פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
מוזר

מוזר

אסתר פלד | 2/4/2020 | הרשמו כמנויים

מוזר


להפתעתי זה עובד.
עלי לסייג: זה עובד משום שמדובר בקשרים עתירי היסטוריה, קרובים מאד. אלה הם היחסים עם מטופלים: עמוקים, מלאי קרבה. ואז, במובן מסוים, המעבר לכלים הטכנולוגיים של מפגש-מרחוק אינו מרתיע, או מרתיע-לרגע, ואז עושים בחירה, והבחירה היא שזה עדיף על הניתוק.
ומשהו בזה מקסים אותי, האופן שבו אנשים בוחרים להמשיך בקשר, אף אם בתחילה עבור חלקם מדובר במבוכה גדולה, ומעניין לחקור אותה, מדוע היא קיימת. וכל אחד אומר משהו על ה"מוזר" שלו, כי המילה "מוזר" מככבת עכשיו, האל-ביתי שולט בתוך הבית, שולט בנפש. הכול זכאי עכשיו לתואר "מוזר", מילה שתמיד כשהופיעה בקליניקה חקרתי אותה, כי "מוזר" היא לא סתם, היא מצביעה על מרחב שיש בו מידה של דחייה, מידה של מרחק, של זרות, היא מילה של זרות, אבל לא זרות לבדה, כי "מוזר" הוא מה שעבר הזרה, שהפך ממוכר לזר, ולכן היא קשורה בטבורה לאל-ביתי.
וממש, ממש בממשי, יושבים בתוך הבית ונפגשים איתי, וזה "מוזר" וכל אחד אומר דבר על המוזר שלו. מוזר שאני רואה את החדר, רואה את הבית. מוזר המבט שלא פוגש במבטו של האחר. מוזר אחר - שאני יושבת בחדר ובן זוגי בחדר השני, ואז יש דברים שאי אפשר לדבר עליהם. מוזר לחלץ עצמך מתוך האינטנסיביות של החיים-יחד בבית שכמעט אין יוצאים ממנו אל תוך הסובייקטיביות הכמעט-טהורה של הקליניקה, הגם שעכשיו היא וירטואלית.
ומוזר לחיות כך, כשיום דומה ליום וקשה לזכור מה קרה בשלישי שעבר, לא, זה היה ברביעי, הזמן שנפרש, שמשתנה, שכאילו קיבל ממד חדש, ממד של מחוץ-לזמן, מין של תקופת המתנה, ועם זאת אי אפשר לחיות מתוך המתנה, כי המתנה נצמדת אל העתיד, והעתיד אינו ידוע, וכך מתעצמת לפתע תחושה, אולי לראשונה בחיינו, הרבה יותר ברורה של הווה, פתאום ניצב ההווה בחזית ולא העבר ולא העתיד, ההווה שלפתע הפך למה שיש לו נפח, שנים הכחשנו אותו, שנים הוא היה המסמן של הנעדר, אין הווה, הכול עבר ועתיד, ולפתע יש ויש, הווה מפואר, שעל התודעה לסגל עצמה אליו ולהיכנע לו.
מוזר להיות בהווה. אנשים רבים אומרים, "אין הסחות דעת" ולפתע הופכים כך לבודהיסטים בלי-דעת, כי מי שמורגל במדיטציה מורגל בתצפית בתודעה ובנטייה שלה להסיח את עצמה לכל עבר, חיית פרא ששועטת לכל הכיוונים בבת אחת, ולפתע מתיישבת לה במקום אחד, עכשיו זה הבית, הבית ה"מוזר", ונוכחת לדעת שאפשר גם אפשר בצמצום, שיש פלא בצמצום, שיש שלווה בבידוד, ממש כמו שמתואר באחד הספרים החשובים ביותר בקאנון הבודהיסטי, הוויסודהימאגה, שם מתואר המתרגל כמי שבראשית דרכו מוצא שלווה בעצם הישיבה-לבדו, פתאום שלווה ירדה על העולם, שלווה מוזרה, קבלת הדברים כמו-שהם, ממש כפי שכתוב בקאנון הבודהיסטי, פתאום נעשו לי בודהיסטים כולם, כאילו החוכמה נובעת מעצם הבידוד הזה, הכול פשוט, זו כותבת וההוא מנגן, איכשהו, שלא כרגיל, מי שלא נפגע מכיר תודה על כך שלא נפגע, זה לא מובן מאליו, והרי זה ה"מוזר", זה עצם ה"מוזר" שכל המובן מאליו אינו מובן עוד, לא מאליו, הכול "מוזר", "מוזר" נטלה את מקומו של ה"מובן". וחלקה של החרדה רב, וגם זה מוזר, איך מתקיימת חרדה לצידה של השלווה הזאת, חרדה עמוקה, ממשית, חרדה קיומית, מוזר מאד, אבל זה כך, אדם מתהלך באיזה שקט, באיזה צמצום, ענן של מועקה הולך איתו, שאלה אחרת היא מה נלמד מן האירוע הזה, מתמשך ככל שיהיה, איך ייעורו החיים בעקבותיו, באיזה שצף, כל התשוקה שתבוא, ובכל זאת הכרנו משהו שלא היה כמותו, ואיזה ריקוד יתחולל בין שני אלה, בין הדחף האדיר של החיים שמרוסן עכשיו לבין השלווה המוזרה, הלא-מוכרת, שבתחילה בעל כורחנו ובהמשך בסוג של שמחה, שמחה מוזרה, נפתחה בלבבות.
זה מוזר, אבל זה עובד. זום, סקייפ, אפילו טלפון. זה עובד. היצור המדבר מוסיף לדבר, אבל עכשיו הוא אומר משהו אחר.

עוד בבלוג של אסתר פלד

לאחר חמישים וחמש שנות חיים, כשבתוכו בוערת הידיעה שעד כה בזבז את חייו לריק, נסע הנדרסון לאפריקה. ולא...
היום בצהריים ישבתי עם שתי חברות, שתיהן נשות-טיפול, בבית קפה. עוד לפני כן שאלתי את עצמי האם ראוי, בערב...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

שולה טולמןשולה טולמן5/4/2020

ולא מוזר בכלל שכתבת כל כך יפה [ל"ת].