פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
באנו חושך לגרש? באנו חושך לפרש? או באנו עם חושך להפגש?

באנו חושך לגרש? באנו חושך לפרש? או באנו עם חושך להפגש?

ארנון רולניק | 27/12/2019 | הרשמו כמנויים

 

בפוסט זה נערער על אחד השירים שגדלנו עליהן בחנוכה ואולי בכלל באתוס הציוני: "באנו חושך לגרש, בידינו אור ואש. כל אחד הוא אור קטן, וכולנו אור איתן סורה חושך, הלאה שחור סורה מפני האור".  בפוסט זה נציע לנהוג אחרת עם "החושך".   בהפשטה נוכל לומר כי הגישות הדינמיות הראשונות אמרו "באנו חושך לפרש", הגישות הקוגניטיביות הראשונות אמרו "באנו חושך לגרש" והגישות החדשות יותר אומרות " נהייה שווי נפש לנוכחותו". אבל האם לא נכון יהיה לקחת תפקיד אקטיבי וחותר למגע עם הרגשות הקשים? או במילים אחרות "נקרא לחושך להפגש"

כפי שתקראו, בחיפושי אחרי גישה אקטיבית שחותרת למגע עם הרגש ועם החוויה התחלתי להתעניין במתווי דרך קודמים: במורנו איש הפסיכודרמה ובפריץ פרלס איש הגשטאלט. שניהם הושיבו את שחקני תאטרון הנפש על כסאות  ונתנו לחושך ולאור לקיים להביע את עצמם.

הרבה כינויים חברו לעבודת הפסיכולוג. החל מדימויו כמנתח העובד עם איזמל או כארכיאולוג האוסף פריטי עבר, המשך בדימויו כאם או הורה. במאמר זה נתמקד יותר באפשרות לראות את המטפל כמיילד או מיילד רגשות. משם נציע את המטפורה של הבימוי, הפסיכולוג כמחלק תפקידים, וכמנצח על דיאלוג בין חלקי אישיות.

בניגוד לדימויים הראשונים שמייצגים את הפנטזיה של פרויד לגבי טיפול. המחשבה על במאי ועל מיילדות מגיעה מזרמים חדשים יותר ולטעמי רלוונטים יותר למלאכת המטפל.

חתירה למגע עם הרגש

הזרמים המדוברים מאפיינים את מה שבכנס הייסוד של החברה הישראלית לקידום האינטגרציה של הפסיכותרפיה – ISEPI קראו "עבודה טיפולית מבוססת רגש כציר מניע  בפסיכותרפיה בת זמננו". בכנס זה הוצגו הסכמה תרפיה של גפרי יאנג, ה EFT  של לסלי גרינברג, ה TEAM-CBT של דיויד ברנס וכן ה AEDP וה EDT - צאצאיהם של מאלאן, דאוונלו, פושה ואוסימו.

דומני אולי שמה שמחבר את השיטות הוא לא רק עבודה מבוססת רגש – אלא בעיקר טיפול אקטיבי המחפש מגע עם החוויה. מכנה משותף לחלק מההתערבויות שהוצגו היה שמוש בעבודת הכסאות (יוסבר בהמשך)

ג'ונתן שדלר שמראה בשנים האחרונות שהטיפול הדינמי חי ונושם מגדיר מאפיינים של טיפול זה והראשון שבהםטיפול דינמי שם דגש על החוויה הרגשית (Affect & Emotion): המטפל הדינמי, לפי שדלר, עוזר למטופליו לשים לב, לזהות ולהכיר את עולמם הרגשי ולהביא אותו לידי ביטוי מילולי. אלא שמרבית המטפלים הדינמיים לא יעשו פעולה אקטיבית או כדי להביא את הרגש.

דיוויד בארלו, שהוא אחד החוקרים המובילים בעולם ה- CBT שם כעת את החוויה הרגשית כמוקד הטיפול. בעבר הנוסחא הקוגניטיבית הפשוטה דיברה על אירוע – המתפרש על ידי מחשבה וגורם לרגש. כעת מציע בארלו את האפשרות שהרגש עצמו הוא האירוע. והפחד מלחוות את הרגש הוא המקור לקושי ועליו יש לעבוד. בארלו כמובן אינו נמנע מהתערבויות אקטיביות, וחשיפה, ואפילו חשיפה לרגש  היא אבן יסוד בגישתו אך אינו נוקט בהפעלות מבוימות בדרכים יצירתיות או דרמתיות שהן מעבר לחשיפה.

