לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
קריאת קיץ

קריאת קיץ

פרופ. עמיה ליבליך | 4/8/2012 | הרשמו כמנויים

לא יפה להתבכיין. אבל כבר שנים רבות לא קרה שביליתי את חודשי הקיץ יולי ואוגוסט במלואם בארצנו החמה, ויתר על כן – ביפו, בה אני מתגוררת. הלחות המתגברת כבר משעה 7 בבוקר עד לדרגות של סאונה דביקה בחצות הלילה, היא מכה אקלימית מוכרת. כל ידידי המניחים כי אני גרה בבית נופש על שפת הים, נהנית מה'בריזה' ופטורה מכל חוליי מזג האויר, טועים טעות מרה. נכון, יפה כאן מאוד, הים מקשט את עולמי בצבעי כחול-ירוק-אפור שלא יאמנו, אולם יומיים באמירים שבגליל, או גיחה קצרה לערב בירושלים, רק מדגישים את ההבדל הגדול הפועל לרעתנו.

יש לי סיבות טובות לשבת במקומי. אני עסוקה מאוד בארגון שנת הלימודים הראשונה במכללה האקדמית לחברה ואמנויות, וגם חברותי הטובות שם בהנהלה ובצוות הבכיר של המורות (כן, כי רובנו המכריע נשים שם) לא יצאו לחופשה השנה, לפחות בינתיים. אך זוהי העובדה: קיץ בתל אביב, ואיך עוברים אותו בשלום? המוזיאונים הם מקום קריר ונטול סממני מזג אויר, וכן גם אולמות הקולנוע. ובבית – מיזוג אויר וספרים בשפע.

אני צועדת אל חנות הספרים היפה (והמקוררת!) שנפתחה לפני כשנה בנמל יפו, ומתרשמת מההיצע על המדפים הפתוחים. באמצע החנות – הספרות הפופולארית בחודשים אלה, ורובה במבצעים שונים ומשונים – כרגע זוהי הנחה של 90% על הספר השני שארכוש, כמדומני. אני מחפשת משהו קליל, חופשתי, וזוכרת את רשימות רבי המכר שבעיתון "הארץ", במוסף "ספרים" שאותו אני בולעת כל שבוע. שוב אני שוכחת כי טעם הציבור וכוחות השיווק האדירים, אשר מוליכים ספרים למדף המועדף של רבי המכר, אינו תמיד זהה לטעמי, אם נדבר בלשון עידון. אני בכל זאת רוכשת שני ספרים מהמבחר המועדף על השוק השבוע: ספרה של ויקטוריה היסלופ – "חוטים מקשרים", וספרה של דבורה רודריגז – "בית הקפה הקטן של קאבול". שני הספרים מתורגמים מאנגלית, ואני פטורה מיחסים אישיים עם הכותבים. אני גם שמחה לרכוש ספרים של נשים כותבות, אצלי זה תמיד עוד גורם לבחירה בחנויות.

אבל, קריאת הקיץ הזו מאכזבת אותי מאוד. לשני הספרים עלילות מפותחות, של האחד מתרחשת בסלוניקי שביוון בתקופת מלחמות העולם במאה העשרים, ושל השני – בקאבול בירת אפגניסטן ממש בימינו. וכך, מלמדים הספרים על עולמות ותקופות מלחמה סוערות, שלא ממש הכרתי. אבל משהו חשוב מאוד חסר בהם בשבילי, והופך את הקריאה לעניין זול, מעין 'להרוג את הזמן' או 'להעביר את עונת המלפפונים', ללא ערך מוסף. נראה כאילו חסר לי ממד בשני הספרים הללו. הדמויות שטחיות, ההתלבטות הקיומית שלהן רדודה להחריד. הם נטולי סודות, טובים או רעים באופן חד וחלק, הכל חשוף ושקוף בהם. הם כמו ציור שאין בו ממד של עומק ופרספקטיבה, רק תיאור של מראה מסוים, נוף, דומם או אדם, ההופך על ידי ההעדר לשגוי. ברגע זה אני חושבת שאזדקק לחברי חוקרי הספרות כדי לבטא במילים את האין, את ההעדר שאני חשה בו כאכזבה מרה. המבחן בו עומדים הכרכים החדשים הוא אכזר: האם אפנה להם מקום בארונות הספרים הצפופים שלי, או לא, אתרום אותם לקוראת הבאה. היום אין לי שום התלבטות – ספרים אלה עוזבים את הבית. תרמתי את השקלים שלי לשוק הספרות הנאבק על קיומו, ועכשיו נותרה רק השאלה למי אתרום את הספרים. אני שואלת את עצמי לטעמו או לטעמה של מי יתאימו, ולא תמיד מוצאת את התשובה. ידוע לי שניתן לתרום ספרי קריאה למטרות נעלות, אך משום מה אין הערוצים הללו נגישים לי. אני מודה ומתוודה שלעיתים קרובות אני פשוט מניחה את הספר החדש-כמעט שרכשתי במסדרונות המכללה ומקוה כי אחת הסטודנטיות תחשק בו ותתן לו יד ובית לזמן מה. כך יקרה מחר עם שני הספרים שהזכרתי למעלה.


