פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
סכנות רגשיות הכרוכות בהחזרת ילדים למערכת החינוך בצל הקורונה

סכנות רגשיות הכרוכות בהחזרת ילדים למערכת החינוך "בצל הקורונה"

גלית ארד | 3/5/2020 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

אני קוראת על התכניות להשיב ללימודים כבר בשבוע הבא את הילדים הצעירים, הפעוטות והתינוקות וליבי מתכווץ ונחרד. הייתכן?  

עולות בי שאלות מוסריות, כיצד יתכן ש"מקריבים" ילדים רכים על "מזבח" הכלכלה, כיצד יתכן שמערכת החינוך הפכה להיות "בייביסיטר" עבור ההורים? מדוע נשלחים ילדים רכים כ"חיילים לחזית" או כ"שפני ניסיון"? הם האחרונים שאמורים להחשף ותחת זאת הם נשלחים החוצה כה מוקדם? הרי כל מי שיכול להישמר בביתו, לרוב עושה זאת מבחירה. 

מעבר לסיכון הממשי לבריאותם (בזמן כתיבת שורות אלו נאבקת ילדה בת 11 על חייה בבית חולים רמב"ם, וכן מגיעות עדויות רפואיות קשות מבריטניה על סיכונים בריאותיים חמורים בקרב ילדים), מעבר לסיכון לבריאות הצוות והמשפחות, רציתי להתייחס בפוסט זה לסכנות לבריאותם הנפשית של הילדים. 

בספר הילד, משפחתו וסביבתו מסביר ויניקוט כי "איננו מאלצים את הילד הקטן להכיר את המציאות, ואנו מקווים שלא נצטרך לאלצו לכך" (עמ' 56). הוא מסביר כי עלינו להציג לילד את העולם "במנות קטנות" (עמ' 59). כעת, תארו לעצמכם באיזה אופן יוצג העולם לילדים הרכים, שיגיעו למסגרת המוכרת, שכבר לא תהיה מוכרת כבעבר, הצוות יחבוש מסכות ויהיה מרוחק, זהיר וחרד. מדובר לא רק באי הצגת המציאות ב"מנות קטנות" אלא ב"הפצצה" של המציאות באופן שהנפש הרכה אינה יכולה להבין, לקלוט, לעכל או להתמודד. 

תחת זאת, ויניקוט מדגיש כי: "הסיוע הטוב ביותר שניתן להעניק לילד הוא רצון המבוגר לעשות את תביעות המציאות נסבלות בעבורו, עד שיהא מסוגל לעמוד במלוא מהלומת ההתפקחות" (עמ' 73). ההתפקחות למציאות בימים כתיקונם הינה תהליך התפתחותי עדין, שאיננו פשוט בגיל הרך. ההתפקחות למציאות הקורונה על ידי שליחתם של הילדים למסגרות בשלב זה עשויה להיות טראומטית. 

ב"מתלות לקראת עצמאות בהתפתחות היחיד" בתוך "עצמי אמיתי, עצמי כוזב", מסביר ויניקוט על חשיבות הצגת העולם באופן עקבי ומתמשך (עמ' 282) לטובת התפתחות נפש בריאה בגיל הרך. זהו הבסיס לבניית אמון וביטחון (הילד, משפחתו וסביבתו, עמ' 73). החזרה למסגרות החינוך במתכונת של "בצל קורונה" מהווה שבר בחווית עולם מוכרת שקדמה לה. זוהי לא עוד אותה מסגרת. אין פה לא עיקביות וגם לא תחושת ביטחון. מאידך, הבית נשאר אותו בית. שם אמורה להישמר חוויה של יציבות, מוכרות, ביטחון. המשפחה היא הבסיס לבריאותו הנפשית התקינה של הילד. (הילד, סביבתו ומשפחתו, עמ' 73). לפיכך, טובתם הנפשית והפיסית של הילדים מחייבת השארתם במערכת המשפחתית בלבד כל עוד קיים סיכון במציאות שמחוצה לבית. 