לילד את הרגש – האם אפשר גם לעשות זרוז לידה?

בעולם הדינמי קיימת פריחה של גישות ה Experiential Dynamic Therapy . נכחתי בחלק מכנס אחרון שלהם בבוסטון בקיץ זה שגם ד"ר רות דרדיקמן עירון מארצנו הציגה בו. כל אחת מהגישות הללו מחפשת מגע עם הרגש שלעיתים המטופל לא מאפשר לעצמו ולמטפל להגיע אליו.

ד"ר פארוציו אוסימו שמגיע לעיתים לארץ מציע עמדה טיפולית שהוא קורא לה "מיילדות טיפולית" הוא מיישם את המושג "מאיאוטי" שנגזר מיוונית קדומה למיילדת על חווית ורגשות.

כאן המטפל פועל כמיילדת מסוגים שונים, ועוזר לאדם לחשוף לחלוטין וללדת רגשות הקיימים בתוכו. באמצעות "יחס מאיאוטי" המטפל (1) הופך את עצמו לזמין רגשית למטופל ומעניק תחושה של חיבור ותחושה שהמטופל אינו לבד, (2) מתייחס באופן פעיל לחוויית הרגש, ו (3) תומך בביטוי המילולי והגופני של רגש כזה.

מעל לכל, המטרה העיקרית בפעילות זו היא להחליש פחד "אינטנסיבי וראשוני" מביטוי רגשי, כך שתחושות יכולות להתגבש ואז לבוא לידי ביטוי.

השאלה שאנו שואלים כאן היא האם ניתן להפעיל באופן מכוון את הרגש המסתתר – או אם להשתמש במטפורה של אוסימו – האם "מיילד הרגש יכול להשתמש בזרוז לידה"

לשם כך נסענו לשוויץ לסדנה של Scott Kellogg  שלטעמי הרחיב שיטות מתחום הפסיכודרמה, הגשטאלט, ה Emotion Focused Therapy  וכן התערבויות מכיוונו של הטיפול מבוסס הסכמה.

מטרת פוסט זה לשתף בהרגשתי שקלוג מאפשר לנו להכניס התערבויות אקטיביות וחוויתיות כמעט לכל גישה טיפולית.

השאלות שאשאל בהמשך יהיו האם עלינו כמטפלים לחכות עד שיעלה הרגש הכואב או שמא יש מקום להיות "במאי המחלק תפקידים דרמטים למטופל"? השאלה השנייה תהיה מה מונע מאיתנו לבצע התערבויות כאלו?

ראשית אסקור בקצרה את ההיסטוריה של התחום – רק כדי לסמן שאינני חושב שקלוג המציא את הגלגל, ושאיני מתעלם ממטפלים קודמים שפיתחו את השיטה.

קצת היסטוריה

אין עוררין על כך שהעבודה מול הכסא הריק היא פרי רוחו של מורנו אבי הפסיכודרמה.  והרעיון של הכסא הריק כמו גם עקרונות של חילוף תפקידים ועמדת הכפיל משפיעים מאוד על השמושים שמציע קלוג לעבודת הכסאות. לצערי בהכשרתי הקלינית לא קיבלתי ידע בתחום הפסיכודרמה. הייתי צריך להרגיש את החוסר שבשיטות הפסיכולוגיות השונות כדי שאלך ואתנסה בפסיכודרמה אצל חנן שניר חברי.

קלוג מצהיר על כך שפריץ פרלס אבי הגשטאלט שינה את חייו ואת עבודתו  על פי הבנתי קלוג לא הספיק לעבוד ממש עם פרלס, אך נראה שהושפע ממנו מאוד. תוך כדי כך הוא משרטט את דרכו הארוכה וחסרת הנחת של אבי הגשטאלט כולל הדחייה שחווה מפרויד ומהאגודה הפסיכואנליטית.

