פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
מחנה קיץ | יעל סטטמן

מחנה קיץ | יעל סטטמן

יעל סטטמן | 14/4/2020 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

את מה שקרה בקיץ של אלפיים ואחת אפשר לסכם בחצי עמוד, לא צריך תואר בספרות בשביל לנקז את כל העניין הזה כמו עם מגב לחור קטן של מילים, אחת שתיים אולי חמש פסקאות, כולל מבוא על קייטנת "בית הגלגלים" וסיכום עם משחק מילים על איך התגלגלתי הלאה בחיים. ואולי בעצם לא, עדיף להישאר בשעה עשר שלושים וחמש בלילה, באוהל עם יפית הנכה, הרי גם אני, כשהתגלגלתי הלאה, נשארתי שם.

כל החברות שלי התנדבו ב"בית הגלגלים". זה דבר אמיתי, אני לא ממציאה את זה או משהו כמו שלפעמים אני עושה. לפעמים אני מספרת דברים שלא קרו, אני די טובה בזה. פעם סיפרתי שראיתי את אדם הזמר במציאות, שהוא פנה אליי, שהוא קרא שיר שכתבתי, לכל אחד הייתי מספרת משהו קצת אחר. הייתי נוסעת בקו 33 מיד אליהו לכרמלית, כשעוד היה קו 33, יושבת עד שהנהג הבא היה עולה. חיפשתי משהו, אני יודעת היום שזה לא מאוד מיוחד, מי לא מחפש, למי לא שורף המבט מול אנשים זרים ברחוב, יודע שאת החיים שלהם הוא כבר לא יחיה. בכל מקרה, העניין עם "בית הגלגלים" הוא אמיתי.

זה נתן לבנות הזדמנות לפגוש בנים מחוץ לשכונה. כולם היו מלאים במידה שווה באידיאלים והורמונים, שתועלו לטיפול מסור בנכים שהגיעו לפעילויות של העמותה. הבנים היו מגיעים בחולצות גזורות והבנות בחצאיות ג'ינס מעל מכנסי דגמ"ח. כמובן מאליו כל העניין של שמירת נגיעה שאנחנו הקפדנו עליו, לא נכח בין המדריכים לחניכים. כשחניכה היתה צריכה עזרה לטפס חזרה למיניבוס, אני בעצמי ראיתי את אביתר ואביהוד תומכים בה, עד שהתיישבה. עקבתי אחרי הידיים שלהם מקיפות את הגב הרחב שלה, הורידים שלהם בלטו ממאמץ. יכולתי להריח את הזיעה בבתי השחי שלהם. לבנות היו פחות הזדמנויות לעזור ולחצות גבולות ככה, אבל היו דברים אחרים. חניך אחד היה דוחף ידיים לפנים של המדריכות, לחזה שלהן, למתניים. הוא היה מההולכים, נעזר רק במקל הליכה אבל לא בכיסא. ההליכה שלו היתה לא-יציבה, אבל זה לא עצר אותו, במהירות הוא היה מדדה מהספסלים האחוריים בהסעה למקומות של המדריכות, מתנשם, והיה מבקש שישימו ברדיו אייל גולן, והידיים שלו נופלות עליהן. אפשר לתאר כמה שהן היו נבוכות מזה, אבל הן החליפו את הדיסק של 'ארבע אחרי הצהריים' שכל המדריכים אהבו, ל'חייל של אהבה', והחזיקו לו את הידיים חזק כמו שהלב שלהן דפק, ואמרו לו 'עוד מעט מגיעים, עוד מעט מגיעים'.

בחודש יולי הפעילות השנתית היתה מגיעה לשיא, בקייטנה של יומיים, כולל שינה בשטח והכל. כל החברות שלי התכוננו, החברות שלי שהיו משוקעות בעמותה עד הצוואר, שהיו נוסעות לעשות שבת עם החניכים פעם בחודש, קבוע, ששנים אחר כך יזמינו חניכים נבחרים לחתונות שלהן, וירקדו איתם במעגל של הבנות, ורחש של כבוד יחלוף בקהל. כל החברות שלי התארגנו לנסיעה ואני ישבתי על הגדר. לא התנדבתי באופן קבוע. הדרכתי ילדים משכונת מצוקה בדרום העיר והרגשתי שאני את קידוש השם שלי מקיימת, אבל הקיץ הגיע והחברות שלי קנו דגמ"חים חדשים, לא צמודים אבל גם לא מאוד רחבים, ומרכך של "פנטן" לחפוף ראש אחת לשניה תחת הזרם הקר של מקלחות ציבוריות באתר קמפינג נבחר. ככה יצא שכשאביתר זרק לי 'את באה בסוף?', זרקתי חזרה 'כן, נראה לי שכן'.

