פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
מחר ניסע ללונה פארק / אילנה ברנשטיין

מחר ניסע ללונה פארק / אילנה ברנשטיין

קריאה מודרכת | 2/12/2019 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

כריכת הספר "מחר ניסע ללונה פארק"

מחר ניסע ללונה פארק, מאת אילנה ברנשטיין. הוצאת כנרת כנרת זמורה, 2018. 224 עמ'.

ממליצה על הספר: ד"ר שני וידרגורן, פסיכולוגית קלינית.

החוויה שלי מהקריאה בספר היא חוויה שעוברת דרך תחושת כאב עמוק. במהלך הקריאה כמעט הרגשתי את הכאב הפיזי שנגרם מהכאב הנפשי ומהמצוקה של הדמויות בספר. הספר מתאר את הלך הרוח והמחשבות של הגיבורה, שהיא אם לשני ילדים, שלא זוכים להקרא בשמות אלא מכונים "הגדולה" וה"קטן", כדרך נוספת להמנעות של האם מהתייחסות אל הסובייקטיביות שלהם. למרות שכן יש תחושה שהאם בסיפור רואה אותם בנקודות מסויימות ("הגדולה כבר מזמן תפסה את מקומי... בת שש בקושי וכבר יודעת מה נכון ולא נכון"), היא לא יכולה לאפשר לעצמה להבין את שעובר עליהם כי זה רק יסב לה עוד כאב ("הצרחות שלו צבטו לי בבטן"), בהעדר כוחות לטפל בהם. זו בעיניי תמצית ההתרחשות.

הספר מתחיל כבר בנקודה בה האם מתקשה לתפקד בעולם וכאמא, ולאורך הספר היא הולכת ושוקעת. כבר בתחילת הספר היא נמצאת במצב של היעדר כוחות ותפקוד, היא לא מספקת לילדים את צרכיהם מבחינה נפשית ומבחינה פיזית. הספר רצוף בתיאור הדיכאון האימהי – האם לובשת את אותם בגדים כל הזמן, שוקעת לתוך שינה, מפסיקה להתקלח, והבית הופך למוזנח יותר ויותר. במהלך הקריאה ניתן להרגיש את הכאב שלה ואת חוסר היכולת שלה לתפקד. כאב לי לקרוא איך היא עדיין מנסה לעשות דברים בשביל הילדים אבל לא מצליחה, כי אין לה את היכולת, והמצב כל הזמן הולך ומתדרדר. במהלך הקריאה רואים איך כל אחת משלוש הדמויות – האמא ושני הילדים – נפגעת בדרכה; הבת הבכורה שמנסה לבצע תפקיד הורי; הילד הקטן שמנסים להסתיר ממנו את האמת אבל הוא עדיין נפגע, והלב נכמר כשהוא רוצה להמשיך להיות ילד אבל נחשף למציאות; והאמא שפגועה מלכתחילה ונטולת כוחות כאמור, להתמודד ולטפס החוצה ממצבה.

קראתי את הספר הזה לראשונה כשאני כבר פסיכולוגית קלינית שעובדת עם נשים ואמהות, וגם עם ילדים בקליניקה – וגם כשאני עצמי אמא, שמרגישה בעצמה מה התפקיד הזה דורש ממני ובמקביל מהמטופלות שלי שהן אמהות. אני חושבת שהספר מעביר בצורה מאוד חזקה את החוויה הזו של דיכאון ושל התמוטטות אימהית, ואת מה שמתחולל כאשר לאדם בתפקיד ההורי אין כוחות.

מה שמיוחד בעיניי בספר שנכתב מתוך עיניי הגיבורה שמתמוטטת, הוא שהספר נעדר את העמדה השיפוטית שלעיתים קיימת בחברה כלפי ההתנהגות של אם פגועה, ומתאר אותה בצורה כמו גולמית. התיאורים הם בגוף ראשון, משקפים לעיתים את הבלבול, את מה שהאם חווה ומה שהיא מספרת לעצמה, כולל מנגנוני ההגנה והמשאלות ההרסניות כלפי ההמשך. כקוראת את מבינה וחווה שאין לה את האפשרות לעשות יותר בשביל הילדים שלה. היא אולי הייתה רוצה, אבל זה לא אפשרי מבחינתה. ההבנה הזו מכניסה אותך לתוך החוויה הזו של המצוקה הנפשית הגדולה ומרחיבה אותה. אני חושבת שבכך יש דימיון גדול לחוויה הטיפולית; כמטפלת אחד הדברים שאני מנסה לעשות הוא להבין לעומק את החוויה של המטופל ולא להיות שיפוטית. בקריאה הזו, החוויה מאד דומה לכך.

מעבר לכך, הספר גרם לי לחשוב על היחס שלנו כחברה אל אנשים שמתקשים לתפקד. הרבה פעמים בטיפול אנחנו מאוד רוצים שלמטופלים שלנו יהיו כוחות, ומנסים לעזור להם למצוא אותם – אבל הספר הזה מראה מה קורה כשהכוחות אינם. זה גרם לי לחשוב מה קורה כשלא מתקבלת העזרה שדרושה – כשאין סיוע שלנו כחברה לאנשים שזקוקים לתמיכה, לסביבה שתאפשר להם לתפקד.

אני חושבת שזה לא ספר קל, ולכן אני לא ממליצה בקלות לקרוא אותו. בעיניי צריך כוחות כדי לשרוד אותו. אני חושבת שזה ספר מומלץ למי שמטפל בילדים או במבוגרים שחוו הורות שהייתה הרבה פחות ממיטיבה. כמטפלים, הרבה פעמים כשאנחנו מטפלים במבוגרים שהיו ילדים מוזנחים או בילדים, ההזדהות שלנו היא עם הילד – איך הוא לא קיבל את מה שהוא היה צריך. כאן אנחנו יכולים להתרשם מהמצב של אם שלא נותנת לילדים את מה שצריך בשום צורה, אבל מתוך העמדה שהיא פשוט לא יכולה, וזה יכול לפתוח עוד רובד ודרך מחשבה על המקום הזה של אימהות שאיננה טובה דיה, ועל כל מי שסובל סביבו, תוך תפיסה יותר מורכבת.


עוד בבלוג של קריאה מודרכת

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.