לעיתים אנו רואים שזרמים מסויימים בפסיכותרפיה ממריאים או נעלמים ונהפכים פופולרים או נשכחים מהעין הציבורית. דומני שהגשטאלט בישראל ובעולם כולו נכנס לקטגוריה של גישה שלא קיבלה את המעמד היאה לה: כך למשל בכנס שהזכרתי לעיל, לא הוצגה כל עבודה מגישה זו.

מעודי לא למדתי את הגישה, אף שסדנאות שעברתי במסגרת היותי מדריך בשומר הצעיר על ידי הזוג סרוק היו בעלי גוון כזה. אך גם מהמעט שקראתי ברור כי מטפלי הגשטאלט לוקחים עמדה אקטיבית כדי לאפשר  למטופל להתנסות בחוויות רגשיות.

דמות נוספת שדחפה אותי לחשוב על "עבודת הכסאות" הנו לסלי גרינברג אבי גישת EFT האומר ש"אי אפשר לעזוב מקום לפני שמגיעים אליו", ההנחה היא שהכרחי להיות במגע עם רגשות כואבים כדי שאפשר יהיה לעבד אותם ולשנות  אותם. חוויתי את גרינברג מבצע עימי עבודת כסאות אלא שאז התרשמותי היתה בעיקר מהעמדה הטיפולית שלו, ופחות מהטכניקה.

אצל  ג'פרי יאנג למדתי  לפני יותר מ 15 שנה  הוא ללא ספק אחד הראשונים בעולם הקוגניטיבי התנהגותי שבחר להכניס כלים חוויתיים, החל מעבודה בדמיון והמשך בעבודה עם כסאות. אחרי שמזהים את ה Modes  הפעילים אצל המטופל מציע יאנג דיאלוג בין החלקים הללו. יש כאן עדיין השפעה של הדיאלוג הסוקרטי מהמסורת הקוגניטיבית אך בצורה חוויתית יותר.

בעוד שאצל לסלי גרינברג ואצל ג'פרי יאנג העבודה עם כסאות היא חלק מסל התערבויות, סקוט קלוג פיתח את הנושא והפך אותו לתחום התמחותו.

עבודת הכסאות של Kellogg Scott

סקוט קלוג הוא פסיכולוג היושב בניו יורק שלמד והתמחה בטיפול מבוסס גשטלט כמו גם בטיפול מבוסס סכמה.

באוקטובר שנה זו נסעתי עם מטפלת נוספת מהקליניקה שלנו לסדנה שהעביר בבאזל שויצריה בנושא זה. סקוט הדגים לנו את מהמגוון הרב של שימושים שהוא יכול לעשות בעבודה עם כסאות בקליניקה.

בספרו Transformational Chairwork: Using Psychotherapeutic Dialogues in Clinical Practice, הוא מפרט את מירב השימושים האפשרים בתחום זה

חשוב להדגיש כי סקוט הוא הראשון שיגיד שבעצם לא מדובר בכסאות. הכסאות הם רק אמצעי לייצג דמויות משמעותיות בעולמו של המטופל כמו גם לייצג חלקים שונים שלו.

סקוט מחלק את ההתערבויות המפעילות הללו לשני סוגים:

האחד דיאלוג עם דמויות חיצוניות

השני דיאלוג עם חלקי אישיות או חלקים מופנמים

דיאלוגים עם דמויות חיצוניות

הוא מכוון לאזורי ה unfinished business  כמו עם דמויות הוריות שהמטופל נשאר עם תחושת כאב, כעס או געגוע. דוגמה למקרים כאלו היא עבודה על אבל/אובדן או על אהבה נכזבת.

קלוג מציע גם את עבודת הכסאות לטיפול בתגובות פוסט טראומטיות. יש להודות שאין מספיק מחקר על כך. אבל דומה שהוא מציע ששיטתו לא תחליף גישות אחרות אלא תוסיף להם. כך למשל הוא מראה איך גישתה של Patricia Resick עשוייה להיות מועצמת באמצעות עבודת כסאות.

עבודה על יחסים בעייתיים: אף שקלוג לא פיתח את הדיאלוגים השונים שלו עבור טיפול זוגי, הוא הראה בסדנה כיצד עבודת כסאות יכולה לאפשר יותר קבלה ויותר אמפטיה עם בן הזוג הבעייתי.

