מומו / מיכאל אנדה - סקירה כפולה!
קריאה מודרכת | 19/7/2020 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
מומו מאת מיכאל אנדה, כנרת זמורה דביר. תרגום: חנה לבנת, 2001 (1973). 288 עמ'.
בפוסט מיוחד זה מופיעות יחד שתי נקודות מבט דומות ושונות על הספר מומו. ראשית מופיעה ההמלצה של ד"ר שני וידרגורן, פסיכולוגית קלינית, ולאחריה ההמלצה של יעל לוקסמבורג כהנא, פסיכולוגית בהתמחות חינוכית.
ההמלצה של ד"ר שני וידרגורן
יש ספרים שמעצבים אותך קצת כאדם. המיוחדים שבהם, בעיניי, אלו שפוגשים בילדות. בדיוק כמו אירועי חיים. בעבודה פסיכודינמית אנחנו מאמינים שבטיול אל ראשית החיים, בזיכרונות, מגלים כיצד רסיסי האישיות עוצבו שם.
כל חיי אהבתי לקרוא, וחלק גדול ממי שאני היום, כאדם וכמטפלת, עוצב אי-אז בינות לספרים. עכשיו יש לי עונג גדול ומרגש לחלוק חלק מהספרים המשמעותיים שקראתי כילדה, עם ילדיי שלי. זה מרגש אותי כי זה מאפשר לי קודם כל להתענג על משהו מהנה במשותף, לזכות את הילדים שלי במשהו שהיה משמעותי בעיניי, וגם להעביר עוד רובד חינוכי הלאה, ולפתוח שיח, ליצור אוצר מילים וחוויות משותף. מהנה לא פחות היא האפשרות "לנצל את ההזדמנות" - כי אם הספר כבר מסתובב בבית... למה לא לחזור ולקרוא מחדש ספרים מילדותי, בעיניים של היום. ובמקרה של הספר הזה - להנהן בהסכמה שוב ושוב ולסמן לעצמי את המקומות שבהם הסופר מצליח להבריק שוב ושוב, עם אמיתות שמתכתבות עם מי שאני ועם חדר הטיפולים, עם הדרך בה אני עובדת.
הספר שקראתי בתקופת סגר הקורונה הוא "מומו" מאת מיכאל אנדה. ספר לילדים, אבל ממש לא רק לילדים. גיבורת הספר, מומו, היא ילדה מיוחדת. ילדה שיודעת באמת ובתמים להקשיב, כך שמי שהיא מקשיבה לו – חושב מחשבות חכמות מאד. מה זו אם לא אחת התכונות הרצויות ביותר לפסיכולוגית? אחת מהיכולות שאנחנו מפתחים, וטורחים עליה בשנות ההכשרה והעבודה שלנו? כך מומו אוחזת בתכונה זו, והסביבה מעריכה ומוקירה אותה:
"הדבר שמומו הקטנה הייתה מסוגלת לעשות יותר מכל אחד אחר, היה זה: להקשיב. (...) להקשיב באמת יכולים רק אנשים מעטים מאד. והאופן שבו ידעה מומו להקשיב היה לגמרי יוצא דופן. (...) היא ידעה להקשיב כך שאנשים אובדי עצות או מתלבטים ידעו פתאום בדיוק מה הם רוצים. או שאנשים חששניים ומופנמים הרגישו פתאום שהם חופשיים ונועזים. או שאנשים אומללים ומדוכאים הפכו לבטוחים בעצמם ושמחים".
איזו מתנה. הלוואי שהיינו יכולים לשכפל מומו כזו ולהציב אותה במחלקות פסיכאטריות, במרפאות לבריאות הנפש, בכל בית ספר, וגם סתם בפארקים, כמו במקום שבו היא גרה. כמה החלמה היא הייתה יכולה להביא. הרי אין זה מה שפסיכולוגים ופסיכותרפיסיטים מנסים לעשות? לעזור למצוא את הקול הזה, אצל מי שצריך את ההקשבה?
העלילה של הספר עוסקת ביכולתה של מומו להקשיב אל מול מגיפה שתוקפת את העיר והעולם שהיא חיה בו, מגיפה של "גניבת זמן". ארגון של אנשים אפורים מזדחל אל נפשם של אנשים ומשכנע אותם שהזמן שלהם מתבזבז על פשוט להיות (ופה בעיניי כל איש מקצוע שקורא את הספר יהנהן בהסכמה ויחשוב על "being", פשוט להיות, במובן הויניקוטיאני, המאפשר). לפי הטוענים למגיפה, כל מי שנהנה מעבודתו, מעביר זמן פנוי במשחק עם ילדים, בסיוע למי שקשה לו, בבהייה ובהרהור (כן כן, ממש כך מנסח הסופר) – מבזבז זמן יקר שהיה יכול "לחסוך". אני חושבת שזהו מסר אחד שהספר מעביר שמתאים מאוד לתקופתנו וגם לעבודה של רבים מאיתנו, אנשי הטיפול. היכולת הזו "פשוט להיות" היא יכולת לא טריוויאלית, ולכן אהבתי מאד שיש תיאור של המצב הזה, שמאפשר לחשוב עליו שוב, לדון עליו ולהיזכר בו. ולא רק בשפה טיפולית. במיוחד בתקופת הקורונה, כשחלק מהאנשים בלית ברירה בעצם "גילו" שוב את המצב הזה. שמחתי על התזכורת הזו.
