הרפורמה המשפטית בחדר הטיפולים: על התרחשויות הקשורות ב'מצב' בטיפול ובהדרכת הורים למחוננים

ד"ר חנה דויד | 28/7/2023 | הרשמו כמנויים

בחודשים האחרונים נתקלתי שוב ושוב, הן בפגישות עם ילדים ובני נוער והן בפגישות הדרכת ההורים, בסיטואציות שבהן שום נסיון מוקדם, הדרכה או עצה לא יכלו לתת מענה לשאלה: "מה לעשות" או "מה לא לעשות". כל הסיטואציות הללו נוצרו בשל הרפורמה המשפטית, והתסיסה שהילדים ובני הנוער הללו חוו, לפרקים בעוצמה רבה עד מאוד בגלל ה"מצב". שכן, עוררות היתר [overexcitability] של מחוננים היא ממאפייניהם, כפי שהראו טאקר והפנשטין כבר לפני רבע מאה (1997 Tucker & Hafenstein, 1997), כאשר הגדירו אותה כמצבור של חמישה רכיבים: עוררות פסיכומוטורית, עוררות חושיית, עוררות אינטלקטואלית, עוררות של הדמיון, ועוררות רגשית.

קיימת כבר ספרות ענפה העוסקת בעזרה למחוננים בהתמודדות עם כל אחד מרכיבים אלו, כמו גם תיאורי מקרה לא מעטים, שמכילים עצות לטיפול ולהדרכה כדי לנהל חיים תקינים על אף המגבלה של חשיפת היתר התמידית שעלולה לערער את הריכוז, את החיים החברתיים וכמובן את שלוות הנפש (ראו למשלDavid &., & Gyarmathy, 2023 ). אולם, מאז החלו האירועים הקשורים ברפורמה המשפטית אני פוגשת ילדים והורים שמציבים בפני אתגרים חדשים עם כל אירוע שהם חווים כאיום, כסכנה, כשינוי המצב הקיים למשהו שאינו ידוע.

להלן אתאר חמש וינייטות שכל אחת מהן הציבה בפני אתגר מסוג אחר.[1]

האתגר שלי: ילד שהשתתף בהפגנות בעיר מגוריו במשך שבועות מספר ורק אחר כך סיפר לי שהוא סובל מאוד מהרעש

עוררות היתר החושיית של מחוננים (לדוגמה: David & Gyarmathy, 2023; Tucker & Hafenstein, 1997; Winkler, & Voight, 2016; Wood, & Laycraft, 2020; Yakmaci-Guzel, & Akarsu, 2006  ) מהווה אתגר רציני מאוד, ומחוננים רבים מאוד מתקשים בעיקר בהתמודדות עם זו השמיעתית. לא רק ילדים מחוננים, אלא גם מתבגרים ואף מבוגרים בעלי אינטליגנציה גבוהה מאוד מרגישים כאב גופני של ממש כאשר נשמעות קריאות קצובות בקול רם, ועוד יותר – כאשר משתמשים באמצעי עזר להגברת הווליום, כמו מיקרופונים, משרוקיות, תותחי קול וכדומה. לא מעט מחוננים סובלים סבל רב גם בשל הצפיפות בהפגנות – אלה הם הרגישים מאוד למגע, שהוא בלתי נמנע באירועים המוניים, וגם לריח, שנלווה לצפיפות.

נמשכת ההרשמה למחזור לימודים חדש (מחזור שמיני)
של תוכנית הכשרה בפסיכותרפיה ברוח פסיכולוגיית העצמי

אחד מהילדים האלה סיפר לי, רק לאחר השתתף עם הוריו בארבע הפגנות ברציפות, על הסבל הגדול שהוא סובל. במהלך השיחה אתו הוא אמר לי, שרק במהלך שיחתנו הוא החליט "להתוודות" על סבלו גם בפני הוריו.

מה החליט הילד בסופו של דבר? האם המשיך להשתתף בהפגנות כמקודם, על אף סבלו, לא להשתתף כלל או להשתתף לפרקים?