דיאלוגים עם חלקי עצמי:

ההבנה שאין "אני אחד" ושכל אחד מאיתנו מכיל כמה חלקים נהפכה מאוד שכיח בתאורטיזציה הפסיכולוגית. איני מתייחס לחלוקה הישנה של איד אגו וסופר אגו, נזכיר את גישת ה transactional Analysis  (מצבי הורה,  בוגר וילד ) ואת גישת ה Ego States  שכולן מדגישות את האינטראקציה בין חלקי עצמי שונים. כך גם כמובן את גישת הטיפול ממוקד ה modes, ו ה Emotion Focused Psychotherapy

 נזכיר שוב את פרלס שאמר: "בריאות נפשית היא איזון וקואורדינציה בין כל חלקינו"  . גם פסיכואנליטיקאי עכשווי כמו ברומברג, מדבר על המפגש הטיפולי כמפגש שיש בו פוטנציאל להחייאה מחדש של קולות ושל חלקי עצמי מושתקים.

קלוג (כאמור בעקבות קודמיו) משתמש בהתערבות מבוססת כסאות כדרך להקטנת קונפליקטים תוך נפשים בין מצבי העצמי השונים.

סוג התערבות זו שכיח מאוד בטיפולים להקטנת הביקורת העצמית והפרפקציוניזים. מטרת ההתנסות היא להכיר (דרך החוויה) את שני הקטבים שבתוכו, ולאפשר לאדם לתת מקום לשניהם גם יחד.האתגר הוא קודם כל להפריד בין החלק הביקורתי, והשיפוטי (שהוא גם לעיתים פרפקציוניסטי) לבין החלק המבוקר והמותקף שמרגיש לכן מבוייש מפוחד  וחסר אונים..... 

קלוג ממליץ  לחזור מספר פעמים  על שיחה בין החלקים, על מנת להציף את הרגשות הכואבים ובכך לאפשר עיבוד שלהם. העיבוד מתבצע גם על ידי כך, שהצד המבוקר  עשוי להתחזק ולעמוד על שלו .  לא פחות חשוב הוא שהחלק המבקר נחלש ומתחיל לבטא הבנה ואמפטיה לחלק שהיה מוחלש.

על החוויה שלי בסדנה

למרות זקני הלבן, ואהבתי את שעות הטיפול אותם אני עושה כבר כמעט 40 שנה. אני מחפש עדיין את השיטה ואת דמות המטפל עליהן אוכל להגיד – זהו הגענו.

אז לא, שעוד לא הגענו. אבל דומני שעבודת כסאות פותחת אפשרויות חדשות שהן מעבר למה שהמחנות השונים בפסיכותרפיה מציעים. את קלוג עצמו מצאתי כחביב, בעל ידע ובעיר בעל יכולת אילתור של משחקי תפקיד יצירתים

מעל הכל התרשמתי שמהעוצמה החוויתית שמאפשרת עבודת הכסאות. אף שבסדנה היו כ 30 איש שחלקם זרים זה לזה, התרגילים השונים הביאו לפתיחות בין אישית, להתרגשות, ולתובנות. אני עצמי הופתעתי לראות איך התרגשתי עד עמקי נשמתי במפגש עם אמי המנוחה במסגרת אחד הדיאלוגים בסדנה.

על אי הנוחות, או אי הנחת של המטפל לצאת מהמקום השומע, הוורבלי, המכיל (או לא...) למקום המפעיל. מפעיל טכניקה או "עבודת כסאות".

אני מציע לדון בשאלה שאנו דנים כאן לא רק סביב השאלה האם "עבודת כסאות" יעילה או לא ואפילו לא סביב שאלות תאורטיות שונות. אני מציע לנו לדון בכנות באפשרות שזה מרגיש לנו מוזר "לא טיפול", או אולי "לא דינמי", אולי "לא רגיש" לעשות הפעלות שונות.

ראשית אני נזכר בתחילת דרכי כפסיכולוג קליני השתתפתי בהדרכות קבוצתיות עם ד"ר עמנואל ברמן. הייתי אז בתחילת הדרך הגם שבהרבה מובנים הייתי חסר שקט וסקרן כמו היום. כבר אז חיפשתי אפשרויות של שלוב התערבויות אקטיביות עם העמדה הדינמית הבסיסית.