- פרסומת -

ולעומת זאת, הנה מאמרה הנפלא אל אוה אילוז בשבועון "הארץ" השבוע. אכן, שם המדור הוא "חומר למחשבה", וזה בדיוק מה שהספרים האחרים כלל וכלל אינם מעניקים לי! אוה אילוז, שהעירה פסיכולוגים רבים מתרדמתם הקיץ במספר מאמרים המבקרים בתבונה עוקצנית את המעמד החברתי-אינטלקטואלי של הפסיכואנליזה בעיקר, ושל מקצועות הטיפול הנפשי בכלל, כותבת השבוע רשימה צנועה יותר לכאורה, שכותרתה "להפסיק לכתוב, להפסיק לאהוב", ועניינה , לכבוד ט"ו באב, מכתבי אהבה. היא פותחת באמירה שבין השינויים הגדולים בין "אז" ו"עכשיו" ישנם גם "רגעים בני חלוף, רגעים כמוסים של חיי היומיום, כפיסת נייר דקה, כמעט בלתי נראית". כוונתה היא למכתב שנכתב ביד, בעט או בעיפרון, ונשלח בדואר, במעטפה מבויילת או שמא על ידי שליח, מכתב ממני אליך, אהובי, בני, חברתי הטובה, אמי היקרה. הרשימה פותחת ביצרתו של ורמיר "אשה בכחול", בו נראית אשה צעירה בעלת כרס, אולי בהריון, מעיינת בנייר דק שבין ידיה, כנראה מכתב שקיבלה זה עתה. על רגע קבלת המכתב, כפי שמפרשת אילוז את התמונה, היא אומרת: "אני מודה, לא פייסבוק ולא טוייטר מצליחים לעורר אותי כאותה פיסת נייר דקה וחיוורת של ורמיר. לבי יוצא אל אותן שורות הכתובות ביד, אל פריכות הנייר שעליו הן כתובות, אל ההיעדר שהן מציינות והדממה שהן מפרות".

גם היום אנו מרבים לכתוב – ולראייה כותבת הבלוג הזה, לא כן? הכתיבה, אומרת אילוז, באה "לחסל את החרדה שנוצרת תמיד על ידי החללים הפעורים שאנשים אחרים מותירים". אלא שכתיבתנו היום בכל הכלים האלקטרוניים החדישים אינה דומה לכתיבת המכתב של פעם. "פיסת הנייר הדקה הזאת שייכת לזמן שבו למילים היה כוח", אומרת אילוז, ואני, שנזכרת במכתבי האהבה של הורי שירשתי, אינני יכולה להסכים יותר.

כאן טמון ההבדל, בין חומר למחשבה ובין סוג של אסקפיזם בקריאת הקיץ שלי. קריאת המאמר של אילוז הייתה לעין ערוך יותר מהנה מקריאת שני הרומנים הללו, כי הציתה עבורי שרשראות של מחשבות, הממשיכות לרצד ולקרוץ לי ללכת אחריהן. למשל: הכתיבה כמעשה מוטורי, במילים מלאות וללא קיצורי דרך, היא מעשה שחבל מאוד אם ייעלם ממחוזותינו, יחד עם לוח הכפל ומספרי טלפון שידענו בעל פה. נכון, זמנים השתנו וגם אנחנו השתנינו. אולי זוהי אמירה של הדור הישן, אבל בהחלט חומר למחשבה לכולנו.

ועוד: אני זוכרת את עט הפארקר, עט נובע עם צפורן זהב, מתנה מאבי, שהייתי כותבת בו בכל לימודי בתיכון. אצבעותי היו מוכתמות בדיו כחול, אך כתב היד במחברת היה יפה ומסודר להפליא. כשאבד לי העט, הייתי אומללה, ומשוכנעת כי לא אצליח בשום מבחן שאכתוב בכלי אחר... כשהרווחתי מעט כסטודנטית, רכשתי אחר במקומו, והוא מונח לאחר כבוד עד היום על שולחן הכתיבה, ליד המחשב החדיש שלי...

