פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
פרופסור שמואל-נוח אייזנשטט זל.

פרופסור שמואל-נוח אייזנשטט ז"ל.

פרופ. עמיה ליבליך | 6/9/2010 | הרשמו כמנויים



מעטים מאוד האנשים החיים היום שאני יכולה לכנות אותם מורי ורבותי. שמואל היה אחד מבודדים אלה, ואני חשה צורך עמוק לספר כיצד ומדוע אני עצובה מאוד על הסתלקותו.
כשהגעתי לאוניברסיטה העברית ללימודים לפני אלף דורות, היו תלמידי הבוגר חייבים בשני חוגי לימודים. בחרתי בסוציולוגיה – לצד לימודי הפסיכולוגיה שהיו בראש סולם העדיפויות שלי. ביום הלימודים הראשון, הלכתי לשעור חובה בחוג: "מבוא לסוציולוגיה". המרצה היה אייזנשטט, שלפי חשבוני היה אז בשנות השלושים שלו – ובכל זאת נראה בעיני מאוד מבוגר. בקמפוס גבעת רם, הוא הסתובב באולם ההרצאות שבבניין קפלן לפני התלמידים במשך כל ההרצאה, ודיבר בלי קשר עין עם אף אחד מאיתנו, בטון מונוטוני למדי. לעיתים כמו חייך אל עצמו. חלק מהזמן היה מתבונן החוצה דרך החלון שבכיתה, כאילו מנוף הגינה יקבל את השראתו.
קרה לי דבר איום ונורא: אני, שסיימתי לימודי תיכון בהצלחה יתרה, לא הצלחתי להבין אפילו רעיון אחד ממה שנלמד. הבנתי את המילים, אך הן לא "עשו שכל" בשום צורה. גם חומר הקריאה גרם לי לאותו קצר מוחי. הייתי די מיואשת, ותכננתי לעזוב את החוג ולחפש משהו אחר במקומו. אולם, שבועות אחדים אחרי כן, "ירד האסימון". לפתע הבנתי את השפה, והתחלתי ליהנות מהרעיונות שהיו חדשניים לגמרי בעיני. תפסתי איך באותם מושגים כה מופשטים אפשר לתאר כל חברה, כל קבוצה, שאני נתקלת בה. בסופו של דבר נהניתי מהקורס ומחוג הלימודים כולו.
פרופסור אייזנשטט הכיר אותי אישית, בין היתר משום שכתבתי עבורו עבודה סמינריונית על החברה הישראלית כפי שהיא משתקפת בפיליטונים של אפרים קישון (נושא מיוחד, אך נפלא לכל הדעות!), וכשסיימתי את תואר הבוגר קיווה שאמשיך למוסמך בסוציולוגיה. אבל אני העדפתי פסיכולוגיה, כמו רוב רובם של חברי שלמדו שני חוגים אלה, והחוג לסוציולוגיה נותר מיותם. לימים, כשהתחלתי לכתוב על המלחמות, הצבא והקיבוץ, היה שמואל אומר לי בהומור חביב כשנפגשנו בפרוזדורי הר הצופים: "בכל זאת, את סוציולוגית". כולם מספרים על יכולת הקריאה/קליטה הגאונית שניחן בה.

אבל הסיפור העיקרי על פרופסור אייזנשטט שאני נושאת בלבבי בפינה חמה במיוחד הוא הסיפור הבא:

את כל לימודי עשיתי באוניברסיטה העברית, תואר בוגר בפסיכולוגיה וסוציולוגיה, ותואר שני בפסיכולוגיה מחקרית. במחלקה לפסיכולוגיה למד אתי מי שהיה בעלי, ישראל ליבליך ז"ל.