האתגר שלי: נער שמסתיר מפני חבריו לכיתה את העובדה שהוריו משתתפים באופן קבוע בהפגנות בקפלן

הוריו של ניר החלו להשתתף בהפגנות בקפלן החל מהשבוע הראשון. הם סיפרו לו זאת, ושאלו אותו אם הוא רוצה להצטרף, אבל הוא העדיף להישאר בבית והם לא המשיכו לשאול אותו בשבועות הבאים. אולם, הוא סיפר לי, שבנוסף לעובדה, שהוא חרד לשלומם, הוא גם מרגיש שהם מאוכזבים ממנו על אדישותו כביכול, בשעה שהוא כלל לא אדיש למצב, אלא מרגיש ש"זה גדול עליו". בפרט הציקה לו העובדה, שלדבריו, מבין התלמידים בכיתתו בבית הספר, אין "לאף אחד "הורים שהשתתפו בהפגנות, שכן "ההורים של כולם ימנים, ציונים, אוהבי ישראל". שמחתי על שניר שיתף אותי במצבו, אבל הבנתי שהוא מרגיש בין הפטיש והסדן.

כאשר מדובר בנערים או בנערות בגיל העשרה אני מעדיפה שפגישות הדרכת ההורים תתקיימנה עם ההורים וילדם. לכן שאלתי את ניר אם הוא מוכן, שבפגישת הדרכת ההורים הבאה נשוחח הן על הרגשתו שהוריו מאוכזבים ממנו והן על חששותיו שמא ה"סוד יתגלה, והעובדה הזאת תשפיע על יחסם של חבריו לכיתה אליו ועל מעמדו בה.

האם ניר הסכים למה שהצעתי? אשאיר את השאלה ללא מענה.

האתגר שלי: ילד שמרגיש מוזנח כי הוריו משאירים אותו עם סבתו בגלל ההפגנות

איתן בן 10, המגיע אלי מזו תקופה ארוכה לפגישות שבועיות, ביקש ממני לומר להוריו, שכאשר הם משתתפים כל שבוע בהפגנה במוצאי שבת, ולפני כן ישנים כל אחר הצהריים, הוא מרגיש מוזנח. הוא מרגיש ש"הפוליטיקה חשובה יותר ממנו" וש"לא פייר שהם מבטלים את הטיולים בשבת". המצב בו ילדים מבקשים ממני לתווך בינם ובין הוריהם נפוץ מאוד, אבל בקשות כאלה מגיעות, כמעט תמיד, בהתחלת ההתערבות, כאשר השפה המשותפת בין הילד לבין הוריו מקרטעת, ולא כאשר ההורים כבר עברו כברת דרך במהלך פגישות ההדרכה, והם נעשים פתוחים וקשובים יותר. גם הילדים עוברים, כמובן, שינוי במהלך פגישות אלו: הם נותנים יותר אמון ביכולת ההורים להשתנות, ביכולתם-שלהם ליזום שיחות בנושאים חשובים, ואם הם ילדים מרצים – גם ביכולת לומר "לא" ולנמק את  דעותיהם ללא חשש מתגובות הוריהם.

הקדשתי זמן רב כדי לשכנע את הילד לפגוש, בנוכחותי, את הוריו ולשטוח בפניהם את בקשתו עם הטיעונים שהציג בפני, ואכן הצלחתי, אבל האם ההורים הפסיקו לצאת להפגנות השבועיות? האם הגיעו לפשרה כלשהי, לדוגמה, שרק אחד משני ההורים השתתף כל שבוע בהגנה, או שניהם המשיכו להשתתף אבל לא כל שבוע? זה כבר לא היה "המנדט שלי"...

האתגר שלי: חשיפה עצמית (self-exposure) – כן או לא?

בשבוע הראשון של יולי ערכתי שינויים רבים בלוח הזמנים שלי כדי שגם ילדים שבמהלך השנה נהגו להגיע אלי בבוקר, מתוך ידיעה ש"הפסד" חצי יום לימוד או אפילו יום שלם לא יגרום כל נזק, הרי כאשר החל החופש הגדול והילדים בחרו את הקייטנה או המחנה שבו ישתתפו הם רצו להגיע, ובזמן, להתחלת יום ה"כיף". מזג האוויר לא נטה השנה חסד לשוהים בחוץ, ומשום כך, ילדים שהגיעו אלי מייד אחרי הקייטנה נאלצו לפעמים לאכול ולשתות ברכב של ההורים בדרך אלי. כך גם היה המצב עם ורד, הילדה שהגיעה אלי היישר מקייטנת הספורט בה שהתה 8 שעות כל יום. כבר בפגישה הראשונה בחודש יולי ראיתי שפניה אדומות, וכששאלתי אותה איפה הבקבוק שלה היא הראתה לי בקבוק ריק. פתחתי את המקרר והוצאתי עבורה מים בבקבוק פלסטיק של ליטר. הילדה שאלה: "מה, יש בקבוקים אישיים כל כך גדולים"? באותו רגע הרגשתי, שאני לא יודעת איך להגיב, שכן, לו היתה השאלה הזאת נשאלת על ידי מבוגר, הייתי עונה: "גם אני לא ידעתי שיש בקבוקים אישיים כל כך גדולים, אבל בהפגנה מכרו שלושה כאלה בעשרה שקל, וכל אחד שהיו לו עשרה שקלים קנה מים עבור עצמו וחילק את שני הבקבוקים האחרים למי שהיה צמא". אבל, זו חשיפה-עצמית שאני מאוד נזהרת מלהשתמש בה תכופות (על חשיפה עצמית בטיפול ראו למשל דויד, 2021; David, 2022).

