לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
היפוך מעניין

היפוך מעניין

פרופ. עמיה ליבליך | 4/5/2010 | הרשמו כמנויים

כבר גיליתי בכתובת זו שאני עוסקת בלימוד סיפורי החיים של הורי, ואינני יודעת עדיין לאן יוביל אותי המסע הזה. מה שמרתק אותי, כמו מה שמצאתי בתערוכה של יעל ברתנא או בספר "אנחנו ננוח" של ציפי דולן - עליהם כתבתי בבלוג זה, הוא עצם החזרה לעבר, העיסוק במקור - בהורים, בשורשים ההיסטוריים והגיאוגרפיים שלנו. אני בוחנת את העניין על עצמי, ככל שאני נכנסת יותר ויותר לפרויקט ה-מי-יודע-את-מי-זה-יעניין על הורי הפרטיים, ובכל זאת איני מסוגלת לעצור. ואז מפציעה המחשבה הפסיכולוגית שאותה אני מבטיחה לעצמי לחפש גם בקריאה, אצל אריקסון על הזיקנה למשל - ודאי אמרו זאת לפני... ובכן: כמו שהאדם מונע מילדותו ובעיקר בגיל ההתבגרות על ידי הצורך בספרציה-אינדיוידואציה מהוריו ומסביבת המקור שלו, כדי שיוכל להגדיר ולעצב לו או לה זהות נפרדת - אולי החל באמצע החיים חל תהליך הפוך, האדם חוזר שוב אל השורשים ממקום בוגר ובטוח יותר, ועכשיו, ללא חשש להיסחפות פנימה, הוא מגלה בסיפורי העבר המשפחתיים עניין ומרגיש את חשיבותם. כלומר, בהיפוך לתהליך המפורסם של ספרציה-אינדיוידואציה, אולי חל תהליך של התחברות מחודשת לעבר ההיסטורי, לניסיון הדורות.

אני חוזרת ומעידה: עד לאחרונה לא עניין אותי סיפור החיים של הורי, ולא תיארתי לעצמי שאשקיע בכך זמן כה רב. והנה לפתע נמצאתי בשלה לכך, או כמו שאומרים הצעירים - נפל האסימון. איך זה קרה? אולי שאלוו זאת לפני, אני מתנצלת על הבורות ומתחייבת לחפש חומרים לקריאה רצינית בנושא כשרק אתפנה. בכל אופן, הרעיון התיאורטי הסימטרי הזה קורץ לי בידידות.

אכן, תמיד היו חביבות עלי תיאוריות התפתחותיות שיש בהן היפוך ממין זה. למשל התיאוריה של דויד גוטמן, שטען כי במחצית החיים הראשונה של האדם המבוגר, בגלל מצב החירום הכרוני של הורות לילדים צעירים, מתמחה האשה בטיפוח ריגשי, בהענקה ובקשר, ואילו הגבר - עוסק כל כולו בפרנסה ובהגנה על משפחתו הצעירה. והנה, טען גוטמן, כשמגיעים ל"אמצע החיים" מתאפשרת רגיעה בבידול הזה; האשה יכולה להרשות לעצמה לראשונה גם להיות אסרטיבית ודואגת לעצמה, והגבר - להיות רגשן, עצלן ולבבי יותר מאי פעם. אהבתי את התיאוריה, לימדתי עליה בשעוריי, והדגמתי אותה בסרטו הנבון של אינגמר ברגמן "חיי נישואין". גם אצל יונג קיימים היפוכים שכאלה, ואולי זהו סוד המנדלה שלו. בכל אופן, אני זורקת לחלל הוירטואלי את הרעיון: אם ספרציה אינדיוידואציה מאפיינת את החיים עד הבגרות ובראשיתה, אולי ההפך, כלומר הגעגוע להורים ולמטען הערכי שלהם אופייני להזדקנות? כבר יש לי זהות די מבוססת, אינני במאבק עם הורי, שאפילו מתו (או נחלשו מאוד) - ולכן אוכל לעסוק בעברי המשפחתי וההיסטורי ללא סכנת היבלעות.


- פרסומת -

אני זורקת שאלה לחלל, מי עוד מרגישה או חושבת כמוני? בה בשעה אני יודעת מראש כי לא אוכל להקיף את כל התגובות, שהלוואי ותבואנה. כי כאן באמת רציתי לציין במאמר מוסגר שאני מודה לקוראי הבלוג שלי על תגובותיהם ואני חושבת עליהם - אך ממש ממש אין לי זמן לענות לכם באופן אישי, ואני מבקשת אלף סליחות! הזמן כה קצר והמלאכה בלתי נגמרת...