בחורף 1967 היגשתי את עבודת הדוקטוראט שלי בפסיכולוגיה, כחודשיים לפני שגם בעלי, ישראל, הגיש את עבודתו. עוד לפני שפרצה מלחמת ששת הימים, כבר הסתיים השיפוט של עבודתו של ישראל, והוא קיבל הודעה כי ישתתף בטקס בחודש יוני באמפיתיאטרון של גבעת רם.
על השיפוט שלי לא ידעתי דבר, אלא שהוא נמשך ונגרר.
אחרי המלחמה וכיבוש הר הצופים, התארגנה האוניברסיטה לקיים את טקס חלוקת הדוקטוראטים בפעם הראשונה באמפיתיאטרון של הר הצופים, שעמד 19 שנים בשממונו. זה היה אמור להיות טקס היסטורי ומרגש במיוחד. הדבר היה כנס בעינינו.
אולם, עדיין לא שמעתי דבר על התואר שלי. בהרגשת החמצה גדולה, התחלתי להתעניין בהליך השיפוט הסודי, והובהר לי כי הבעיה נובעת משופט אחד, שלמרות התזכורות המרובות אינו מוסר את חוות דעתו, וזה מה שמעכב את הסיום במקרה שלי.
כשאיבדתי את סבלנותי, צעדתי בוקר אחד למשרד הדיקן למדעי החברה, שהיה שמואל אייזנשטט. כמנהג הדיקנים שלנו אז, אפשר היה להיכנס לדיקן לפגישה קצרה בלי קביעה מראש. שמואל ישב ליד שולחן גדול ועליו אינספור ניירות וחוברות שונות, ושמע בשקט את הסיפור שלי – תוך שהוא ממשיך לעיין ולרשום בניירות כעושה ארבע מלאכות בבת אחת. עיקר הטיעון שלי היה: "כיצד יתכן שבעלי היקר שהגיש את הדוקטוראט אחרי – יקבל את התואר, ואני, שכל כך הזדרזתי, לא?"
שמואל אמר (בקולו המיוחד שאני עדיין זוכרת היטב) שאין מה לעשות, הועדה לתלמידי מחקר מנהלת את ענייניה, והוא איננו יכול להתערב.
אולם, למרבה ההפתעה, יומיים לאחר מכן, קיבלתי ממשרד הועדה לתלמידי מחקר (מפיה של ניצה סלונים שהייתה המזכירה האגדית שלה אז) הודעה בהולה, שהתואר שלי אושר, ואף אני אקבל את הדוקטוראט הנכסף בטקס שעל הר הצופים.
כיצד קרה הדבר, שאלתי את ניצה בהכרת תודה.
והיא, שהכירה אותי היטב ממעגלים חברתיים בירושלים, אמרה לי בסודי סודות: "פרופ' אייזנשטט ביקש בדחיפות עותק של העבודה שלשום, ואתמול הגיש חוות דעת חיובית מנומקת, שתיכנס לתיק כחוות הדעת השלישית שהייתה חסרה לנו. הועדה ישבה, המקרה אושר – וכל מה שנותר לי להגיד הוא מזל טוב!"
לימים גם סיפרה לי ניצה מי היה המרצה שגרם לסחבת הגדולה, גם הוא כבר הלך לעולמו, ומפאת כבודו, לא אנקוט בשמו...
וכך, בזכות פרופסור אייזנשטט צעדנו גאים בסך, בשביל היורד בין הקוצים שעוד לא בוערו וספסלי השיש המנותצים של האמפיתיאטרון בהר הצופים, אני בשמלת החתונה הלבנה שלי וישראל בחליפת החתן, (כזוג היינו כמובן קוריוז לעיתונאים, ואף הניו יורק טיימס סיפר על תארינו...) ומאחורינו דן פגיס. לחצנו את ידי המכובדים על במת האבן, וקיבלנו את התואר, שנינו יחד, מול המדבר שהיה אז עדיין ריק מכל יישוב, בחגיגי שבטקסים.
לעולם לא אשכח את האירוע ואת החוב שאני חבה לשמואל על כך.

עוד בבלוג של פרופ. עמיה ליבליך

כבר מזמן איבדתי את מניין המלחמות שעברו עלי בחיי, החל מלידתי בזמן 'העתיק' של ימי מלחמה העולם השנייה,...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אין עדיין תגובות לפוסט זה.