתכל למקומות היותר "מוזרים" של חיי הנפש שלנו, אותם מקומות לא רציונליים של הלא מודע - ובוודאי באתר של פסיכולוגיה.
אם דברי התקבלו כהפחתה בחשיבות הנושא - אני מתנצל.
לפעמים הדרך להכיר את עצמנו עוברת דרך הורינו ולפעמים להייפך. בכל מקרה זאת דרך חשובה ביותר.

דים סאם5/5/2010

מי הם זה גם מי אני. אני לא חושבת שיש הפרדה בין סיפור החיים שלי לסיפור החיים שלהם. כלומר, יש נקודה בזמן שבה הם מחוברים, ומעבר לה, לכל כיוון זה משהו שונה, אבל יש קשר בין השניים. אחד צובע את השני. אני גדלתי בצלם הוריי (ובעיקר בצלם אמי). לדעת מי היא, זה לדעת בצלם מי גדלתי, ולדעת מי היו סבי וסבתי זה לדעת בצלם מי היא גדלה שהפך אותה למי שהיא, וכן הלאה. לאחרונה גיליתי סיפור מהמם על אמי ומשפחתה. בהיותה בת חצי שנה בלבד, כל משפחתה נסעה (אמה, אביה, ושלושת אחיה) לחופשה משפחתית ביבשת רחוקה, למשך חצי שנה (!), בלעדיה (!). זה מסדר עבורי לא מעט מהמציאות שאליה היא נולדה, על אף שהיא הייתה לכאורה קטנה מדי בשביל לדעת מה קורה. גם לאחר שראיתי את הסרט "ילדי השמש" (ילדי הקיבוצים), פעם אחת בלעדיה, ואז פעם נוספת איתה, כי ידעתי שאני חייבת לראות את זה גם איתה, נוצרה קרבה והבנה ביני לבינה, והבנה שלי את המקום שלה. נראה לי שבשבילה הסרט הזה עשה שירות נהדר, והיה המחשה מעולה לנרטיב ילדותה ונעוריה בקיבוץ.

ובתגובה לירון - עם כל זאת, אני לא חושבת שיש כאן ניסיון לברוח מעיסוק בחיים שלי. גם אם יש לזה קשר אגואיסטי כדי ללמוד על עצמנו דבר או שניים, לא טבעי שנתעניין בהורינו? בסיפור חייהם? ולא הכל קשור בהישגים. אני לא רואה מה כאן מגן עלינו בדיוק. להפך, זה לדעתי דורש התרחבות של הנפש, כדי להכיל בה גם את הסיפור שלהם, את הקיום שלהם בעולם בצורה מלאה יותר. פעמים רבות אנחנו מגלים דברים לא פשוטים לגבי הורינו. אולי צריך להגיע למקום מסויים בנרטיב שלנו כדי להיות מוכנים להתבונן נכוחה גם על "סיפור המסגרת" לסיפור החיים שלנו.

ומהמעט שאני יודעת, גם עמיה ליבליך מתעסקת רוב חייה הבוגרים בסיפורים של אחרים. הסיפור של הוריה הוא סיפור שכנראה חיכה לרגע המתאים.

ירון אבני5/5/2010

סיפור חיים כמנגנון הגנה וכצורך. ואולי העיסוק שלך בסיפור חייהם של הורייך הוא התקה מעיסוק בסיפור חייך?
מהרצון שאולי יהיה מי שיתעניין גם בסיפור חייך את (ילדייך)?
אולי מהצורך הבסיסי כל כך לעשות השוואה של הישגינו (לעומת הישגי ההורים שלנו)?
ילדינו ויצירתנו (סיפור חיינו) הם הדברים היחידים שנשארים אחרינו ולכן הם כל כך חשובים לנו:
"למען ילדיו ולמען יצירתו ישאף האדם לשלמות" - ניטשה

חגית יפת5/5/2010

מזדהה. שלום,
במקרה נתקלתי בדברים שכתבת על החזרה להורים ופולין, והם עוררו בי הזדהות רבה. אני בת 47, נשואה באהבה גדולה מזה 19 שנים, ויש לי שישה ילדים. אבי נפטר כשהייתי בת 15, ורק בלוויה שלו למדתי שהוא היה ניצול שואה (מין בית כזה שלא מדברים בו על כלום), אחותי היחידה נפטרה שש שנים אחריו לאחר חמש שנים של מחלה קשה. אמי נפטרה לפני ארבע שנים, לאחר אלצהיימר ארוך . בשבילי לא היתה מדינה בשם פולין על המפה, גם כשטיילתי באירופה לאחר הצבא פשוט דילגתי עליה, בכלל בלי מחשבה. לפני שנתיים נפטרה חמותי, שהיתה אהובה עליי מאד, ויחד עם הצער על מותה, נפתח בי משהו שחיפש מחדש את המשפחה שלי. הרבה זמן זה היה רק במחשבות, בגישושים, ולפני כחודש נסענו כל המשפחה לטיול בפולין. מעולם לא שמעתי על פולין בביתי, אבל כשנחתתי שם החוויה שלי היתה כאילו הגעתי הביתה. כאילו נעלתי את נעלי הבית שלי. נעטפתי במין חמימיות נעימה. כשחזרנו משם הלכתי לבית הקברות שם קבורים אבי ואחותי לראשונה מאז נישואי . משהו משך אותי לשם. אני מרגישה שאני נמצאית במיןמ סע מחבר, משהו שמאפשר לי לקשור חוטים בין מה שאני לבין משהו מהעבר, שעכשיו אני רוצה או יכולה שיהיה חלק ממני. שנים הייתי עסוקה בעצמאות, ליצור לי חיים משלי, ולא נתתני מקום לשום דבר מהעבר. כנראה שזה מה שהתאים לי אז, עכשיו אני מרגישהשאני מתמלאת מחדש. התחושה היא של אושר גדול. כשאמרתי למשפחתי שאני רוצה שנלך פעם בשנה לבית הקברות למין אזכרה משפחתית (הילדים שלי לא היו שם מעולם), בתי (בת ב15) אמרה "הגיע הזמן,אמא. חיכינו לך הרבה. "אז כן, אני חושבת שיש פה בהחלט תהליך משלים שמתאפשר בשלבים אחרים בחיים.