"איך לאהוב את בתך" מאת הילה בלום
פרופ. עמיה ליבליך | 24/4/2021 | הרשמו כמנויים
"איך לאהוב את בתך" הוא שמו של ספר נפלא שיצא אחרונה. בפינה השמאלית של כריכתו מודפס: 'רומן', כי הרי כותרת כזו עשויה להתאים למדריך מסוג "איך"... איך להצליח בעסקים, או איך לרכוש חברים – ספרים שהצליחו מאוד, כמו כל נושא ההתמחות בהדרכת הורים, שנפוץ כל כך בעולמנו המקצועי.
גילוי נאות: מחברת הספר, הילה בלום, ערכה מטעם הוצאת זמורה-כינרת-דביר שניים מספרי: "למרות הכל" ו"קפה מוות". עבודה זו קרבה אותנו מאוד, ואפשרה לי להכיר את עומקן של מחשבותיה ורוחב השכלתה בספרות העולם. נדמה לי שגם אלמלא היכרתי את הילה, הייתי מתפעלת מהרומן באותה מידה.
הערה חשובה: אני משתדלת לכתוב רשימה זו מבלי להסגיר את העלילה המפתיעה, כלומר לא לעשות ספוילר של הספר. כבר מהמשפט הראשון מבין הקורא כי יחסי האם-בת, שהם במוקד הרומן, אינם כשורה כרגע. אני מקווה שלא חרגתי ממה שמגלה הרשימה הקצרה על החלק האחורי של הכריכה. תקראו ותבינו.
ועוד הערה: החליפו את השמות מזכר לנקבה ככל הנדרש. למען הבהירות וכמו בספרות הישנה אני מדברת על אם וילד, אבל כוללת בכך אבות, ילדות וכו'.
נתחיל מפסיכולוגיה בשפה קלה: תהליך ההתפתחות של הילד והקשר עם הוריו מתנהל במעברים בין חיבור מלא ל"ספרציה ואינדיוידואציה", מושגים שקשורים בשמה של התיאורטיקנית מרגרט מהלר. לילד הנולד אין זהות ותודעה נפרדות משל אימו, או הדמות המטפלת בו, שיכולה, בימינו, להיות לעיתים גם האב. במהלך שנות הילדות המוקדמות, בתנאים רגילים, שהם ברוב המיקרים מיטיבים, מכיר הילד בהדרגה בעצמיותו הנפרדת ומסוגל להתרחק מאימו. הוא אינו נכנס ללחץ בלתי נשלט כשאימו עוזבת אותו לזמן מה. לאט לאט, דרך עליות ומורדות, הוא מפתח הרגשת נפרדות וזהות משלו. יש הוגים בפסיכולוגיה שהדגישו את ה"התקשרות הבטוחה" בין הילד לאימו כתנאי להתפתחות זו. כך או כך, מצידם של ההורים, קיימת הדילמה בין הגנת הילד מפני כל פגע אפשרי בכל רגע, לבין שחרור הדרגתי של הילד כדי שיוכל להתנסות בהצלחה ובכישלון ולסגל לעצמו ביטחון בעולם. דרוש כאן איזון עדין, כמו קביעת אורך החבל הקושר את הילדה או הילד לאימו. התפתחות כמעט כמו – אבל מורכב פי כמה - אימון כלב צעיר ללכת ברשות הציבור ללא רצועה, ובכל זאת לדעת למי הוא שייך והיכן ביתו.
בין העולם האישי, הפרטי, של כל אחד מהשחקנים בדרמה כל-אנושית זו, ובין הקשרים המשתנים ביניהם, מתרחשים לאורך החיים מעברים הדרגתיים או קופצניים; זהו כל הסיפור כולו. יש הסכמה בין הפסיכולוגים כי הצמד אם-בת הוא המורכב מיתר הצמדים האפשריים. אנחנו נוטים לקוות ש"בסוף הכל מסתדר". אנו משתחררים מהורינו ומילדינו, איננו משועבדים לשרשרת הדורות, אבל גם לא מתנתקים לחלוטין ממנה. וזה כמובן לא תמיד מתגשם במציאות. גם לא בסיפור זה. במהלך הקריאה נזכרתי בכמה משפחות של מכרי שבהן חל נתק ממושך בין הורים וילדים. תמיד ניסינו להבין: מדוע? מציעים מהבנתנו סיבות מסיבות שונות.
הספר של הילה בלום מתרחש על אחת הצלעות המשפחתיות: מה עובר על האם המגדלת בת יחידה? איך היא מתנהגת כלפי בתה, איך וכמה היא אוהבת אותה, ומה היא עצמה חושבת בדיעבד על התנהגותה? מה היא חושבת שעובר באותו זמן על בתה, שקולה לא נשמע במישרין ברומן? מה הוביל לניתוק הקשר ביניהן בנקודה זו בזמן?
הספר משתף אותנו בכל עלילתו מנקודת המבט של האם בלבד. היא גיבורת הרומן, ועל מה שקורה בחיי בתה אנו למדים רק ממה שהיא זוכרת ומספרת באפיזודות קצרות מן העבר וההווה. הסיבות לעלילה, או פשר ההתפתחות מנקודת מבטה של הבת, נשארו כחידה, כמקרה לפרשנות.
אולם, הבה לא נקרא את הסיפור כ"סיפור מקרה" בפסיכולוגיה. שוב הוא מוכיח לנו כי החיים יותר מורכבים, עצובים ומעניינים מכל תיאוריה. כמו שאומר דניאל אולברייט בציטטה שאני מביאה ברבות מהרצאותי – בעולם הספרות היפה הבה לא ניישר את הג'ונגל לערוגות צמחים מסודרות, כפי שעושה הפסיכולוגיה.