ועוד: בסדנאות הכתיבה האוטוביוגרפית שלי עם חוה רימון אנו מייעצות לתלמידות החדשות לקנות מחברת בעלת כריכה מובחנת, מחברת שאפשר לחוש ביד, ולכתוב את הזיכרון השבועי שאנו עובדות עליו במחברת זו, בעט על נייר, כמו פעם. בקבוצות יש שמתקשות בקיום ההוראה, וכותבות בכל זאת במחשב, מדפיסות את העמוד, מקפלות אותו ומדביקות אותו במחברת... אחדות כותבות בעיפרון מחיק, ומקוות להקליד בעתיד, אחרי עריכה עצמית. אחדות כותבות באוגדן דפים בודדים, שניתן יהיה לסדר אותם, להוסיף או לגרוע לבסוף כרצונן. אחת שהתעקשה לכתוב על המחשב הנייד שלה, ואותו הביאה למפגשים – פרשה מהקבוצה אחרי פעמיים...


- פרסומת -

אם כן, התחלנו בקריאה וסיימנו בכתיבה. בשבילי, הכתיבה אפילו עושה את חום היום לנסבל.

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא:
נורן ניומן
נורן ניומן
עובדת סוציאלית
מטפלת זוגית ומשפחתית
פרדס חנה והסביבה, יקנעם והסביבה
רונית ורסנו
רונית ורסנו
פסיכולוגית
תל אביב והסביבה
יעל סיון
יעל סיון
פסיכולוגית
חיפה והכרמל
אירית שחר סאקס
אירית שחר סאקס
מוסמכת (M.A) בטיפול באמצעות אמנויות
כפר סבא והסביבה, נתניה והסביבה
אוריה שרעבי
אוריה שרעבי
פסיכולוג

עוד בבלוג של פרופ. עמיה ליבליך

פסטיבל הסופרים שנערך בשבוע שעבר במשכנות שאננים בירושלים - השני מסוגו בארץ - עורר אצלי תגובות מעורבות....
בכמה דרכים אפשר לספר או לכתוב את אותו הסיפור? אני חושבת שזהו הפלא הפסיכולוגי, הספרותי ואולי התרבותי...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אלדד שידלובסקיאלדד שידלובסקי9/8/2012

אבדן האינטימיות בעידן המודרני, האמנם?. המאמרים של אווה אילוז ב"הארץ" על מגבלות הניתוח שכופה עלינו החשיבה הפסיכולוגית, ובמיוחד החשיבה הפסיכולוגית המתבטאת באמצעי התקשורת, שרואה בפרט הבודד "אחראי" על מצוקותיו ולא נותנות משקל ראוי למוסדות החברתיים/פוליטיים אכן מרתקים. אני מסכים אתך גם כי הניתוח שלה לגבי ההשלכות של המעבר מעידן המכתב האישי ובמיוחד מכתבי האוהבים לתקשורת בעידן המודרני, ואובדן תחושת האינטימיות כתוצאה מכך הוא מעניין ביותר. ניל פוסטמן בספריו מדגים כי כל שינוי טכנולוגי טומן בחובו שינויים חברתיים ואישיים שקשה להעריך אותם מראש. עם זאת אני תמה אם אין כאן גם התרפקות נוסטלגית על העבר. האם אכן רק נייר מכתבים עט ומעטפה יוצרים אינטימיות או שמא ניתן לייצר תחושה אינטימית גם במסר בן מילים ספורות המשוגר בטוויטר? האם המדיה קובעת ? האמצעי הטכנולוגי? או שמא התכנים והאינטראקציה הכוללת בין בני אדם? יתכן שעם שכלול הדואר הייתה התרפקות על המצב הקודם בו שיגרו שליח עם מכתב ומסר מאיש לרעהו. אני נזכר בסרטו המעניין של וודי אלן "חצות בפריז" בה כל דור מתגעגע לעבר כפי שהוא תופש אותו ובחלקו התפישה היא של עבר מדומיין.

עינת גבעעינת גבע5/8/2012

בקשר לעט הפרקר שקיבלת מאביך..... בקשר לעט הפרקר שקיבלת מאביך....
עמיה, חבל שלא הכרת את המוכרת בחנות לאבנים טובות. סיפור המעשה מתחיל ביום בו עברנו דירה. שוטטתי ברחובות העיר החדשה עם ביתי שעמדה לעלות לכיתה ו'.
חנות אבנים קרצה לה. נשאבנו פנימה.
הנערה בחרה 3 אבנים : להסתגלות חברתית טובה, להצלחה בלימודים ועוד אחת.
בימים הבאים עקבה אחרי ההוראות: לשטוף את האבנים מידי יום, לייבשם בשמש ולהשיבם לתיק הקטיפה הקטן.
יום אחד חזרה הילדה שבורת לב, האבנים נעלמו.
חזרנו לחנות סיפרנו למוכרת על האבדה וביקשנו שתעזור לנו למצוא בדיוק אבל בדיוק את אותן אבנים.
המוכרת חייכה לילדה ואמרה, זה סימן!!! האבנים אבדו מאחר שסיימו את תפקידם.
אין לך צורך בהם יותר.

