לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
מחוננות והשירות בצה'ל

מחוננות והשירות בצה'ל

ד"ר חנה דויד | 22/10/2021 | הרשמו כמנויים

מחוננות והשירות בצה"ל

פוסט זה נכתב בעקבות התגובות שאני ממשיכה לקבל על הפוסט שלי: "מה עוצר את הבנים המחוננים? https://www.hebpsy.net/blog_Post.asp?id=5551. הוא נועד לכל מי שמתעניין בבנים מחוננים, בבנים ובבנות מחוננים בזמן שלפני הגיוס לצה"ל, בזמן שהם נמצאים בשירות סדיר, ו/או בשאלה הכללית: האם מחוננות היא ערובה לשירות צבאי משמעותי? מספק? תואם ציפיות? האם בכלל יש קשר בין מחוננות ושירות בצה"ל? האם צריך להיות קשר? ואם כן – איזה?

השאלות והעדויות הרבות בדבר האכזבה, שצעירים וצעירות רבים שאותרו כמחוננים חווים בשל התפקידים הצבאיים שמיועדים להם, בשל אי-התאמה בין שמות התפקידים למהות העבודה היומיומיות שהם נדרשים לעשות בשירות שלהם, או בגלל העובדה שלפני הגיוס "כיוונו את עצמם" ואף התכוננו –פיזית ומנטלית – לשירות ביחידה מסוימת אך לא התקבלו אליה, הן בחזקת עובדה ידועה. אולם – כפי שחזרתי ואמרתי, השירות בצה"ל הוא שירות חובה, ואין הוא בבחינת תפריט שניתן לבחור ממנו את "מה שבא לי". את זה מבינים היטב כל המייעדים את עצמם לקורס טיס, לשייטת או סיירת מטכ"ל, לדוגמה. לכן נפלא מבינתי שכאשר הדבר נוגע לשירותם של מחוננים בצבא, המלש"בים עצמם, החיים שכבר משרתים בצה"ל או הוריהם, אינם "מקבלים את הדין". מדוע כל כך מקובלת ההנחה, ש"צה"ל יודע להשתמש במוחות המבריקים המגיעים אליו בצורה הטובה ביותר לכל הצדדים", או אפילו "צה"ל רק מחכה לצעירים כמוך כדי לשבץ אותם במערך הסייבר/יחידה 8200/ממר"ם וכדומה".

קיימת כמובן ההנחה, המבוססת על ההיסטוריה של ההייטק במדינת ישראל, ש"שירות ביחידת מחשבים/סייבר הוא ערובה להצלחה כלכלית עתידית". זו הנחה נכונה, אבל אין בינה לבין האמונה ש"צה"ל יכיר ביכולות של הבן שלי שקיבל 100 בבגרות ב-5 יחידות במדעי המחשב", לדוגמה, ולא כלום. אכן, אם צה"ל יכיר בהן – מה טוב (זה עדיין לא מבטיח שהבן יהיה אכן מרוצה מהשירות הצבאי, שירגיש שהוא ממצה את יכולותיו, או שהחברה תנעם לו...). אם מסיבה כלשהי השיבוץ של הבן יהיה שונה – יתכבד הבן, ויתכבדו הוריו, להרגיש את מה שמרגיש כל מי שנפל בגיבוש לקורס טיס או אפילו לא קיבל זימון אף על פי שהיה בטוח שהוא מתאים. יפה הגדיר זאת בוחבוט (2020): "עוד תופעה עמה מתמודדים באגף כוח האדם, היא הגישה המתפתחת של בני הנוער: 'אני אחליט איפה להיות...', 'אהיה לוחם השאלה היא איפה', 'אתרום אבל...'. גורמים באכ"א מגדירים אותם כ'דור המה יוצא לי מזה?'".

השירות בצה"ל הוא אכן שירות חובה, אבל מזה שנים ארוכות חל בו כרסום – הן מבחינת שיעור המתגייסים והן מבחינת נשירה לפני תום השירות. כך למשל, ועדת בן בסט הראתה שכבר ב-2005 23% מבני המחזור לא התגייסו כלל ועוד 18% נשרו בעת השירות צבאי. בשנת 2019 רק 69% מהיהודים התגייסו לשירות בצה"ל – הרבה פחות משיעור הלא-חרדים באוכלוסיה היהודית שעמד על 12% (מלאך וכהנר, 2021). שיעור הנשים שלא התגייסו עמד ב-2020 על 40% (מלחי, 2021). למעשה, אם ניקח בחשבון גם את הערבים, הרי כבר משנת 2017 שיעור הלא-מתגייסים מבני כל מחזור עלה על 50%! (שרון ומנשה, 2017).

