תגובת דניאל עוז לפוסט של אסתר פלד

שפיות זמנית | 21/3/2021 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

תגובתו של דניאל עוז, אחיה של גליה עוז, לפוסט שפורסם בבלוג של אסתר פלד, "סיכוי טוב שזה קרה":

הפסיכולוגית אסתר פלד כתבה באתר זה טור שכותרתו "סיכוי טוב שזה קרה". הטור לא מציין שמות, חלילה, אבל מושאיו ברורים כשמש. הוא פורסם יומיים אחרי צאת ספרה של גליה עוז "דבר שמתחפש לאהבה" ומדבר על "בתו של אדם ידוע הכותבת ספר על יחסיה עם אביה". לקוראיו ברור שהוא מתייחס אל משפחת עוז והם שואבים מן הכתוב בו כשהם מתקיפים את אמי נילי עוז, את אחותי פניה עוז-זלצברגר ואותי דניאל עוז. הטור מתחיל במילה "עובדות:". עובדות, נקודותיים. תחת ה"עובדות", מתארת פלד את "תגובת המשפחה" לטענות של גליה, במילים אלו:

"לפני הכול היא תגובה 'מתונה', שכל עניינה בהיותה מתונה. כאילו המשפחה מבקשת, 'תרגיעו, תרגיעו. זה לא שזה לא היה ולא נברא (אם כי ייתכן שזה לא היה ולא נברא), זה פשוט היה קצת יותר (רק קצת) בדמיון שלה מאשר במציאות. ובאשר למה שהיה במציאות, הדמיון שלה עשה אותו קצת (רק קצת, באמת) יותר חמור ממה שהיה במציאות.'"

בדיוק כמו בספרה של גליה, גם עבור פלד אין להפריד בינינו אלא אנחנו מקשה אחת חסרת פנים, "המשפחה". בדיוק כמו לדידה של גליה, אין דבר שנעשה שיוכל להיזקף לזכותנו (בספרם "השטן שבינינו", כך בדיוק מאפיינים נחי אלון וחיים עומר את הדמוניזציה). אפילו המתינות היא נקודת חובה. ועל מנת שהצביעה של פלד את המתינות כסוג של רשעות לא תצרום, חלילה, היא מכניסה "למשפחה" מילים לפה, מילים ש"כאילו" אמרנו. היא חלילה לא תצטט אותנו, לא. המילים של פלד מדייקות יותר את כוונתנו הנסתרת. ויש לזכור שאלו הן "עובדות:" (נקודותיים) ולא, חלילה, פרשנות לעגנית ומקניטה.

לא רק את ההבדל בין אמירת עובדות ובין הלעגה מיד הדמיון מתקשה פלד להבין, אלא גם את ההבדל בין חדר הטיפול ובין החוץ. "מה שקרה לי במרוצת השנים הארוכות של עבודה קלינית: למדתי להאמין למטופלים", היא כותבת. האמנם גליה מטופלת של פלד בהווה או בעבר, ופלד הפרה כאן את החיסיון ביניהן? או שמא פלד שכחה שגליה היא אדם זר לחלוטין, נדמה לה בטעות שגליה מטופלת שלה, ובתוך כך היא אינה מהססת להפר את החיסיון הטיפולי?

נמשכת ההרשמה למחזור לימודים חדש (מחזור שמיני)
של תוכנית הכשרה בפסיכותרפיה ברוח פסיכולוגיית העצמי

היא ממשיכה ומטיחה בי, באחותי ובאמי "הכחשה". היא מציגה אותנו כמשפחה בעלת דימוי עצמי מיתולוגי וזוהר, שמפחדת שאיזה כתם ילכלך את בגדה הצח כביכול. במקרה כזה נרוויח "רק את האמת", היא חושבת. פלד כמובן מעולם לא פגשה ולא מכירה איש מאיתנו, היא אפילו לא יודעת להבחין בינינו, ועם זאת היא יודעת עלינו את כל "העובדות" ו"רק את האמת" - לא דיבה אכזרית ומשולחת-רסן, חלילה - והיא מפרסמת את הדברים בפרהסיה בכל כובד הסמכות שמקנה לה התואר "פסיכולוגית".