עוד מדבר ויניקוט ב"תפקיד הראי של האם והמשפחה בהתפתחותו של הילד" בתוך "משחק ומציאות" על חשיבות הפנים של האם או של הדמות המטפלת בתינוק. הוא מסביר כי כאשר התינוק מתבונן בפני האם, מראה פניה משקף לו את מה שהוא חווה. תארו לעצמכם, איזו תמונת פנים יראו התינוקות הרכים במעונות היום בפניהן עוטות המסכה של המטפלות? ויניקוט מזהיר כי בהתייחס לתינוקות אשר "מסתכלים ואינם רואים את עצמם - לדבר זה יש תוצאות. ראשית, היכולת היצירתית שלהם מתחילה להתנוון ובדרך זו או אחרת הם מחפשים להם דרכים אחרות לקבל משהו מעצמם..." עוד, "תפיסה באה במקום התפסה: תפיסה באה במקום הדבר שהיה יכול להיות ראשיתם של חילופים בעלי משמעות עם העולם" (עמ' 129). ויניקוט מתאר גם לאיזה מצב עלולים הדברים להרחיק לכת: "בדרך אל הפתולוגיה, נמצא את אפשרות הניבוי העומדת על בלימה, וגורמת לתינוק למתוח את יכולתו עד קצה הגבול כדי להבין ולצפות אירועים. מצב זה נושא עמו סכנה של תוהו ובוהו, והתינוק יתארגן לנסיגה או יימנע מלהביט אלא לצורך תפיסה, כאמצעי הגנה" (עמ' 129). 

מעניין הקטע הבא שויניקוט מתאר ונשמע כה רלבנטי לאפשרות שילד יאלץ להיות בבידוד או יאובחן כחולה אסימפטומטי: "סבורני כי כשהילדים חשים שהם חולים הכל פשוט יותר. כולם מבינים אז כיצד יש לנהוג. המילים ניראות כל כך חסרות חשיבות כשמדובר בילד קטן, ואין כל צורך בהן כשהילד מרגיש רע מאוד. הילד פשוט חש כי יעשו את כל הדרוש כדי לעזור לו, ואם כרוך הדבר באשפוז בבית החולים הוא מקבל זאת, גם אם בדמעות. אולם כשצריך לאשפז ילד שאינו חש ברע, שונה הדבר לחלוטין. זכור לי מקרה של ילדה ששיחקה ברחוב כשהגיע לפתע אמבולנס, והחיש אותה לבית החולים אף כי הרגישה טוב, מפני שיום קודם לכן גילו בבית החולים (כשבדקו את גרונה) שהיא נושאת חיידקי דיפטריה. תוכלו לשוות בנפשכם כמה נורא היה הדבר לילדה, שלא הרשו לה אפילו לגשת להגיד שלום לבני משפחתה. כשאיננו מסוגלים להסביר את עצמנו, עלינו לצפות לאובדן מסוים של אמון" (הילד, סביבתו ומשפחתו, עמ' 180).

יתרה מכך, ויניקוט כותב על ילד בגיל הרך אשר "רכש לו כבר את מקומו בעולם. אין הוא יותר פקק שעם הצף על פני הגלים". הוא החל כבר ליטול אחריות לסביבתו. במקום שרק יגיב על הנסיבות, הוא מתחיל כבר לחוש אחריות להן. הבעיה היא כי בתחילה הוא חש אחריות כוללת לכל הקורה אתו ובסביבתו. רק בהדרגה הוא מתחיל להבחין בין הדברים שהוא אכן אחראי להם לבין אלה שהוא רק חש אחראי להם" (הילד, סביבתו ומשפחתו, עמ' 53). כעת, דמיינו לעצמכם מצב של ילד שנדבק ומדביק את בני משפחתו. תחושת האחריות והאשמה עלולות להיות כבדות מנשוא והרסניות. על אחת כמה וכמה במידה ואלה יאבדו חייהם כתוצאה מההידבקות. איש אינו חסין מהדבקה ולאיש אינה מובטחת הישרדות. ולא מדובר בתסריט בלתי אפשרי. ראו מה קורה באירופה. 

בקצרה, קטונתי מלתאר את הסכנות הטמונות בהחזרתם של ילדים בגיל הרך למסגרות החינוך במצב של "בצל קורונה". אני חוששת מפני טראומות ומפני נזקים נפשיים ארוכי טווח בנפשם של הרכים ביותר בחברה. הם אינם מסוגלים לשמור על עצמם. זהו תפקידינו.  