ספרתי את הימים. לא הכרתי את הילדים כי לא התמדתי בפעילויות השוטפות לאורך השנה, אבל קניתי שתי חולצות חדשות וגופיות צמודות ללבוש מתחתן, בדוגמאות של פרחים. ובבוקר יום שלישי, ג' באב, העשרים ליולי למניינם, קלעתי לעצמי צמה סינית מול המראה עד שכאבו לי הידיים והייתי מרוצה מהתוצאה. הייתי מרוצה גם מהחלק הראשון של הטיול, השעתיים הראשונות שהעברנו בכניסה לקניון 'יקנעם-המושבה', ישבנו על המדרכה, הבנות שעונות על תיקי 'האגודה לשירות לאומי', מפתיע בהתחשב בכך שעוד לא התחלנו י"ב, והבנים עומדים לצדנו, גבם אל הקניון, מדברים על המשחק האחרון של מכבי ודורון שפר שניצח להם את המשחק. מה עמד באוויר? פחד? ציפיה? יכולתי להרגיש את הסלטות הקטנות של הלב עם כל דקה נוספת שאיחר הטרנזיט של החניכים.

בעשר ורבע הם הגיעו. המשימה הראשונה שלנו היתה השירותים. לא, המשימה הראשונה שלנו היתה להוריד אותם מהטרנזיט. הם היו צריכים הפסקה, ואנחנו מיהרנו להגביה את הקולות שלנו ולהאט את קצב הדיבור – בלי סיבה באמת, אבל לא יכולנו לשלוט בזה – וחזרנו והחלקנו כיפים ובזוית העין הצצתי אל הנהג, וראיתי את ההתפעמות בעיניים שלו, מהנוער הזה, הנוער הזה שעדיין לא שכח את מה שראוי לזכור, ראיתי איך הוא ממסגר את רגע הפגישה שלנו עם החניכים לקראת ארוחת הערב שלו, לקראת התשובה שלו לשאלה, איך עבר היום, יכולתי לראות איך הוא מושיט לילדיו את הרגע הזה והם תולים אותו יחד בסלון, איך הוא מחנך אותם על ברכי הרגע הזה, שבו נופלים החוצצים בין הסטיגמות למציאות, בין פערי אי.קיו, בין דתיים וחילוניים, וכאן הוא ידגיש, איך שהבנות המדריכות, בתוך הצניעות שלהן הן מצליחות לזכור דרך ארץ קדמה לתורה. העיניים שלו נצצו. בפה פעור מעט הוא הביט ביסכה הודפת בצחוק גבוה נער כפוף וממושקף, שנשק ללחיה שוב ושוב.

הדלתות לקניון באמת נפתחו לנו מעצמן, היינו משלחת מלאכים מגלגלים כסאות לכיוון השירותים, בלי לעצור כמו שאר בני הנוער, בשביל ווינדוו-שופינג מול הקולקציה החדשה של רנואר. היינו מוכווני מטרה, בחולצות גזורות במפתח ועצמות בריח צעירות בולטות מהן בהתרגשות שקטה, מרוסנת, עמוקה. בכניסה לשירותים התפצלנו. אני קיבלתי את יפית. בת ארבע עשרה, קוקו מבולגן, רגליים צמודות בסדים, דיבור איטי ושקט. חייכתי בגודל הפאניקה שלי וגלגלתי אותה פנימה לשירותי הנכים. בכניסה, הרמתי חתיכת נייר טואלת מהרצפה, נבוכה כמארחת שלא ניקתה בזמן את השירותים. שאלתי אותה אם היא צריכה שאשאר. יפית דיברה לאט. היא תמללה את הפעולות שלה כאילו זה נותן להן משנה-תוקף במציאות. היו דברים שהיא הצליחה לעשות לבד. היו דברים שלא.

עד שהגענו לחורשת טל השמיים האדימו ואני הייתי מותשת. התקרר בחוץ, באופן מפתיע, לא זכרתי שגם ביולי החום יכול להרפות כאן, והדשא הרחב חיכה לנו, להקים במרץ אוהלים, לשטוף ירקות תחת הברזים, ללכת שוב ושוב לשירותים. מישהו הפעיל רדיו טייפ ואייל גולן ליווה אותנו מקפלים את עצמנו החוצה מהטרנזיט, יש לי רק חלום לקנות לך יהלום, לראות אותך עוד פעם מחייכת. כולם חוץ ממני, כך נראה, היו מלאים באנרגיות בלתי נגמרות, ובתוך רגעים החזקתי ידיים עם סיוון ולימור (הולכות), באמצע המעגל יפית ורעות (בכסאות) והחברות שלי בשירה מלֹא גרון, יודע שאותי את רק אוהבת, וגם אני אוהב.