בהמשך העלילה, בשל המזימה של האנשים האפורים, שכבר לא מאפשרת לבזבז זמן, לוכדים את הילדים ומיד מאחסנים אותם ב"תחנות לאחסון ילדים": "נאסר על הילדים בכל תוקף לשחק ברחובות או בגנים או בפארקים (...) מובן שלא הרשו להם לחשוב על רעיונות למשחקים משלהם. המשחקים הוכתבו להם".
כל מי שטיפל בילדים באמצעות משחק, או כל מי שמשחק ויוצר, מבין איך גודעים פה את החוויה הטבעית והאותנטית של המשחק. הסופר ממשיך ומתאר כיצד כתוצאה מכך, אם עזבו אותם לנפשם, והוציאו אותם מהתחנות המאד ממשטרות הללו, הם כבר לא זכרו מה הם יכולים לעשות. היכולת הזו להיות אותנטי ומשחקי היא יכולת מאוד משמעותית בעיניי - בחיים ובטיפול (בכל הגילאים). הגבולות והגורמים שפשוט כופים איך ובמה לשחק - ואני כבר לא כותבת על הספר אלא על החיים שכולנו חיים בהם - הם בעיניי גורם שטיפול פסיכולוגי טוב (ודרכים נוספות) יכול וצריך להתמודד איתו. לפעמים חלק מהצלחה טיפולית שאני חווה היא היכולת להגדיר מחדש מרחב משחקי פנימי, גם אצל אנשים מבוגרים, ולחבק אותו. לכן אהבתי מאוד את התיאור הזה ואת העיסוק במשחק בספר, שמזכיר מה קורה בהעדרו.
על מנת שלא לתאר את כל העלילה, אציין שהספר עשיר ברגעים שמתכתבים עם עבודה טיפולית אבל גם עם ערכים אנושיים ועקרונות הומניסטיים. כנראה שזה מה שהופך אותו גם למתאים לכל הגילאים. ערכים כמו אנושיות או סובלנות, אופטימיות ואמונה בכך שאחרים הם טובים - כל אלה עוברים כחוט השני בספר, ואני חושבת שאלו ערכים שלאורם אני מטפלת, אבל גם מחנכת את ילדיי ובעיקר מאמינה בהם בעצמי.
אני חושבת שערכים כאלה הם מה שנותן לי מקור כוח לטיפולים ובכלל להתנהלות בעולם. בעבודה הטיפולית אני חווה שוב ושוב את הפליאה על כך שהבנה והקשבה, בתחילה שלי, אבל בהמשך גם הקשבה עצמית של המטופל, ותועפות של חמלה - יעזרו. אני חושבת שאחד הדברים שאהבתי בספר הוא שממש יכולתי להנהנן בהסכמה בחלקים רבים ממנו, וממש לשמוח שדורות נוספים של ילדים (ומבוגרים) יוכלו לקרוא אותו. כי לקרוא ספרות, זה בעצם קצת להתחנך וללמוד בכל פעם. ואני חושבת שמספר כזה יש הרבה מה ללמוד.
ההמלצה של יעל לוקסמבורג כהנא
מומו, בת בלי גיל, קראה לי מבעד לזמן שחלף מאז שקראתי* אותה לראשונה בילדותי.
הספר פורסם בגרמניה בשנת 1973 על ידי הסופר מיכאל אנדה, בשמו המלא: "מומו, או הספור המוזר על גונבי זמן ועל הילדה שהחזירה לאנשים את הזמן הגנוב" .אני נולדתי שנה לאחר פרסומו ואת הספר פגשתי בעצמי כנערה, בעולם פרה-דיגיטלי, וטרום-ממוחשב, כשקראתי המוני ספרים בשבתות נדיבות הזמן ונטולות ההסחות של הנערה הדתייה שהייתי. מי שקרא את "מומו" יודע שזהו ספר שלא שוכחים. הרעיונות הביקורתיים שבו על החברה המודרנית, ועל זרות וקהות הרגש שבין אנשים, חלחלו לתוכי ונטמעו לחלוטין. תמיד כשנשאלתי על ספרים שהשפיעו עלי בילדותי עניתי "מומו", אך מעולם לא עצרתי לבחון מה היה בספר שמצדיק אהבה חוצת שנים שכזו.