אני מזמינה אתכם, ובמיוחד את אלה שיכולים להשפיע על מקבלי ההחלטות, להביע עמדה ולעזור לשמור על הילדים הרכים, לשמור במלוא מובן המילה. 

 

 מקורות:

1. ויניקוט ד.ו. (1957) הילד, משפחתו וסביבתו, ספריית הפועלים, 2010.

2. ויניקוט ד.ו. (1963) "מתלות לקראת עצמאות בהתפתחות היחיד" בתוך: עצמי אמיתי, עצמי כוזב, הוצאת עם עובד.

3. ויניקוט ד.ו. (1971) "תפקיד הראי של האם והמשפחה בהתפתחותו של הילד" בתוך: משחק ומציאות, הוצאת עם עובד. 


עוד בבלוג של שפיות זמנית

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

גלית ארדגלית ארד7/5/2020

נוסח מתוקן של הפוסט.. מעתיקה לכאן את הנוסח הסופי והמתוקן של פוסט זה (איכשהו עלתה לאתר גירסא לא סופית שלו).

סכנות נפשיות הטמונות בהחזרת ילדים בגיל הרך למסגרות החינוך "בצל הקורונה"

גלית ארד
פסיכולוגית קלינית מדריכה

אני קוראת על התכניות להשיב ללימודים כבר בשבוע הבא את הילדים הצעירים, הפעוטות והתינוקות וליבי מתכווץ ונחרד. הייתכן ?

עולות בי שאלות מוסריות, כיצד יתכן ש"מקריבים" ילדים רכים על "מזבח" הכלכלה, כיצד יתכן שמערכת החינוך הפכה להיות "בייבי סיטר" עבור ההורים ? מדוע נשלחים ילדים רכים כחיילים לחזית או כשפני ניסיון ? הם האחרונים שאמורים להחשף ותחת זאת הם נשלחים החוצה ? איזה מסר מעבירים לילדים כאשר שולחים אותם אל עולם מסוכן ?

מעבר לסיכון הממשי לבריאותם (עדויות שמגיעות מבריטניה מונות סיבוכים חמורים ארוכי טווח כתוצאה מהנגיף בקרב ילדים צעירים), ולבריאות הצוות והמשפחות, רציתי להתייחס בפוסט זה לסכנות לבריאותם הנפשית.

ויניקוט (1) מסביר כי "איננו מאלצים את הילד הקטן להכיר את המציאות, ואנו מקווים שלא נצטרך לאלצו לכך" (ע"מ 56). הוא מסביר כי עלינו להציג לילד את העולם "במנות קטנות" (ע"מ 59). כלומר, ילדים בגיל הרך צריכים שנתווך עבורם את המציאות ונפגיש אותם איתה רק במידה שבה הנפש הרכה מסוגלת להבין, לעכל ולהתמודד.
במקום אחר (2) מסביר ויניקוט על חשיבות הצגת העולם באופן עיקבי ומתמשך (ע"מ 282) לטובת התפתחות נפש בריאה בגיל הרך. זהו הבסיס לבניית אמון וביטחון (1, ע"מ 73). החזרה למסגרות החינוך במתכונת של "בצל קורונה" מהווה שבר בחווית עולם מוכרת שקדמה לה. זוהי לא עוד אותה מסגרת. ראשית, חלה קטיעה ושבועות רבים הילדים לא שהו במסגרת כך שמדובר בהתאקלמות למסגרת מחדש, ממש כמו בתחילת שנה. אם לא די בכך, המסגרת משנה את פניה, תרתי משמע. כלומר מדובר בקטיעה או שבר כפול. תארו לעצמכם את חווייתם של הילדים, הפעוטות והתינוקות לנוכח צוות חינוכי חובש מסכות, מרוחק, זהיר וחרד. האם ילד בוכה יקבל חיבוק ? כיצד יכול להישמר הריחוק עליו מנחים כאשר ילדים זקוקים כל כך למגע הקרוב, החם והמנחם, לחיוך, למבט המרגיע. כיצד ישמרו כי ילדים יתרחקו זה מזה מרחק של 2 מטרים ואיזה מסר חברתי עובר בזה ? עד כמה ריחוק זה יחרט בנפשם ויצלק אותה בהתייחס לאינטרקציות חברתיות בעתיד ? עד כמה תחלחל החרדה של הצוות אל הילדים ? ילדים מרגישים. כמו גם החרדה של הוריהם מפניהם בשובם הביתה. סיפרו לי לפני כמה ימים על ילד מחינוך מיוחד שלא ישן בלילה, כל כך פחד לחזור לבית הספר ביום שלמחרת. מדוע לחשוף ילדים רכים לחרדות כאלה ?
מדובר לא רק באי הצגת המציאות ב"מנות קטנות" אלא ב"הפצצה" של המציאות באופן שהנפש הרכה אינה יכולה להתמודד איתה. ויניקוט מדגיש כי: "הסיוע הטוב ביותר שניתן להעניק לילד הוא רצון המבוגר לעשות את תביעות המציאות נסבלות בעבורו, עד שיהא מסוגל לעמוד במלוא מהלומת ההתפקחות" (1, ע"מ 73). כלומר, עלינו לשמור על הילדים כך שיקלטו מהמציאות רק את הפרטים הקטנים וההכרחיים ולא מעבר להם.
ההתפקחות למציאות בימים כתיקונם הינה תהליך התפתחותי עדין שאיננו פשוט בגיל הרך. ההתפקחות למציאות הקורונה על ידי שליחתם של הילדים למסגרות בשלב זה עשויה להיות טראומטית.

