פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
תשוקה זה אוברייטד - על מוות נפשי והתאבדות הליבידו

"תשוקה זה אוברייטד" - על מוות נפשי והתאבדות הליבידו

רועי סמנה | 27/7/2019 | הרשמו כמנויים

"סקס זה לחלשים" רונה אומרת*. "תשוקה זה אוברייטד. משיכה מינית זו המצאה של מכוערות". היא דווקא לא מכוערת בכלל. צעירה ואטרקטיבית וכבויה כמו הסיגריה שהזדרזה למעוך בכניסה לחדר הטיפול שלי. מזה שנתיים היא ובעלה לא שוכבים. יש לו בעיה גופנית או נפשית או שילוב של השניים והיא למדה לוותר על הצורך שלה. היא רגילה לוותר על הצרכים שלה. וזה בסדר, היא לא מתגעגעת לסקס. היה טוב וטוב שהיה, אבל עכשיו היא פנויה לדברים אחרים כמו ללעוג על יתר העולם, שעדיין לא התעדכן ורודף בפתטיות אחרי אורגזמות וריגושים חולפים אחרים. היא כבר במקום נעלה יותר, גם אם נלאה.

***
תחושת המוות הנפשי, כותב אייגן בספרו המונומנטלי, "נובעת מסיבות שונות ומופיעה במגוון של צורות. ביכולתה לשבש חיים שלמים או רק חלק של חיים" (עמ' 23). המוות הנפשי שאני רוצה לדבר עליו כאן הוא מוות שמתחיל במיניות וספציפית בתשוקה המינית, אבל הולך ומתרחב ומתפשט. זהו מוות מרצון, גם אם רצון לא מודע. כמו בהרבה מקרים אחרים של מוות נפשי, הרצח של העצמי משרת הישרדות. אבל במקרים עליהם אני מדבר ההישרדות היא לא רק הישרדותו של הפרט, אלא גם הישרדותה של המערכת הזוגית. שימורה של זו מחייב, כך נדמה למטופל או למטופלת, את הרג התשוקה. לא את המתת התשוקה לאובייקט ספציפי, אלא המתת הליבידו כולו באופן כללי ומוחלט.

***
בולאס מתבסס על ויניקוט כשהוא מדבר על כך שבכדי לחיות את החיים, לחיות באמת, עלינו להיות מסוגלים להשתמש באובייקטים באופן שמניח שהם יכולים לשרוד את השימוש שלנו. בהקשר הזוגי, המשמעות היא שאנחנו צריכים להאמין שהפרטנרים שלנו עמידים מספיק בכדי לשאת את התוקפנות ואת האנוכיות שלנו. באקט המיני, אומר בולאס, ככל שהעניינים מתחממים והלהט מתעצם, צריכים האוהבים להתמסר יותר ויותר "לאותה אי-התחשבות (ruthlessness) הטבועה בריגוש הארוטי". אם זוג אינו מסוגל לעשות זאת, "יתכן שהוא יכנס לתסריטי אם-ילד מתמשכים של התגפפות, חיבוק או פיוס" (עמ' 98). האקסטזה תנותק מחיי המין, ואלו יאבדו מחיוניותם. בעקבותיהם, לא פעם, המיניות כולה תקמול ותתפורר. זה מה שקרה לרונה: היא רצתה להתחשב באיש שלה ואיבדה בדרך את האישה שהיא. התמסרה בלעדית לעצמי האימהי שלה ומחקה עצמיים אחרים, חשובים לא פחות. כדי לא לחיות בתסכול מתמיד, כדי לא לפגוש שוב ושוב בכאב ההחמצה, היא בחרה לדחוף את הדחף החוצה.

***
לברנדשפט יש מושג שאני מאוד אוהב - 'הסתגלות פתולוגית'. הכוונה לאותו מנגנון לא מודע המשרת את צרכי ההתקשרות ומשמר את הקשר עם זולת משמעותי על-ידי אימוץ ההשקפות והתחושות שלו על חשבון חווייתו האישית של האדם. "כאשר הארגון הפסיכולוגי של ההורה אינו יכול להתאים את עצמו לצרכים המשתנים... של הילד המתפתח... המבנה הפסיכולוגי של הילד יסתגל למה שמצוי" כותבים אטווד וסטולורו (p. 69). האם הדברים שונים ביחסים זוגיים בין בוגרים? כדברי דודו טסה, "בסוף מתרגלים להכל"**. אבל באיזה מחיר?

אנחנו רגילים לחשוב על יכולת ההסתגלות כדבר חיובי התורם להישרדות, ואכן מנגנון הסתגלות מהסוג שברנדשפט מדבר עליו תורם ליכולת ההישרדות של הפרט, אבל כידוע, זה שאתה שורד לא אומר שאתה חי. תגובות שהצילו אותנו בעבר ושמרו אותנו בחיים הופכות לדרכי תגובה ממיתות. האופן התגובתי עליו אנחנו רגילים להסתמך גורם לנו לסגור אספקטים מסוימים של עצמנו ושל העולם, בציפייה לא מודעת לחוות את הכאב שחווינו בעבר. אנחנו הופכים מפוחדים מלחיות את החיים במלואם, מלהיות עצמנו במלואנו. הפחד מהמוות הופך לפחד מהחיים. אייגן כותב שכבר מילדותו תהה על כך שהמילה evil היא ההיפוך של live. אנשים כל כך מפחדים מהחיים, הוא אומר, שהשטן הפך לסמל לחיוּת.