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא:
ד"ר גליה קיסר
ד"ר גליה קיסר
פסיכולוגית
שרון ושומרון, אונליין (טיפול מרחוק)
ד״ר דליה שטרנברג
ד״ר דליה שטרנברג
חברה ביה"ת
כפר סבא והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
אריאל בן-אבי
אריאל בן-אבי
עובד סוציאלי
אונליין (טיפול מרחוק), פתח תקוה והסביבה
גילי בלומנפלד-אורן
גילי בלומנפלד-אורן
עובדת סוציאלית
נצרת והסביבה, עכו והסביבה, יקנעם והסביבה
גל זלצמן
גל זלצמן
פסיכולוגית
אונליין (טיפול מרחוק), פרדס חנה והסביבה, יקנעם והסביבה
לאה שקלים
לאה שקלים
חברה ביה"ת
ירושלים וסביבותיה

עוד בבלוג של פרופ. עמיה ליבליך

מאמר יפה של אניטה שפירא, על השתיקה, הביא אותי לדבר כאן על השקט. שקט ושתיקה הם בני זוג. השתיקה היא סוג...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

חנה גריוברחנה גריובר1/6/2010

נפל לי עוד אסימון. מדברת אלי מאד ההבנהן של היפוך ספרציה. גם אני מנסה להבין זאת בשנים האחרונות בעיקר סביב התופעה של חוגי בית לחיפוש שורשים והצגתם החברתית. אני קישרתי את זה לפראנקל, לחיפוש משמעות וערך נצחי של היותנו חלק משרשרת ארוכה, עכשיו לקראת זיקנתנו וכיליוננו. בהיותנו ברי חלוף בכל זאת לא להיות סתם אלא חלק ממשהו גדול יותר.

אילנה אלחללאילנה אלחלל17/5/2010

געגועים. הי עמיה פרופ ליבליך, בזכותך התאוריה התבררה אצלי כנכונה ואכן נסחפתי. כל המשפחה המורחבת מתעניינת אחרי בסיפורי הורים וספרי התיעוד שהכנתי כולל ילדי המשפחה מעלעלים וכותבים עצים-עבודות שרשים. ועכשיו גל חדש(בנוסף לגיל התבגרות) של ספרציה לילדי גיבוש הקן שלהם כמשפחות. ברכות על הספר החדש אילנה מהקבוצה

הילה פלד-ממןהילה פלד-ממן17/5/2010

הלוך וחזור. עמיה שלום, אני מוצאת את הרהורייך בדבר החזרה נוגעים ומרתקים בו בזמן. כבת דור שני לשואה, אני מוצאת את עצמי הולכת וחוזרת מסיפור חייהם של הורי ובעיקר של של אימי ושל סבתי. עבורי הסיפור אינו רק דרך להכיר את הסיפור המשפחתי אלא אמצעי להבין את מהותי את מניעי חיי, ואת דרכי. ייתכן כי היכולת, לחזור לסיפור המשפחתי, בגילאים שונים מאפשר התבוננות על העצמי בדרכים חדשות, ואמצעי לפגוש חלקים של אימי ושלי מחדש בהסתכלות מחודשת, מתוך יחסים שמשתנים.

ירון אבניירון אבני6/5/2010

על חשיבה רציונלית ולא רציונלית. עמיה שואלת "איך זה קרה?"
רציתי לנסות להציג נקודת מבט שונה מאותה חשיבה רציונלית לוגית שמאפיינת את השיח הרגיל.
מגנוני הגנה הם טבעיים, רצויים ואף סימן לבריאות נפשית כשהם לא מוגזמים.
כשרוצים (מי שרוצה - לא חייבים) להבין "איך זה קרה?" אפשר (ורצוי) גם להסתכל למקומות היותר "מוזרים" של חיי הנפש שלנו, אותם מקומות לא רציונליים של הלא מודע - ובוודאי באתר של פסיכולוגיה.
אם דברי התקבלו כהפחתה בחשיבות הנושא - אני מתנצל.
לפעמים הדרך להכיר את עצמנו עוברת דרך הורינו ולפעמים להייפך. בכל מקרה זאת דרך חשובה ביותר.

דים סאםדים סאם5/5/2010

מי הם זה גם מי אני. אני לא חושבת שיש הפרדה בין סיפור החיים שלי לסיפור החיים שלהם. כלומר, יש נקודה בזמן שבה הם מחוברים, ומעבר לה, לכל כיוון זה משהו שונה, אבל יש קשר בין השניים. אחד צובע את השני. אני גדלתי בצלם הוריי (ובעיקר בצלם אמי). לדעת מי היא, זה לדעת בצלם מי גדלתי, ולדעת מי היו סבי וסבתי זה לדעת בצלם מי היא גדלה שהפך אותה למי שהיא, וכן הלאה. לאחרונה גיליתי סיפור מהמם על אמי ומשפחתה. בהיותה בת חצי שנה בלבד, כל משפחתה נסעה (אמה, אביה, ושלושת אחיה) לחופשה משפחתית ביבשת רחוקה, למשך חצי שנה (!), בלעדיה (!). זה מסדר עבורי לא מעט מהמציאות שאליה היא נולדה, על אף שהיא הייתה לכאורה קטנה מדי בשביל לדעת מה קורה. גם לאחר שראיתי את הסרט "ילדי השמש" (ילדי הקיבוצים), פעם אחת בלעדיה, ואז פעם נוספת איתה, כי ידעתי שאני חייבת לראות את זה גם איתה, נוצרה קרבה והבנה ביני לבינה, והבנה שלי את המקום שלה. נראה לי שבשבילה הסרט הזה עשה שירות נהדר, והיה המחשה מעולה לנרטיב ילדותה ונעוריה בקיבוץ.