בברכה, עינת גבע, מכון אדלר

עינת גבעעינת גבע5/8/2012

השראה ..... עמיה שלום רב,
המשפט הכי חזק שמבטא במדוייק את תחושותיי לגבי ספר/מאמר/שיחה/... :"הציתה עבורי שרשראות של מחשבות, הממשיכות לרצד ולקרוץ לי ללכת אחריהן".
הערך המוסף הגדול ביותר של מפגשים עם מצבים/מורים/תרבות/ספרות/תיאטרון... הוא כשהם מקור לשאוב ממנו השראה.
מה שהזכיר לי את המשפט:" מורה שאומר
הוא מורה בינוני.
מורה שמסביר הוא מורה טוב.
מורה שמדגים
הוא מורה מצויין.
מורה שמעורר השראה הוא מורה מושלם"
את המילה מורה אני מחליפה מפעם לפעם ל: מנחה, מדריך, יועץ, פסיכולוג... תלמיד, התלמידים הם המורים שלנו.
התלמידים הטובים שלי הם אלה שמעוררים השראה.
תודה וקיץ צונן, מאווררר ומעורר השראה, עינת גבע, מדריכה ומורה במסלול להכשרת מנחי קבוצות, מכון אדלר.

איריס בירןאיריס בירן5/8/2012

כתיבה ידנית ואיור. הקריאה שלך לחזור לכתיבה בעיפרון או בעט, מרגשת. הקשר בין הכותב לנכתב נעשה כך בלתי אמצעי, תחושתי וחווייתי .
כמאיירת, אני עובדת כעת על איורים לסיפורים קצרים שכתבה אמי, כזכרונות ממלחה"ע השנייה. היא כותבת בעט על דפים וכמובן שבשלב מסויים התגייסנו , כמה בני משפחה להקליד את הסיפורים במחשב. למען האמת, יתכן שאם היתה יודעת להקליד, היתה בוחרת בדרך זו. אבל אותי ריגשה כתיבתה הישירה, עם כל המחיקות והתיקונים.

ושאלה נוספת לגבי סדנאות הכתיבה שלך - היכן הן מתקיימות?

עידית פורתעידית פורת5/8/2012

שעתן היפה של איוושות עיפרון. מאוד מרגש לקבל ממך מכתב - שוב הבנתי עד כמה מתייחדת כתיבתך בתחושה של קירבה והעדר אנונימיות שהיא משרה על קוראיה - ולהיפגש דרך מבטך במשמעויות הנמצאות בסדקים שבין המחוות הגדולות, אלה של הקיץ ואלה של בכלל. כמו לייחד רגעי מחשבה לדקויות של מעשה הכתיבה ולאופניו השונים ולהצביע על אבחנה אפשרית בין כתיבה במחשב, לבין כתיבה בעט או בעיפרון, על גבי נייר בודד או במחברת. שאלות שללא ספק מעניין לשהות בהן בהקשרים אלה ואחרים. ומתוך כך אספר כי במפגשי הכתיבה שלי מונחים כדרך קבע ניירות עפרונות ומחדדים. אני מציעה לכותבות להתנסות שוב בקשר המיוחד שבין גלי המחשבה ותנועות העין והיד. אני מוצאת שזו שעתן היפה של איוושות העיפרון וגם שעתה היפה של כתיבה אחרת, הממעטת להתקיים כשהמקלדת זמינה, שמביאה עמה סוג אחר של תוצרים.

אסתרית שלואסתרית שלו4/8/2012

קריאה וכתיבה היסודות של חיינו. כרגיל, אני מאד אוהבת את הכתיבה שלך, עמיה ומזדהה עם רוב דבריך.
גם לי קשה עם הספרות הנפוצה על המדפים בחנויות, וכשהתפתיתי לקרוא את הספרים שהזכרת (שאחד מהם פורסם ברדיו), התאכזבתי. לעומת זה נהניתי מאד ואני ממליצה על ספרו של שמי זרחין: עד שיום אחד.
הוא כתוב נפלא, ממש מעורר את הדמיון והמחשבה ויצירת הדמויות המורכבות שלו, בשילוב הרקע התקופתי היא מדהימה, לטעמי. ובעניין הכתיבה - זהו עוגן בחיי שאני נשענת עליו קבוע ומשתמשת בו בעת צער, כעס ו/או שמחה. גם אני ניסיתי לשמר את הכתיבה בעט נובע ולא צלח בידי, אבל עדיין ממלאת מחברות בכתב יד נוסף על המחשב. אני עצמי, מטפלת בדרמה וגם מלמדת ביביליותרפיה ומאמינה גדולה בכלי.
חבל שאני רחוקה מהמרכז - בכל מאדי הייתי רוצה להשתתף בקורס כתיבה שלך.
אני נאלצת להסתפק במה שהגליל מציע וגם הוא ראוי.
כל טוב לך,
אפרת