למעשה, הסוגיה ש"בגינה התכנסנו" "מתלבשת" על סוגיה רחבה יותר והיא צה"ל כצבא העם, כן או לא, והאם תפקידיו של צה"ל – אם אכן הוא "צבא העם", לטפל בסוגיות שאינן בטחוניות. תקצר היריעה מלטפל כאן בסוגיה זו, ששבה ומתעוררת כל אימת שצה"ל "מתגייס" למטרות שאין בינן ובין הגנת המדינה ושמירה על בטחונה ולא כלום. לדוגמה: שריפת החמץ בידי חיילי צה"ל בערב פסח תש"ע, בעת סגר הקורונה (טוקר, 2021). לעניות דעתי, כל עוד השירות בצה"ל הוא שירות חובה, וכל עוד צה"ל מוגדר כ"צבא הגנה לישראל" ולא כ"צבא לסגירת פערים", "הצבא כמנוף לשוויון אזרחי, מקצועי או פוליטי" או "הצבא כמקפצה למימוש השאיפות המקצועיות" על כולנו לקבל את העובדה, שצה"ל אינו מקום שניתן לבחור בו את השירות. לפיכך רצוי לא להשלות אף צעיר או צעירה, מחוננים ככל שיהיו, ש"צה"ל יידע להעריך את כישוריך וכשרונותיך", או ש"בטוח שצה"ל ייעד אותך לשירות בו תמצה את יכולותיך". בעיקר אסור להשלות אף נערה או נער לפני גיוס ש"אין להם מה לדאוג". העובדות מוכיחות שיש ביס לדאגה, ולא רק "בגלל שהילד לא קיבל את מה שרצה / שמגיע לו".

ולגבי השאלה: מה ניתן לעשות כדי שילדי המחונן יממש את הפוטנציאל שלו בצבא? תשובתי היא ציטוט מאת אדריאן ריץ', המשוררת, התאורטיקנית,  הפמיניסטית  המנהיגה הלסבית האמריקאית (1929-2012), שכתבה את ילוד אשה (Rich, 1976), הספר שנחשב אבן-דרך בספרות הפמיניסטית. כשריץ' ביקרה בשנות השישים את חברותיה הפמיניסטיות הצרפתיות, אחת הנשים שאלה למצבה המשפחתי. היא ענתה: נשואה פלוס שלושה בנים. מאחר שבאותה עת התחוללה מלחמת וייטנאם שאלה אותה האשה: Vous travaillez pour l'armée, madame?" [האם גבירתי עובדת בשביל הצבא?] (שם). אם השואלים אינם מבינים את התשובה על אף התרגום אני אומרת בפירוש: "אני לא עובדת בשביל הצבא".

לסיכום: אכן, לכל מטפלת ומטפל ישנן דיעות, השקפות עולם ואמונות; רק בעולם אוטופי ניתן לנטרל אותן לחלוטין. אבל בהחלט יש לבדוק, אם אנחנו מסוגלים להציב במקום הראשון את מה שלתפיסתנו הוא "טובת הילד", גם כאשר היא מתנגשת עם אמונותינו או עם דעותינו. הורים רבים למחוננים דורשים מהמטפל עזרה בהכנת ה"ילד" לשירות הצבאי, בעיקר בגלל שבין מאפייני המחוננות נמצאים רגישות, נטייה לאינטרוברטיות, נון-קונפורמיות וקושי ב"ראייה באפור". תכונות אלו מקשות בדרך כלל על השוהים במסגרת צה"לית, שהיא נוקשה ומחייבת, לפעמים חסרת גמישות ולעיתים אפילו אטומה. במקרים כאלו על המטפל לבדוק את עצמו, האם הוא אכן מזדהה עם המטרה של "הכנה לצה"ל". אם לא – הכרחי, לדעתי, ליידע את ההורים.

 

מקורות

בוחבוט, א. (11.2.2020). ברקע הירידה במוטיבציה לשירות: המהפכה שמתכנן אגף כוח האדם בצה"ל. נדלה מהאתר https://news.walla.co.il/item/3340158

טוקר, נ. (14.4.2021). כבר לא צבא העם? "יותר ממחצית בני ה-18 בעלי תעודת זהות כחולה לא ישרתו בצבא". נדלה מאתר דה מרקר https://www.themarker.com/news/.premium.HIGHLIGHT-MAGAZINE-1.9704395

מלאך, ג. וכהנר, ל. (2020). שנתון החברה החרדית בישראל 2020. ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה. נדלה מ- https://www.idi.org.il/media/15500/haredi-2020.pdf

מלחי. א. (ינואר 2021). בקיעים בקונצנזוס: אתגרי "צבא העם" ומודל הגיוס לצה"ל במציאות חברתית משתנה. המכון הישראלי לדמוקרטיה: מחקרי מדיניות 156. נדלה מ-    https://www.idi.org.il/media/15614/the-model-of-enlistment-in-the-idf-in-a-changing-social-reality.pdf

שרון, ר. ומנשה, כ. (3.12.2017). לראשונה: יותר ממחצית מבני ה-18 לא מתגייסים לצה"ל. נדלה מאתר כאן 11 https://www.kan.org.il/item/?itemid=25248

Rich, A. (1976). Of Woman Born: Motherhood as Experience and Institution. New York: W.W. Norton & Company. (ריץ', א. (1989). ילוד אשה. תירגמה כרמית גיא. תל אביב: עם עובד)

 

 


עוד בבלוג של ד"ר חנה דויד

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.