ובתגובה לירון - עם כל זאת, אני לא חושבת שיש כאן ניסיון לברוח מעיסוק בחיים שלי. גם אם יש לזה קשר אגואיסטי כדי ללמוד על עצמנו דבר או שניים, לא טבעי שנתעניין בהורינו? בסיפור חייהם? ולא הכל קשור בהישגים. אני לא רואה מה כאן מגן עלינו בדיוק. להפך, זה לדעתי דורש התרחבות של הנפש, כדי להכיל בה גם את הסיפור שלהם, את הקיום שלהם בעולם בצורה מלאה יותר. פעמים רבות אנחנו מגלים דברים לא פשוטים לגבי הורינו. אולי צריך להגיע למקום מסויים בנרטיב שלנו כדי להיות מוכנים להתבונן נכוחה גם על "סיפור המסגרת" לסיפור החיים שלנו.

ומהמעט שאני יודעת, גם עמיה ליבליך מתעסקת רוב חייה הבוגרים בסיפורים של אחרים. הסיפור של הוריה הוא סיפור שכנראה חיכה לרגע המתאים.

ירון אבניירון אבני5/5/2010

סיפור חיים כמנגנון הגנה וכצורך. ואולי העיסוק שלך בסיפור חייהם של הורייך הוא התקה מעיסוק בסיפור חייך?
מהרצון שאולי יהיה מי שיתעניין גם בסיפור חייך את (ילדייך)?
אולי מהצורך הבסיסי כל כך לעשות השוואה של הישגינו (לעומת הישגי ההורים שלנו)?
ילדינו ויצירתנו (סיפור חיינו) הם הדברים היחידים שנשארים אחרינו ולכן הם כל כך חשובים לנו:
"למען ילדיו ולמען יצירתו ישאף האדם לשלמות" - ניטשה

חגית יפתחגית יפת5/5/2010

מזדהה. שלום,
במקרה נתקלתי בדברים שכתבת על החזרה להורים ופולין, והם עוררו בי הזדהות רבה. אני בת 47, נשואה באהבה גדולה מזה 19 שנים, ויש לי שישה ילדים. אבי נפטר כשהייתי בת 15, ורק בלוויה שלו למדתי שהוא היה ניצול שואה (מין בית כזה שלא מדברים בו על כלום), אחותי היחידה נפטרה שש שנים אחריו לאחר חמש שנים של מחלה קשה. אמי נפטרה לפני ארבע שנים, לאחר אלצהיימר ארוך . בשבילי לא היתה מדינה בשם פולין על המפה, גם כשטיילתי באירופה לאחר הצבא פשוט דילגתי עליה, בכלל בלי מחשבה. לפני שנתיים נפטרה חמותי, שהיתה אהובה עליי מאד, ויחד עם הצער על מותה, נפתח בי משהו שחיפש מחדש את המשפחה שלי. הרבה זמן זה היה רק במחשבות, בגישושים, ולפני כחודש נסענו כל המשפחה לטיול בפולין. מעולם לא שמעתי על פולין בביתי, אבל כשנחתתי שם החוויה שלי היתה כאילו הגעתי הביתה. כאילו נעלתי את נעלי הבית שלי. נעטפתי במין חמימיות נעימה. כשחזרנו משם הלכתי לבית הקברות שם קבורים אבי ואחותי לראשונה מאז נישואי . משהו משך אותי לשם. אני מרגישה שאני נמצאית במיןמ סע מחבר, משהו שמאפשר לי לקשור חוטים בין מה שאני לבין משהו מהעבר, שעכשיו אני רוצה או יכולה שיהיה חלק ממני. שנים הייתי עסוקה בעצמאות, ליצור לי חיים משלי, ולא נתתני מקום לשום דבר מהעבר. כנראה שזה מה שהתאים לי אז, עכשיו אני מרגישהשאני מתמלאת מחדש. התחושה היא של אושר גדול. כשאמרתי למשפחתי שאני רוצה שנלך פעם בשנה לבית הקברות למין אזכרה משפחתית (הילדים שלי לא היו שם מעולם), בתי (בת ב15) אמרה "הגיע הזמן,אמא. חיכינו לך הרבה. "אז כן, אני חושבת שיש פה בהחלט תהליך משלים שמתאפשר בשלבים אחרים בחיים.