ניגודיות כחוויה מרכזית בצפייה בסדרה 'התבגרות' - העדשה מזווית ראיית ה'קרימינולוג הקליני' | ליאת טייר
ליאת טייר | 22/5/2025 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
המיני סדרה הבריטית של נטפליקס "התבגרות" הפכה כמעט בן לילה ליצירת אמנות מדוברת שזכתה לשבחים רבים. נדמה כי לא ניתן להישאר אדישים לסדרה זו, ככל הנראה על רקע שילוב של מספר גורמים הכוללים סצנות מטרידות המדביקות את הצופה למסך, הצילום הרציף והמשחק הכישרוני והמדויק. הסדרה מעלה לתודעה ולשיח החברתי באופן אמיץ וכנה את המורכבות והלחצים של גיל העשרה לצד התפתחותה של גבריות רעילה. עם זאת, היבט מרשים ומעורר מחשבה הוא דווקא זווית העדשה המכוונת כמעט באופן בלעדי אל התוקף.
אנו רגילים לצפות בסרטי דרמה המניחים זרקור על הקורבן ומשפחתו, המציגים את צד התביעה בהליך המשפטי ושואבים את הצופים אל מסע מטלטל ורב בציפייה לניצחונו של הצדק, כשבסופו התוקף מורשע ומרצה מאסר. סרטים מהסוג הזה מעוררים באופן עוצמתי רגשות מודחקים של אימה, פחד והזדהות, כקורבנות פוטנציאליים העשויים לחוות בכל רגע פגיעה קטלנית דומה. יתרה מזאת, הפיצול המלאכותי בין טוב לרע, בדומה למנגנון הגנה של 'פיצול', עושה סדר בנפשנו, ומרחיק אותנו מרגשות קונפליקטואליים שלא נוח לנו עמם, ושלעיתים בלתי נסבל לשאת אותם.
לצד סרטי דרמה המתמקדים באופן מובהק בקורבן, רבים מאיתנו נמשכים לסרטים המבוססים על סיפורים אמיתיים או לסרטים מהז'אנר הדוקומנטרי העוסקים ברצח וברוצחים עצמם. סרטים אלו נוטים פעמים רבות להסתייג מהצגת נרטיב העשוי לעורר אמפתיה כלפי התוקף ולחדור לנבכי נפשו. גם כאשר הם עושים זאת, הם נמנעים מ'זום-אין', המכניס את הצופים עמוק אל ההשלכות הרחבות של העבירה על העבריין ובני משפחתו - על המורכבות הרגשית העמוקה והמטלטלת שהם עוברים, על הדילמות המוסריות שהמשפחה נאלצת להתמודד עמן, וכן על ההליך הפלילי, הכולל תנאי מעצר, לחצי חקירה והערכת מסוכנות.
בסדרה "התבגרות" הצער והכאב הרלוונטיים לקורבן ולסביבתו ממוקמים בשוליים, באופן דומה להליך משפטי המתרכז במואשם ולא לוקח בחשבון את כאבי הקורבן. ההתרכזות בעבריין ובהשלכות על משפחתו מאלצת את הצופה להתמודד עם רגשות מנוגדים תוך כדי צפייה. מחד, מדובר בנער צעיר, בעל חזות עדינה, המתמודד עם מערכת הענישה הגדולה, הסבוכה, המניפולטיבית והכוחנית. מאידך, הנער מתגלה מתוך פגיעותו הנרקיסיסטית כתוקפני ואלים, כשקרן מניפולטיבי וכנעדר אמפתיה. התסריט, המשחק והבימוי הנהדרים מצליחים להעביר אל הצופים לא רק את זעמו המתפרץ אלא גם את התוקפנות הפאסיבית המושלכת אל הפסיכולוגית ומסבכת אותה עם רגשות עזים שניתן לזהותן כחמלה, פחד, כעס, אשמה וגועל.
החוויה האמביוולנטית מלווה את הצופה מהרגע הראשון החל מהסצנה הראשונית המציגה מספר רב של אנשי כוחות ביטחון עם נשקיהם אשר פורצים לבית של הנער החשוד, כאילו מכינים אותנו, הצופים, לעבריין גדול ממדים, לא פחות ממחבל או רוצח סדרתי. לצד ציפייה זו ומעשה הרצח הקר והאכזרי, נגלית לעינינו דווקא אנושיותו כאשר הוא נראה כה צנום, מבוהל וחסר אונים.
אל מול התוקף, הספק נער צעיר שנסחף לסיטואציה קיצוניות ואלימה, וספק בעל נטיות פסיכופתיות, ניצבת פסיכולוגית הנדרשת לספק חוות דעת מקצועית אודותיו. הניגודיות המלווה את הסדרה כולה משתקפת גם כאן בדואליות של התנהלותה ודמותה של הפסיכולוגית. היא מספקת רושם ראשוני של מאבחנת מקצועית שלא נסחפת אחר הסקרנות הטבעית לשמוע כיצד הנער הוערך על ידי אנשי מקצוע אחרים, אולם אט אט נחשפת אנושיותה ופגיעותה המתבטאות ביחסה הרגיש והאימהי כלפי הנער, בשאלותיה הנתפסות על ידי הצופה כספונטניות, וכן בתגובותיה האמוציונליות.
מפגש מטלטל זה בין הנער המואשם ברצח לבין הפסיכולוגית, ולמעשה זווית ההתבוננות של הסדרה כולה, חושפים את הצופים למורכבות עבודת הקרימינולוג הקליני בישראל או עבודתם של פסיכולוגים, עובדים סוציאליים ובכללם עובדי בריאות הנפש המוצאים עצמם מעריכים ומטפלים בפוגעים ובמשפחתם. הקונפליקטואליות מהווה חלק מעמדת המטפל אשר מחד מתבקש לסייע לעבריינים ונחשף אל חלקיהם האנושיים והכואבים, ומנגד, מצופה לייצג את החברה אשר מעוניינת להפחית את מסוכנותם גם אם במחיר של הגבלתם והרחקתם מהחברה. הקרימינולוג, כמו הצופה בסדרה זו, נאלץ להתמודד עם סתירות המתעוררות בתוכו הנעות בין סקרנות לגועל, בין הבנה אמפתית לכעס ותסכול, בין אהבה לשנאה, בין אובייקטיביות לסובייקטיביות, בין המפלצתי לאנושי.