כשהריקודים שככו משכתי את יסכה אל מאחורי הטרנזיט שעוד עמד שם, לשיחה צפופה. כל הזמן חשבתי שהפסקול לא מתאים. הרגשתי שאם לא אדבר על משהו שהוא לא פסטה לארוחת ערב או מי ישנה עם מי אני אתפוצץ. סיפרתי ליסכה שלדעתי אביתר מחבב אותה. הוא ממש בעניין שלך, תקשיבי, תפסתי לה את הידיים, אין מצב שלא. יסכה שחררה את הידיים בעדינות וחיזקה את הקוקו שלה, הארוך, הערמוני, ומשכה עד לפרקי האצבעות סוודר גדול ואפור עם הסמל של התנועה. וואי הלוואי, הלוואי, היא הרשתה לעצמה לשחק את המשחק שלי ולצאת לרגע מהערב העמוס שעוד לפנינו. הוא הולך למיונים לטיס, שמעת? זה מטורף, אפילו שברור שקודם הוא יעשה מכינה. היא התהרהרה פתאום, ואמרה, אני לא יודעת אם הוא באמת רוצה עכשיו קשר, תכלס, הוא כולו בעניין של העתיד שלו, קשר יכול להכשיל אותו בשלב הזה. הקשבתי לה בלי לדעת מה להגיד. רציתי שיחה קלילה ועכשיו מה, הייתי צריכה לדעת. יסכה לא יודעת מה זה קליל, היא עמוקה, היא הדבר האמיתי, היא תתחתן עם החבר הראשון שלה והיא לא רוצה להכשיל אותו לפני שהוא יהיה מוכן. היא מחושבת כל כך וכשתספר לי על החבר שלה עוד כמה שנים היא תתפוס לי את הידיים בחניה מתחת לבנין שלה. יש לי חבר, היא תמתיק לי, והשיער שלה יבער מסביב לפניה, כמו נבואה.

שעה קלה מאוחר יותר, אביתר ואני פרשנו את שקי השינה על המזרונים באוהל של הבנות. יכולתי להריח אותו, ולראות קצת מהבטן שלו, מתחת לחולצה כשהוא מתכופף. החושך ירד כמעט לגמרי, ואביתר נדמה מכונס בעבודה, נושך בעדינות את הלשון מתוך ריכוז. הוא יהיה חתן יפה, גבוה מיסכה בראש, נעלמתי במחשבות. הלו, הוא הרים את הקול בחיוך, מה קורה. סורי סורי, מיהרתי לתחוב את הקצה של שק השינה מתחת למזרון ואביתר התיישב פתאום. תגידי, הוא אמר, אפשר לשאול אותך משהו? ברור, עניתי, מתרגשת. אנחנו לא כל כך מכירים, בעצם, גדלנו יחד בשכונה, יחד בתנועה, אבל לדבר רק שנינו, זה עוד לא קרה. התרגשתי לא כי רציתי אותו לעצמי, כך חשבתי, אלא כי משהו, סוף סוף, הוציא אותי מהתפקוד למען האחר, מהחזקת תדמית חייכנית ומושיטת עזרה במשך ארבעים ושמונה שעות, והחזיר אותי להתעסק בפנטזיה.

בקיצור, אביתר התחיל, חזר ואמר כמה פעמים, בקיצור תגידי, יסכה דיברה איתך עליי פעם? הוא שאל ובבת אחת הרגשתי שוב את המזרון תחתי, את הצינה של הלילה, את הקולות מבחוץ, ריח פסטה ונקניקיות על האש, מים זורמים. וואי אביתר זה מה זה מושלם! אתה רוצה שאני אגיד לה? שאשאל אותה? כירכרתי בהתלהבות ולא עניתי על השאלה שלו, מה יכולתי לענות? יסכה לא רוצה להכשיל אותך לפני קורס טיס, היא רוצה שתתרכז בעתיד שלך? היא רוקמת תוכנית חומש בלי ליידע אותך? אביתר הינהן, וואללה כן, למה לא, תשאלי אותה, הוא יצא מהאוהל בכריעה והרים את האגודל לסמן לי: תודה.

