על כתיבה אוטוביוגרפית ועל ווירג'יניה וולף

רות נצר | 18/3/2012 | הרשמו כמנויים

זה עתה יצא לאור ספר פרוזה ראשון שלי : 'ההתחלה – נומה עמק / אוטוביוגרפיה משפחתית'.(כרמל 2012)

הספר מספר את חיי מתוככי ספור המשפחה. החל מגרמניה, ממשפחות הורי, המשך בעלייתם לארץ לפני המלחמה, החיים בקבוץ דתי ושברונם, הגלות מהקבוץ, ובסופו הספר מתעד את שנות חייהם האחרונות של הורי מבעד משקפת היחסים ביננו.

הספר מכיל גם את תחושותי על עצם תהליך הכתיבה.

מתוך הספר:

"סופר צעיר פגש את ג'יימס ג'ויס, בסוף ימיו, כשהיה כבר כמעט עיוור, וסיפר לו על תשוקת המסעות שלו לראות את העולם והארצות כדי שיהיה לו הרבה חומר חדש לכתוב ספרים. ג'ויס ענה לו בשקט – לכתוב משהו, איש צעיר, אתה לא צריך לנסוע לשום מקום, לראות שום עולם. רק לדעת מה נעשה בכפר שלך.

אני כותבת על הכפר שלי. למצוא את העקבות של מה שאהיה.

לכתוב אוטוביוגרפיה זה כמו לגלות את הרצף של צילומי הזכרון, ולהשחיל מהם מחרוזת.

לכתוב אוטוביוגרפיה זה כמו לנכש עשבים, לשטוף כלים, לתקן רהיטים, למיין חפצים, לכבס, לבשל; כל הדברים האלה שאי אפשר שלא לעשות. הדברים שמצטרפים זה לזה ליצור את החיים הפעוטים".

מה יש עכשיו בכתיבה הזאת? תחושה שסוף סוף עשיתי מה שהייתי חייבת לעשות; הזיכרון הזה המתין שם, כל השנים המתין, כדי שאגש אליו ואנשק את מצחו.

הזיכרון הזה המתין, כמו נגטיב שצולם אז, ועכשיו מושרה בתמיסת פיתוח.

אני מהלכת בנקודות הזיכרון כדי לטוות את קו הרישום של התמונה שהן יוצרות. כשפרטי הזיכרון נטווים אלו באלו אני מגלה סיפור. יש אינסוף סיפורי ילדות, כמספרם של בני אנוש, שהיו ויהיו. אז לשם מה לכתוב על הילדות שלי?

כי זו הילדות שלי.

וכדי שהזיכרונות לא יהיו טלאי על טלאי, זרוקים זה על גבי זה באופן שרירותי ומקרי, אלא יגלו מתוכם את מרקם הארג שיש בו ההתאמה בין פיסות הזיכרון הנתפרות יחד.

ואז אני מגלה שאני זוכרת את עצמי באמצעות הצילום; שאני מכירה את עצמי דרך צילומי ילדותי, נעורי, בגרותי. וגם את האחרים אני זוכרת כפי שתועדו בצילומים. והיכן הזכרון הנקי?

נמשכת ההרשמה למחזור לימודים חדש (מחזור שמיני)
של תוכנית הכשרה בפסיכותרפיה ברוח פסיכולוגיית העצמי

לפעמים הצלום בוחר את הרגע. בוחר חמרים ומנפה אחרים. מיפה את המציאות בברירה אסתטית; מה לצלם ומה לא, ומה מצטלם יפה אפילו כשהוא מכוער.

לימים למדתי מהמורה לרישום, שאמר שלא מוחקים את השגיאות ואת הקווים הלא מדויקים, כי אם מוחקים הנייר מתקלקל. הנכון הוא, כך הוא אמר, להשאיר את השגיאה ולהפוך אותה לחלק מהציור".