מאידך, הבית נשאר אותו בית. שם אמורה להישמר חוויה של יציבות, מוכרות, ביטחון. בבית אפשר לבכות ולחבק, להיות עם פנים גלויות. המשפחה היא הבסיס לבריאותו הנפשית התקינה של הילד. (1, ע"מ 73). לפיכך, טובתם הנפשית והפיסית של הילדים מחייבת השארתם במערכת המשפחתית בלבד כל עוד קיים סיכון במציאות שמחוצה לבית. בנוגע לילדים שחיים במשפחות בסיכון, המערכת צריכה להתגייס ואולי שם להשקיע משאבים במקום להתפזר על פני קבוצות ילדים שלא רק שאינן צריכות את המערכת כרגע אלא אף עלולות להינזק באופן קשה מהחזרה אליה.

ויניקוט (3) מדבר על חשיבות הפנים של האם או הדמות המטפלת בתינוק. הוא מסביר כי כאשר התינוק מתבונן בפני האם, מראה פניה משקף לו את מה שהוא חווה. תארו לעצמכם איזו תמונת פנים יראו התינוקות הרכים במעונות היום בפניהן עוטות המסכה של המטפלות ?? ויניקוט מזהיר כי בהתייחס לתינוקות אשר "מסתכלים ואינם רואים את עצמם - לדבר זה יש תוצאות. ראשית, היכולת היצירתית שלהם מתחילה להתנוון ובדרך זו או אחרת הם מחפשים להם דרכים אחרות לקבל משהו מעצמם..." עוד, "תפיסה באה במקום התפסה: תפיסה באה במקום הדבר שהיה יכול להיות ראשיתם של חילופים בעלי משמעות עם העולם" (ע"מ 129). כלומר כאשר התינוק מתבונן בפניה של האם הטובה דיה, ולעניינינו בפניה של המטפלת הטובה דיה, פניה אמורות לשקף לו את חוויתו. אם מרגיש עצבות, פניה ישקפו לו את עצבותו ויעניקו לו חווית אמפטיה עמוקה ולא מילולית. אם מרעיש שמחה, החיוך שיוחזר מפניה של המטפלת יזין אותו ויעניק לו כוחות, וכן הלאה. פנים עטויות במסכה מכוסות לחלוטין ואינן יכולות לשקף לתינוק את רגשותיו. המחזה עלול אפילו להיות מפחיד. ויניקוט מתאר גם לאיזה מצב עלולים הדברים להרחיק לכת: "בדרך אל הפתולוגיה, נמצא את אפשרות הניבוי העומדת על בלימה, וגורמת לתינוק למתוח את יכולתו עד קצה הגבול כדי להבין ולצפות אירועים. מצב זה נושא עמו סכנה של תוהו ובוהו, והתינוק יתארגן לנסיגה או יימנע מלהביט אלא לצורך תפיסה, כאמצעי הגנה" (ע"מ 129). כלומר, כאשר נמנעת מהתינוק החוויה של שיקוף עצמו ורגשותיו באופן מתמשך, הוא מאבד את "עצמו", מאבד את החוויה של השפעה על זולתו המשמעותי, ובכך גם את היכולת לבנות בתוכו עולם ברור, ידוע, בר ניבוי. התוצאה היא חוויה של קאוס. מול עולם מאיים כזה, יש תינוקות שיגיבו בנסיגה ובהתכנסות פנימה.