קריאה חוזרת האירה את עיניי לסיבות רבות: מצאתי את מומו מורה טובה להקשבה, מורה טובה לאהבה ולאומץ לב כשהיא מזהה מה נכון וצודק. ומצאתי בספר תמה שאני אוהבת כל כך: ילדים יכולים להציל את העולם, אם נוכל לראות את הדברים דרך עיניהם, אם נסכים לכך.
אולם הקריאה הבוגרת האירה את עיניי אל הבנה עמוקה מאוד של מיכאל אנדה על מימד הזמן ועל כך אבקש להרחיב כעת. אזהרה אזהרה: מה שאתם עומדים לקרוא יכלול מגוון ספוילרים, שיעשו מעשה של קפיצה מבעד לזמן, כך שאם טרם קראתם – דעו כי פיסות מסוף הסיפור היפה הזה ייחשפו לפניכם.
רמזים ראשונים לכך שהספר עוסק במימד הזמן נמצאים כבר בפתיחה:
"בימים קדומים קדומים, בזמן שבני אדם דיברו בלשונות אחרות לגמרי, כבר היו בארצות החמות ערים גדולות לתפארת".
מספר פסקאות מתארות את יופיין של הערים, את השווקים והבתים ובעיקר את האמפיתאטראות בהן התקיימו חיי התרבות.
"אלפי שנים חלפו מאז. הערים הגדולות מהעת ההיא נהרסו והתפוררו, היכלות ומקדשים התמוטטו... מתוך בקיעי החומות ההרוסות שרים עתה צרצרים את שירם החדגוני... אך יש מן הערים הגדולות האלה של ימי הקדם שהן ערים גדולות עד עצם היום הזה... פה ושם עדיין עומדים על תילם כמה עמודים עתיקי יומין; עומד איזה שער, שריד חומה או אפילו אמפיתאטרון מן הימים ההם. ובעיר כזו התרחש המעשה במומו".
מיד בפתיחה אנו פוגשים את הסיפור במקום שהוא לבו הפועם של העבר בתוך ההווה. אמפיתאטרון ישן, סימבול לנפש עתיקה, בו תמצא מומו את מגוריה. אין איש יודע איך הגיעה, ומאין. היא פשוט נמצאת, כמו שענתה לשאלותיהם של האנשים הטובים, לשאלתם מתי נולדה: "עד כמה שאני זוכרת, הייתי מאז ומתמיד".
ידידיה הטובים של מומו הינם זקן (בפו מטאטא הרחובות) וצעיר (ג'ירולמו הקרוי גיגי). שניהם יחד מחזיקים את כל טווח הזמן ביניהם. אצל מומו הגיל שולי לעומת האופי - לא משך הזמן שחיו חבריה על פני האדמה משנה לה, אלא מה שנעשה במהלכו. באחת השיחות עם גיגי, מבקשת ממנו מומו לספר לה סיפור על גיגי ומומו. והוא מספר סיפור סבוך ובו הנסיך גיגי יצר לו "ממלכה שהיתה לא באתמול ולא בהיום, אלא תמיד יום אחד בעתיד, ועל כן קראו לה ארץ המחר". בסיפור הזה גיגי ומומו לא מצליחים להיפגש במציאות ההווה, המפגש שלהם אינו אפשרי בגלל הפער בזמנים, אבל אנדה בדרכו העדינה מאפשר לקוראים להרהר באפשרות של אהבה שמעבר לזמן.
בהמשך הסיפור מגיעים האדונים האפורים, שכל מטרתם הינה לקחת זמן מבני האדם, שכן באמצעותו הם מתקיימים. הדרך הסבוכה בה זמן מומר לחיים מתבאר רק בסוף, אולם כבר בעמוד 49, מתקיים דיון יפה על הזמן:
"יש סוד אחד גדול, שהוא עם זאת עניין של יום יום. כל בני האדם שותפים בו, כל אחד מכירו, אבל רק בני אדם מעטים מאד נותנים עליו את דעתם. רוב האנשים מקבלים אותו סתם כמות שהוא, ואינם תוהים עליו כהוא-זה. והסוד שמדובר בו הוא ה ז מ ן.
למדידתו יש לוחות שנה ושעונים, אבל אין זה מלמד אותנו הרבה. שהרי כידוע לכל, יש ששעה אחת ויחידה נראית בעינינו כנצח, ולעומת זאת אפשר ששעה אחת תחלוף כהרף עין. הלוא זה תלוי בחוויות שחווית בתוך אותה שעה.כי זמן הוא חיים והחיים שוכנים בלב."
