פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
גּוּלוֹת | מאיה ריד (שם עט)*

גּוּלוֹת | מאיה ריד (שם עט)*

רותי גביש | 19/4/2020 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

בחודשי האינתיפאדה הראשונים, בחורף 1988-9, לפני כדורי הגומי והחצציות, צוידו חיילי צה"ל בשטחים בכלי-נשק מיוחדים שנועדו לירי גוּלוֹת לעבר האוכלוסייה המתקוממת.

 

עודד הגיע ביום חמישי. עייף. מבטו כבוי משהו. שתקן מתמיד.

 

עודד אינו מרבה לדבר רגשות, אבל היא מכירה אותו מעבר לאין-מילים שלו. ראתה אותו שומט משא מידיים תשושות במרכז הסלון ונשאר עומד שחוח. ידיו ריקות אך מטענו כבד.

 

- הי - אמרה, נבוכה מולו קרוב ועצוב כל-כך, מוצאת מקלט בשתיקתו. ובחיבוק. שכחה עד כמה גדול הוא. גבוה ממנה בשני ראשים כמעט. רחב. עוטף אותה בזרועותיו השריריות. לרגע התחפרה אחוזת תחושת שבריריות, אך לא התירה לעצמה להתמכר לה. לא לידו. לא כשזקוק לחוסנה.

 

עודד אינו מדבר כאבים, אך היא חשה את עוצמת חיבוקו הולכת ונחלשת, את שריריו הנוקשים מתרפים, וכמו קטֵן היה בין ידיה. ללא אומר נתן דרור לילד הקטן והָרַגיש שבתוך גופו הענקי, והניח ראש מתפנק, מחפש נחמה, על כתפה.

 

הרגישה חזקה ונעם לה. היה זה התפקיד האהוב עליה, המתאים לה כל-כך. הייתה מוכנה לשמרו לעד, אך תוך שניות התעשת, פסע צעד לאחור, חייך כמו מוחק את הדקות האחרונות, כמו לא היה טרוד וכואב, כמו לא היו השבועות האחרונים.

- גאווה מצ'ואיסטית ארורה - חשבה, אך לא אמרה שיודעת את החיוך, לא אמרה שמיטיבה להכירו מכל אחד אחר, לא אמרה תוציא הכול. פחדה לשמוע.

 

- אני מת מעייפות - אמר - אני הולך להתקלח ולישון. לא. לא בא לי לאכול עכשיו. תעירי אותי ל"מבט".

 

כמו לאחרונה כשחוזר. מתקלח והולך לישון. אחר-כך קם כמו חדש. טורף כמויות מזון בלתי מתקבלות על הדעת, אוהב את האוכל שלה, מספר בדיחות וחוויות משעשעות, אינו מערבב מין בשאינו מינו, יודע כל הזמן שהפסקול של "שם" אינו מתאים לַכאן.

 

היה כבר בדרכו למקלחת כשסב על עקביו. עמד מולה מפשפש בכיסי חולצתו, עובר לכיסי מכנסיו ושוב חוזר לחולצה, עד שמצא את מבוקשו. הושיט לעברה יד קפוצת אגרוף.

 

- איזו יד - התבוננה משתאה, שוכחת כל פעם מחדש, נזכרת כל פעם מחדש. כף יד של פועל בניין - נהגה להתלוצץ - כזו ענקית וחזקה. עד שראתה אותו לראשונה חובק בעדינות את דפנה, עד אשר מסעה הרך של ידו על שיערה הגולש של הנערה העלה דמעות התרגשות בעינה.

 

- הבאתי לך משהו - אמר חרש.

 

נעורה משרעפיה. בחושיה החדים הבחינה בשמץ חיוך – נבוך, ציני, בוש אולי, על פניו.

 

הפעם הניח מאחוריו את משחקי הניחושים, פתח את אצבעות ידו והגיש לה גוּלה.

- קחי, זו מתנה בשבילך - ונכנס למקלחת. מותיר אותה המומה עם גוּלה ביד, מבהיקה, יפהפיה, מחליפה צבעיה אל מול האור מכחול לכסוף ולשחור-אדמדם, כבדה כל-כך. מפחידה.

