פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×איור מאת Lera Kiryakova
Lera Kiryakova ©
זכור אותי
מי זמיר של אמא?

מי זמיר של אמא?

שפיות זמנית | 3/1/2012 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

בעקבות סיום התכנית "בית ספר למוסיקה" - תכנית ריאליטי בה משתתפים ילדים המפגינים את כשרונם בזימרה, אל מול מורים - כוכבים מבוגרים, והורים נרגשים ומזילי דמעה. זהו אמנם ריאליטי "מרוכך" ללא הדחות,  אך הדבר מעלה שאלות ומחשבות על תכניות ריאליטי בכלל, וריאליטי בהשתתפות ילדים בפרט. כאנשי מקצוע - מה היינו מיעצים לילדים והוריהם? האם להשתתף? האם המחיר הרגשי כבד מידי?

בביקורת שהתפרסמה ב "הארץ"  נאמר: "את הרווחים גורפים הזכיינית וכמה עשרות מהפסיכולוגים של העשור הבא". מה אתם חושבים?  

 כתב: גיל עמיחי

עוד בבלוג של שפיות זמנית

הפסיכולוגיה המדעית בפרט ומדעי החברה בכלל נמצאים תחת ביקורת חריפה זה זמן רב. תוקפם של מחקרים רבים בתחום,...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

שלומית בז'רנו כהןשלומית בז'רנו כהן8/1/2012

מדהים, מפעים, מגעיל. מדהים ומפעים כמה חלק מהילדים כשרוניים, אבל מאד מאד מגעיל המסר שעובר מכולם לילדים: מההורים, מהמדיה, מהמוזיקאים המאמנים ומקהל הצופים. המסר ששם על ראש מעייניו "כוכבות" בכל גירסאותיה, לפני שהילד עוד הספיק להיות ילד, פשוט הוא, ללא חובה להוכיח את עצמו, להתבלט, להקסים ולהתחרות. כפי שניכר בעיניים ובהבעות של חבר השופטים, ואולי זה כך לא רק אצלם - התגובות לשירת הילדים נראות כמעט היפומאניות, מעבר להתפעלות סבירה. ומה הילדים אמורים לחוש ? הרי בחיים האמיתיים אתה לא באמת כוכב, גם אם אתה ילד מאד מוכשר ומוצלח... איך תדע להפריד בין דימוי ותשואות הקהל למי שאתה באמת ? גם לאמנים המבוגרים זה קשה מאד הרבה פעמים, אז קל וחומר כשאתה עצמך עדיין חומר ביד היוצר...אז כמו שניל פוסטמן בספרו "אובדן הילדות" כתב לפני די הרבה שנים - זה קורה בגדול בימים אלה, ועוד מואץ בקצב מסחרר הודות לאינטרסים המסחריים והאידיאולוגיה להפוך את הבמה ואור הזרקורים לייעוד בחיים.

עליזה דנאעליזה דנא8/1/2012

ההורים הם המתווכים בעולם המסחרי-תחרותי. טוב שהנושא עולה לדיון , כדי שכולנו נגלה עירנות,זהירות בכל הנוגע להון ,ילדים וחינוך לערכים.
אבל בבקורת העתונאית יש משום התחסדות. הילדים בעידן זה חיים בחומרנות,תחרות ופיתוח האינדבידואל מהחוג שהוא או הוריו בוחרים ועד להשקעה החומרית ופחות הרגשית שמוענקת לילדים.
למשל: מה קורה בחוג ג'ודו ,כדורגל או בלט? הילד/ה לא עומדים בתחרות ? בשורה הראשונה או האחרונה. המאמן בחר בו השבת או לא? ההשתתפות של ההורים והמשפחה המורחבת בכל אירוע שבו הילד על הבמה, מיי דוחף אותו לכל החוגים? בסופו של יום אנחנו בעולם תחרותי הטלוויזיה מסחרית- השאלה עד כמה אנחנו ההורים ורק אנחנו מתווכים ובאילו משפטים משתמשים בכל הדרך אל ה"תהילה"?