האנשים האפורים התייחסו אל הזמן בכובד ראש. עבורם הוא מקור החיים, וכל מעשיהם נועדו להשיג את מה שהבינו כמשאב היקר שלהם. הזמן עבורם אינו מופשט אלא הוא חומר, ממשי מאד, המבוטא באמצעות סיגר (היי! לפעמים סיגר הוא רק סיגר!) שעשוי מעלים של פרחים הקרויים פרחי השעות. אולם בניגוד לזמן שהוא חיים, עליו מדברת מומו, האדונים האפורים חלולים מרגשות, עבורם החיים אינם בלב. האדונים האפורים הם דימוי לחיים המורכבים מאותם דברים להם הם מטיפים כאשר הם שוטפים את מוחם של תושבי העיר לחסוך בזמן: הם חמקמקים, נעלמים מהר, בלתי נראים וכמעט אי אפשר להתנגד להם. הקונספט של חיסכון בזמן, של ניצול יעיל, הוא חלק משמעותי בחינוך ובתרבות של ימינו, ולמולה עולה תנועת הנגד – השוטטות, ההאטה, הזמן נטול המגבלה, הנמתח, בדמותה של מומו.
בחדר הטיפולים הזמן בא לידי ביטוי בשני אופנים: יש את הזמן החיצוני, השעה הטיפולית בת חמישים הדקות (לאקאניאנים מחייכים כעת), והזמן הפנימי, שבו קמים בחדר לחיים העבר והעתיד בשירות ההווה. כפסיכולוגית, לעיתים השעה הטיפולית ארוכה מאוד, ארוכה יותר משעת המחוגים, ולעיתים היא עוברת ביעף, ממש כפי שתיאר אנדה בפסקה על הזמן. חוויית הזמן הינה גמישה, ובכל זאת, לאורך השנים מעין מטרונום פנימי מורה לי את תום השעה הטיפולית. המטרונום הזה מתואר באופן יפהפה כאשר מומו מגיעה לביתו של מאסטרו סקונדוס מינוטוס הוֹרָה (הורה = שעה), אדון הזמן, שומר הזמן, שמשתנה לנגד עיניה מזקן מאוד לצעיר מאוד בעצם פסיעתו לעומתה.
כדי להגיע אל מאסטרו הורה, נעזרת מומו בצבה קסיופאה, שיכולה לנבא את הזמן, אולם רק חצי שעה קדימה. על מומו לעבור ברחוב "לעולם לא", שעל מנת להתקרב אליו צריך להאט מאוד, וככל שמאטים יותר, מתקדמים יותר, וכדי להיכנס אל הרחוב ולהתקדם יש ללכת אחורנית. מצאתי בתיאור זה המחשה מדויקת עד מאוד לפעולה הטיפולית, כפי שהיא נתפסת בטיפולים הדינמיים. על מנת להתקדם ולהמשיך הלאה, עלינו לברר נושאים מעברנו, עלינו ללכת אחורנית ולהאט מאוד בתשומת לב מרובה. בזמן הטיפול, המטופל מלווה במטפל, שהוא "הצבה קסיופאה" שלו, זה שמסוגל לעשות Pacing and Leading רק מעט לפני המטופל, ממש כמו קסיופאה בספר.
מאסטרו הורה מכניס את מומו למקום הקדוש - לתוך ליבה שלה, והיא צופה בזמן שלה העובר בתיאור נדיר ביופיו של בריכת הזמן, בה מטוטלת הנעה מעל הבריכה מפריחה ומנבילה פרח יפהפה וחד פעמי בכל תנועת-מטוטלת. רק מי שמסכים להיכנס לתוך ליבו שלו יוכל לחזות במראה היפה הזה, הממלא את ליבה של מומו ביופי והשתאות, לצד אבל עמוק, על נבילתו של כל פרח ופרח. הזמן אינו משאב מתכלה, הזמן הוא מקום. הוא דבר ההולך וחי, הולך ומת : הזמן בסיפורו של אנדה, הוא יופי וצער, חיים ומוות שלובים ותלויים זה בזה.
כדי להצליח להציל את תושבי העיר היה על מומו ללכת מבעד לזמן, לחדור את חומת ההגנה של האדונים האפורים, להגיע אל המרתפים, לעבור דרך דלתות שהיו נעולות לפניה. והיא עושה זאת לא לבדה – עומדת לצידה הצבה קסיופאה המאמינה בה, בתהליך הדומה ל-reverie, היא מנבאת את צעדיה המוצלחים של מומו, עד לסוף הטוב.
גם בטיפול, השימוש בזמן כאובייקט מרפא, בצעידה אחורה ופנימה, לא לבד, עשויים להביא לתיקון צנוע, כמו שמומו - בעדינות רבה ובתוך משברים של בדידות, חוסר אמונה בעצמה ואובדן דרך, חווה לבסוף.
*הערת המערכת: הקריאה של יעל היא בתרגום ישן יותר של הספר, של המתרגמת חנה טויכסלר, בהוצאת זמורה-ביתן, 1983.