 

- פגשתי את ארנון - צעק לה מהמקלחת - הוא הגיע אלינו אתמול - סגר את ברז המים כדי שתיטיב לשמוע - אל תשאלי, מה-זה פינקתי אותו. הבאתי לו בורקס ומנגו מתל אביב והבוקר לקחתי אותו בג'יפ לטיול בחוף. הוא מוסר ד"ש וחיבוקים ולא לדאוג.

 

חשה כאילו הגוּלה הכבדה מתמקמת בליבה. ברכיה פקו ונאלצה לשבת. שמחה שעודד אינו רואה. כעס וחרדה הציפוה, וכמו לרכך את עוצמתם חלפו לנגד עיניה תיאוריו את החוף ההוא: מרחבים אין-סופיים של דיונות זהב, ים שקט וצבעו כִתְכול עיניים טובות, עצי תמר עמוסי פרי, ושקט. וזכרה את שאמר לה שבועיים קודם לכן:

 

- כשאני מרגיש שהמראות קורעים, והקולות כבדים, והצפיפות חונקת, והמחשבות מענות, וכשיש לי מעט זמן פנוי, אני מתנתק לשם וממלא את המצברים בשקט, ויופי, ושלווה. וחוזר. כי חייב לחזור.

 

כך אמר והיא שתקה. פחדה לדבר שמא תקטע אותו, שמא יבוש על שנחשף ברגשותיו. שתקה והייתה אתו והוא ידע. ואחר-כך שתק. ואחר-כך יצא לבלות.

 

שמעה את המים קולחים שוב בחדר האמבטיה וקיוותה שהזרם החם מרכך את שריריו המתוחים וממיס את חיוכו הקשה. מאוחר יותר כששכב עודד במיטתו, מכורבל בשמיכת פוך רכה ועבה, ישבה לידו. והוא ישן.

 

- תמיד כשהם ישנים הם נראים קטנים כל-כך - חשבה. ראתה רטוב על לחיו ותהתה האם דמעות הן, או רק טיפות מים שזלגו משערו הקצר שהיה עדיין רטוב מהמקלחת.

 

ישבה לידו, ידה האחת מלטפת את לחיו - רכה כלחי תינוק אחרי המים החמים והגילוח -  וידה השנייה אוחזת בגוּלה. הפכה בה שוב ושוב, התבוננה בה כמהופנטת. הייתה לה הגוּלה ככדור בדולח מחייה מראות העבר. ראתה ילדים קטנים משתעשעים בגוּלוֹת, את עצמה, את אחיה, את ילדיה - כולם זאטוטים תמימים. ראתה גוּלוֹת בכל. העבר בראי הגוּלוֹת. לא העזה להמשיך במשחק הצוענייה ולקרוא את פניו של העתיד.

 

הסיטה עיניה מהגוּלה וחזרה אל עודד, ואל החדר, ואל ההווה. מבטה נדד לעבר הצ'ימידן הענקי שזרוק היה על הרצפה, אל הגלילון נטול המחסנית, אל המדים שעל מסעד הכיסא ואל דרגות הקצונה שעל הכותפות. ומשם אל עודד, בנה בכורה שכבר איננו ילד אבל חזר לשחק בגוּלוֹת. שם בעזה.

 

ומבטה המשיך ונדד אל מעבר לעודד, ומעבר לחדר, ומעבר למרחק, עד שפגש במבט נוסף. עייף. כבוי משהו. שתקן מתמיד. עיניו של בנה החייל השני. ארנון. גם הוא שם. בעזה.

 

ואולי היו אלה עיניים אחרות. של בן אחר. של אמא אחרת.

 

*רותי גביש פברואר 1989


אהבתם את הסיפור? כתבו תגובה!
מספר התגובות ישוקלל בבחירת הסיפור הזוכה

עוד בבלוג של מילים כדי לומר זאת

באחד הערבים צלצל הפלאפון שלה. על הצג היא ראתה שהיה זה הוא. היא ענתה לו מיד, ללא היסוסים. הוא אמר לה בואי...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

ronit halpernronit halpern20/4/2020

רונית הלפרן. סיפור עדין , עם אמירה מעמיקה ומרגשת. אהבתי.

דורית פרי הלפרןדורית פרי הלפרן19/4/2020

תודה רותי, מרגש ומעורר מחשבה. [ל"ת].

רותי גבישרותי גביש19/4/2020

נשמט בעריכה. * רותי גביש - פברואר 1989