אני זוכר את המדריך, אומר משהו כמו (זה אינו ציטוט מדוייק) יכול להיות שאלו התערבויות טובות אבל לי (כלומר לעמנואל) זה לא מתאים. (תוכלו לראות פרוט מלא של הנושא כאן)

חשוב להגיד שהדברים נאמרו בצניעות ולא בביקורתיות. ועם זאת שאלתי את עצמי מה זאת אומרת "לי זה לא מתאים?" הרי תפקידנו לסייע למטופל לא בהתאם למה שמתאים לנו אלא במה שהוא צריך. אני מניח שהקשיתי על עמנואל בשאלה זו ודומני שהוא אמר אז – אם אני חושב שהתערבות התנהגותית היא המתאימה אני פשוט אפנה אותו למטפל אחר..

התכתבתי עם ד"ר עמנואל ברמן לפני פרסום פוסט זה וסיפרתי לו על זכרונתי מאותה תקופה. עמנואל הסכים שאפרסם זאת והוסיף הערה:

"אני מניח שחלק ממה שניסיתי לומר הוא שכדי להיות אפקטיבי כל מטפל צריך לעבוד עם האישיות הייחודית שלו, לפתח דרכי התערבות שהוא שלם איתן ויעוררו אמון – ולא לעבוד "לפי הספר" – כל ספר שהוא"

אני רוצה לשאול את חברי שדבקים בעמדה "המסורתית" כלומר שהמטפל אינו עושה הפעלות – האם יתכן שיש כאן "פינוק" או אי נוחות שלנו – שלא גדלנו כפסיכודרמטיסטים לעשות מין משחקי תפקיד שכאלו?

אני מוצא לכך גם הוכחות בעבודת תזה של חוקר בשם Jan Reidar Stiegler מנורווגיה העבודה עסקה במספר שאלות הקשורות בהתערבות מבוססת כסאות אבל הממצא עליו הייתי רוצה להתמקד כעת פורסם ב שנת 2018 תחת הכותרת הבאה:

" It’s heavy, intense, horrendous and nice’: clients experiences in two-chair dialogues"

או בתרגום גוגלי: התרשמות מטופלים מעבודת כסאות היא שזה כבד, אינטנסיבי, מחריד ונחמד. באופן מפורט יותר המאמר מספר על אי נוחות – לפחות ראשונית של המטופלים וגם מבוכה.

נדמה לי שגם עבורנו המטפלים קיימת אי נוחות מלצאת מה"כסא שלנו" וכאן כוונתי לליציאה מהתפקיד הרגיל שלנו כמקשיבים ומגיבים - לעמדה של מפעילים ומביימים משחקי תפקיד.

כעובדה מאז שחזרתי מהסדנה רציתי להתנסות בעבודת כסאות. ומשהו עוצר אותי - אולי גם אני שקוע לי כבר בכורסא הנוחה ובעמדה הרגילה שלי כבר לא מעט שנים?

ד"ר יוסי טריאסט,  כתב פעם על "איך עושה פסיכולוג : ..תנוחת גופו הדובי, המכונס פנימה, ראשו המורכן תמיד, הבעת פניו הדאוגה, הדכדוכית רוויית הסבל, הפאוזות הארוכות המתחלפות בפרצי נאומים רגשניים, הפכו זה מכבר לפוזה האופיינית של "מטפל" בתודעת הציבור"

האם נעז לצאת מעמדה זו? האם נעז להקשות על המטופל על מנת לסייע לו? האם נעז "לעשות מעשים מוזרים כאלו כמו לחלק תפקידים  לאנשים ולהושיב אותם על כסאות שונים...."?

 ואם לחזור למבוא הפוסט: לצערנו יש חושך בעולם, וכנראה גם בעולם הפנימי לא תמיד הכל מואר. לא יספיק כנראה לומר לו "סורה חושך מפני האור" . יהיה עלינו לפגוש את החושך, להושיב אותו מולנו, לקיים דיאלוג איתו ואז – אולי רק אז יבוא האור.

 

 

 

 

 

 

                       


עוד בבלוג של ארנון רולניק

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.