הרדמנו את החניכים כמו שנרדים יום אחד את ילדינו. שכבתי ליד יפית באוהל, מקשיבה לנשימות שלה שהפכו כבדות, ואז היא התחילה לדבר. את יודעת, היא אמרה בקול הנמוך שלה, השבור, בלילה בבית אבא שלי בא אליי לחדר. שמעתי אותה והייתי בטוחה שהיא חולמת. היא נרדמה ועכשיו היא חולמת. המילים שלה העלו לי את הדם לפנים, התחלתי להזיע, חכי שניה יפית, רציתי לבקש ממנה לעצור אבל לא הצלחתי להוציא מילה, והיא המשיכה, אחרי שהוא בא גם האח שלי בא. מאיפה זה הגיע? יפית הנכה, יפית השקטה, יפית שמוקדם יותר עזרתי לה להחליף תחבושת בשירותים, הנזקקת, הכפופה, רגליה חסרות התועלת. לקחתי בעלות על השיחה ואמרתי, רגע יפית אני חייבת לצאת שניה. יצאתי על הברכיים מהאוהל, והזדקפתי בחוץ. הרמתי את הראש. השמיים היו עיסה רחוקה ושחורה, רציתי להעלם, רציתי לרוץ, רציתי לעלות על קו 33 ולנשום את הים. מאחורי הברזיות ראיתי את יסכה ואביתר. הם ישבו צמודים אבל לא נגעו. פסעתי אליהם בצעדים גדולים, קוראת בקול איזה כיף לראות אתכם! הם הרימו אליי ראשים מופתעים, אבל אני לא הפסקתי לדבר, דיברתי מהר כאילו כל מילה מוחקת את המילים ששמעתי קודם, כמו בקלטות שהקלטתי עליהן שירים מהרדיו, שיר על שיר, אירוסמית' על הבקרסטריט בויז על יונתן רזאל. רציתי לומר להם, שמעתי משהו נורא ואין לי מושג מה עושים איתו. רציתי לומר, שמעתי משהו שלא קורה בעולם שלי, ולא יתכן שיש עולם אחר. רציתי לומר, איזה טמטום מיותר זה לתכנן תוכניות, איזה טמטום זה עתיד, רציתי למשוך אותם אליי ולהתחבק איתם, להיטמע בתוך הגופים הבריאים, השלמים, גופֵי הַפָּרָה האדומה שלהם, ללא מום, תמימים עד לעצם.

יש מקום באוהל שלך? שאלתי במקום זה את יסכה, עם מי עוד את ישנה? לא יודעת יפית נורא נוחרת, המשכתי בלי הפסקה, אני חייבת לשנות מקום.

בבוקר קמתי מוקדם, יצאתי מהאוהל של יסכה ונכנסתי לשק השינה שלי, ליד יפית. היא עוד ישנה. הבטתי ארוכות בפנים שלה, בשיער השחור שהשתפל, מסוכסך, על הכרית. על העפעפיים שלה שזזו בחוסר מנוחה. חשבתי על התוכניות ארוכות הטווח של יסכה שחזרה לאוהל אחרי שכבר נרדמתי. על הסדר ועל אי הסדר. יפית פקחה עיניים וראתה שאני מסתכלת עליה. בוקר טוב, היא לחשה בקול צרוד. בוקר טוב חמודה, צהלתי אליה, איזה כיף שקמת, רוצה לשמוע סיפור?

לא חיכיתי לתשובה. צעקתי לאזנה בהתלהבות, את יודעת שפעם פגשתי את אדם, הזמר? מכירה אותו? הוא קרא שיר שלי, שכתבתי, ונפגשנו, ודיברנו, היה ממש מושלם. אולי נתראה שוב, כנראה שכן. בטוח שכן.

 


אהבתם את הסיפור? כתבו תגובה!
מספר התגובות ישוקלל בבחירת הסיפור הזוכה


עוד בבלוג של מילים כדי לומר זאת

(הסיפור מבוסס על מקרה אמיתי, חלק מהאירועים שונו והותאמו לצורך הסיפור) חשבתי שהעניין הזה כבר מאחוריי....

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

מיכל תדמורמיכל תדמור28/4/2020

סיפור מעולה. כתוב נהדר, עובר אמיתי, מרגש ונוגע מאד.

לימור כרמילימור כרמי28/4/2020

משתק. וואו קראתי בנשימה אחת.. הרגיש קרוב ואמיתי. ממש מטלטל , הקריאה כמעט כמו החוויה עצמה..

אורית גודקאראורית גודקאר27/4/2020

מצוין! נהניתי מאד [ל"ת].