מעניין הקטע הבא שויניקוט מתאר (1) ונשמע כה רלבנטי לאפשרות שילד יאלץ להיות בבידוד: (וכן, סביר להניח כי ככל שיותרו עוד הקלות בסגר, תהינה עוד הידבקויות ועוד בידודים.) "סבורני כי כשהילדים חשים שהם חולים הכל פשוט יותר. כולם מבינים אז כיצד יש לנהוג. המילים ניראות כל כך חסרות חשיבות כשמדובר בילד קטן, ואין כל צורך בהן כשהילד מרגיש רע מאוד. הילד פשוט חש כי יעשו את כל הדרוש כדי לעזור לו, ואם כרוך הדבר באשפוז בבית החולים הוא מקבל זאת, גם אם בדמעות. אולם כשצריך לאשפז ילד שאינו חש ברע, שונה הדבר לחלוטין. זכור לי מקרה של ילדה ששיחקה ברחוב כשהגיע לפתע אמבולנס, והחיש אותה לבית החולים אף כי הרגישה טוב, מפני שיום קודם לכן גילו בבית החולים (כשבדקו את גרונה) שהיא נושאת חיידקי דיפטריה. תוכלו לשוות בנפשכם כמה נורא היה הדבר לילדה, שלא הרשו לה אפילו לגשת להגיד שלום לבני משפחתה. כשאיננו מסוגלים להסביר את עצמנו, עלינו לצפות לאובדן מסוים של אמון" (ע"מ 180).

יתרה מכך, ויניקוט (1) כותב על ילד בגיל הרך ש"רכש לו כבר את מקומו בעולם. אין הוא יותר פקק שעם הצף על פני הגלים". הוא החל כבר ליטול אחריות לסביבתו. במקום שרק יגיב על הנסיבות, הוא מתחיל כבר לחוש אחריות להן. הבעיה היא כי בתחילה הוא חש אחריות כוללת לכל הקורה אתו ובסביבתו. רק בהדרגה הוא מתחיל להבחין בין הדברים שהוא אכן אחראי להם לבין אלה שהוא רק חש אחראי להם". (ע"מ 53).
כעת, דמיינו לעצמכם מצב של ילד שנדבק ומדביק את בני משפחתו. תחושת האחריות והאשמה עלולות להיות כבדות מנשוא והרסניות. על אחת כמה וכמה במידה ואלה יאבדו חייהם כתוצאה מההידבקות. איש אינו חסין מהדבקה ולאיש אינה מובטחת הישרדות. ולא מדובר בתסריט בלתי אפשרי.

בקצרה, קטונתי מלתאר את הסכנות הטמונות בהחזרתם של ילדים בגיל הרך למסגרות החינוך במצב של "בצל קורונה". אני חוששת מפני טראומות ומפני נזקים נפשיים ארוכי טווח בנפשם של הרכים ביותר בחברה. הם אינם מסוגלים לשמור על עצמם. זהו תפקידינו.
אני מזמינה אתכם, ובמיוחד את אלה שיכולים להשפיע, להביע עמדה ולעזור לשמור על הילדים הרכים, לשמור במלוא מובן המילה.

מקןרות:

1. ויניקוט ד.ו. (1957) הילד משפחתו וסביבתו, ספריית הפועלים, 2010.

2. ויניקוט ד.ו. (1963) "מתלות לקראת עצמאות בהתפתחות היחיד" בתוך: עצמי אמיתי, עצמי כוזב, הוצאת עם עובד.

3.ויניקוט ד.ו. (1971) "תפקיד הראי של האם והמשפחה בהתפתחותו של הילד" בתוך: משחק ומציאות, הוצאת עם עובד.