זמן קצר לפני שספרי האוטוביוגרפי ראה אור, יצא לאור התרגום של זכרונותיה של וירג'יניה וולף. שמחתי לקרוא את תחושותיה המוכרות לי מעצמי. כשהיא מדברת על הכתיבה האוטוביוגרפית היא כותבת על התרומה של העבר להווה: "משום שבאותם הזמנים אני חיה במלאות הרבה ביותר בהווה". ( וירג'יניה וולף רישום של העבר. מאנגלית אנה הרמן. מודן 2011. עמ' 71 ). במקום אחר היא מספרת על זכרונות ילדות אחדים שהתרחשותם הופיעה "בפתאומיות כמכת ברק" ונחרתו בה. באחד מהם היא מתארת איך התבוננה בערוגת פרחים: " 'זה השלם' אמרתי. הבטתי בעלוותו הפרושה של צמח, ולפתע ברור היה כשמש שהפרח עצמו הוא חלק מן האדמה, שטבעת מקיפה את מה שהוא הפרח, וזהו הפרח האמיתי – חלקו אדמה חלקו פרח. זו היתה מחשבה שצפנתי בקרבי מתוך ההנחה שהיא תועיל לי רבות בעתיד.[...] חשתי שגיליתי דבר נעלם. חשתי שצפנתי בירכתי ראשי דבר שכדאי לי לחזור אליו לשוב ולהפוך בו, לתור אחריו ולגלות אותו." (עמ' 28).

החוויה הזו הזכירה לי מייד שני זכרונות ילדות שלי מגיל חמש, שכתבתי אודותיהן בספרי:

"ויום אחד, כשהייתי לבדי, ראיתי ברחבה המרוצפת של גן הילדים, מעגל של גוזלים שבמרכזו עמדה צפור שהאכילה את גוזליה, בזה אחר זה, מתוך מקורה. אפשר שהיה זה דמיון. אולי המצאתי לי את הזיכרון הזה. נצרתי את הרגעים האלה, בהם אני עומדת ומתבוננת באמא צפור שמאכילה את גוזליה במעגל גדול, כזיכרון יקר".

האם אין מעגל הגוזלים עם אמא צפור באמצע שמאכילה אותם גם הוא כעין חווית 'שלם' כזו?

וזכרון נוסף שלי:

"בת כמה הייתי אז? בת חמש? - עומדת לבדי על יד גן הילדים על מתחם עפר מוגבה מעט, מתבוננת על האנשים, הילדים והבתים, מרוחקת מהם, ויודעת שאני מתבוננת בהם, שאני כאן והם שם, יודעת שאני מתבוננת בהם ואני כבר לא הם. לא, אני לא הם.

ואני גם לא העולם.

היא עומדת ליד העולם. מופרדת. כלומר, קיימת. אבל לבד.

לבד מאד.

הרגע בו נולדה ההתבוננות.

ואיך לראשונה אמרתי אז לעצמי – "את הרגע הזה אזכור".

התבוננתי בי בעינים של מי שאהיה.

מבטי צילם את זכרוני.

מבטי צילם את רגע ההווה החד-פעמי, והקיים לעד.

הרגע הזה זכור לי היטב; הרגע של הולדת התודעה.

התודעה שיש בתוכי משהו פנימי עד מאד, סמוי, שהוא שלי בלבד.

והסמוי הפרטי הזה הוא שעושה אותי קיימת.

אבל גם שונה ואחרת".

על זכרונות כאלה של חוויות פתאומיות שיש בהן מכת מחץ כזו וירג'יניה וולף אומרת: "אף על פי שבאופן מתמיה אני עדיין חוזרת ומוכה במכות הברק האלה, אני מקדמת אותן עכשיו בברכה. לאחר ההפתעה הראשונית, אני תמיד חשה מייד שהם יקרות ערך עד מאד. וכך אני מוסיפה ומניחה שהיכולת להכיל מכות ברק היא ההופכת אותי לסופרת [...] מכת ברק במקרה שלי, מלווה בבת אחת בתשוקה להסבירה [...] זהו, ואם אינו עדיין הרי שהוא עתיד להיות – גילוי ברמה מסוימת. זה הופך אותו לדבר-מה אמיתי החבוי מאחורי מראית העין, ואני הופכת אותו לאמיתי כשאני מביעה אותו במילים. רק כשאני נוסכת אותו אל המילים, אני הופכת אותו לשלם. ואותה השלמות פירושה שהוא איבד את כוחו לפגוע בי. אני חשה הנאה רבה מחיבור כל אותם חלקים נפרדים אלה לאלה יחדיו אולי מפני שבעשותי זאת אני מעלימה את הכאב. זהו אולי העונג העצום ביותר שאני מכירה".

כשקראתי את הקטע הזה נמלאתי בעצמי בעונג הזה. ידעתי שהיא כותבת עלי. ארבע שנים לפני שנולדתי היא כתבה אותי.

חודשים אחדים אחר כך היא התאבדה.