מבקש.ת לעצמך טיפול?
כאן תוכל.י לשלוח פניה לטיפול ולקבל התייחסויות ממטפלות.ים חברי פסיכולוגיה עברית

אשאיר לכם לנחש מה עניתי לילדה.

האתגר שלי: בקשה מהורים לעזור להם להחליט אם לנסוע להפגנה הגדולה בירושלים בשבוע החקיקה שביטלה את עילת הסבירות עם בנם, ובלי בתם שסירבה להצטרף

מדובר היה בילדה צעירה אך דעתנית, ואתה הכרתי מזה מספר חודשים. בסביבתה כולם היו נגד הרפורמה המשפטית, ולדבריה היא היתה היחידה בבית שלא השתמשה בביטוי "ההפיכה המשטרית". ההורים חשבו שהנסיעה לירושלים, ההשתתפות בהפגנה כה גדולה, ההאזנה לדבריהם של חלק מהנואמים, ואפילו אפשרות של חשיפה לאלימות "יעשו לה טוב", דהיינו, יקרבו את דעתה לדעתם. אל הילדה עמדה על דעתה שהיא לא מוכנה לנסוע.

להורים חשוב היה לדעת אם בתם מסרבת לנסוע כאקט של "דווקא" המכוון נגדם, או נגד הסביבה החברתית והמשפחתית שלהם, או שהיא "באמת" מאמינה שיש לבטל את עילת הסבירות או שיש לקבל את עמדת הרוב גם כאשר הוא פוגע באדני המערכת המשפטית על פי תפיסתם. כאשר התמקדנו בשאיפתם לדעת את ה"אמת" הם הבינו, תוך כדי השיחה, שה"אמת" לא תמיד מאוד חשובה, היא לא בהכרח חד-משמעית או דיכוטומית, ושיש להם הזדמנות להראות לבתם שהם פתוחים גם לרעיונות ואף למעשים שאינם עולים בקנה אחד עם שאיפותיהם ואמונותיהם.

לגבי השאלה שלה הקדישו ההורים את הפגישה – אשאיר לקוראים לנחש אם ההורים נסעו לירושלים...

מקורות

דויד, ח. (24.11.21). חשיפה-עצמית של המטפל: על התועלת שבשיתוף המטופל ביציאה מאזור הנוחות של המטפל. נדלה מאתר פסיכולוגיה עברית https://www.hebpsy.net/blog_Post.asp?id=5655

David, H. (2022). Self-disclosure in treatment of gifted children and adolescents. Journal for the Child Development, Exceptionality and Education, 3(2), 49-58.

David, H., & Gyarmathy, E. (2023). "Do not turn the light off" for gifted children with overexcitabilities. In H. David, & E. Gyarmathy, Gifted Children and Adolescents through the Lens of Neuropsychology. Springer. https://doi.org/10.1007/978-3-031-22795-0_3 

Tucker, B., & Hafenstein, N. (1997). Psychological intensities in young gifted children. Gifted Child Quarterly, 41(3), 66–75. https://doi.org/10.1177...629704100302

Winkler, D., & Voight, A. (2016). Giftedness and overexcitability: Investigating the relationship using meta-analysis. Gifted Child Quarterly, 60(4), 243–257. https://doi.org/10.1177/001698621 6657588

Wood, V. R., & Laycraft, K. C. (2020). How can we better understand, identify, and support highly gifted and profoundly gifted students? A literature review of the psychological development of highly-profoundly gifted individuals and overexcitabilities. Annals of Cognitive Science, 4(1). https://doi.org/10.36959/447/348

Yakmaci-Guzel, B., & Akarsu, F. (2006). Comparing overexcitabilities in gifted and non-gifted 10th grade students in Turkey. High Ability Studies, 17(1), 43–56. https://doi.org/10.1080/135 98130600947002