***
רונה מספרת על שלווה חדשה שנכנסה לחייה מאז שהדחף המיני שלה כבה ונגוז. לפעמים היא מתארת את זה במונחים בודהיסטיים כמו נירוואנה או סאטורי. לרגעים זה כמעט משכנע. אבל אז אני נזכר באלי ויזל, שאמר פעם שההפך מחיים זה שיוויון נפש, ופתאום מתגנבת למחשבותיי אסוציאציה מחרידה, מזעזעת: אני מדמיין את הפיגוע בנהריה מ-1979, את האם המנסה להשתיק את ביתה התינוקת כדי לגונן עליה מפני מחבלים שחדרו לבית וחונקת אותה למוות בניסיון להצילה. מי פה התינוקת? רונה? החלק היצרי שבה? הקשר עם בעלה? מה שזה לא יהיה, הלא מודע שלי (שאפשר להניח שמתקשר עם שלה) מדבר מוות. מוות אכזרי, מיותר, נואש.

***
"משביעו רעב ומרעיבו שבע" מצטטת רונה את חז"ל, אבל אני חושב שבמקרה שלה לא מדובר על שובע אלא על אנורקסיה רגשית שגורמת לאובדן התיאבון לחיים. על אף השקט הנפשי שהשיגה, רונה מגלה להפתעתה שעולמה הופך צר כעולם נמלה. בהדרגה היא מאבדת עניין בעבודה ובילדיה. אומנם מתפקדת, אבל על אוטומט. לא באמת מדוכאת, אבל גם לא מתלהבת, או מצפה, או כמהה לשום דבר.

גרוטשטיין סבור שדחף המוות מאט את התהליכים המנטליים כשהוא חש ששינוי קטסטרופלי עומד להתרחש ולהפר את האיזון הפנימי. באופן דומה מדבר סירלס על מצבי חיים בהם אנשים חווים הצפה של רגשות מורכבים או צריכים לקבל החלטות מסובכות ושואפים לעבור למצב פסיבי, פשוט, המאפיין צורות חיים שאינן אנושיות או אפילו חפצים דוממים. לעיתים זה נגמר במה שנחווה כהמתת-חסד נפשית. רונה מעדיפה "נוחות קרה על פני שינוי", אם לצטט את הפינק פלויד***, מבקשת "למות במידה ההכרחית" כדברי שימבורסקה****. התאווה שלה גוועת. החשק נקבר עמוק. הלא-אני (not-me) של התשוקה, כפי שמכנה זאת בנג'מין, עובר אצלה דיסוציאציה. בקונפליקט שבין נוחות לחיוניות ברור איזה צד מנצח בנוק-אאוט.

***
כותבת סיון הר-שפי בשיר "קומי":

אַחֲרֵי שֶׁסִּגַּלְתִּי לִי מְעַט מִמִּדּוֹת הַמֵּתִים:
לְהַרְפּוֹת,
לְקַבֵּל אֶת הַדִּין,
לְהַשְׁלִים-

אֲנִי חוֹזֶרֶת לֶאֱחֹז בַּחַיִּים
לִנְגֹּס בָּהֶם
בַּתַּאֲוָה

כַּמָּת שֶׁהִתְפַּכֵּחַ

האם יש אפשרות להקים לתחייה את אלו שבחרו לקבור את תשוקתם בחיים? ניסיוני מלמד שכן. לעיתים זה קורה מבלי להיעזר בטיפול. היפהפייה הנרדמת, או היפיוף המנומנם, פוגשים בקרן רחוב את האחד או האחת שמעירים אותם לחיים. במקרים אחרים הליבידו עובר החייאה בטרנספרנס. על כל פנים, התחייה הזו יוצרת, לא פעם, בעיות חדשות. אובדן האיזון הפנימי ו/או הזוגי, בדיקה מחודשת של בחירות החיים וההסדרים הזוגיים, לפעמים גם התמוטטות של קשרים. אלו מחירים לא פשוטים והם לא מתאימים לכולם. אך על המטפל להיות מוכן לסייע למטופליו, במידה ויראו נכונות לכך, לקחת בעלות על הליבידו שלהם, על מיניותם, על תשוקתם, לצלול באומץ אל קלחת היצרים הרותחת. לעיתים הדבר יהיה כרוך גם בהתמודדות עם המוות הנפשי של המטפל עצמו, עם עצמיים שלו שנדמו ויבקשו לשוב לזעוק את זעקתם, לתבוע את מקומם, לנגוס בחיים בתאוה.

*************************************

* המקרה המתואר מבוסס על ניסיוני הקליני אך הוא בדוי ואינו מבוסס על אנשים חיים או מתים, נפשית או פיזית.

** הציטוט לקוח משיר באותו שם

*** מתוך השיר "Wish You Were Here"

**** מתוך השיר "אוטוטומיה"


לקריאה נוספת -

אייגן, מ., תחושת מוות נפשי. תל-אביב: תולעת ספרים, 2010

בולאס, כ., דחף הייעוד. בתוך: המקראה של כריסטופר בולאס. תל-אביב: תולעת ספרים, 2015

הר-שפי, ס., שמש שקהלת לא ידע. תל-אביב: הקיבוץ המאוחד, 2014

Atwood, G. & Stolorow, R. (1984), Structures of Subjectivity: Explorations in Psychoanalytic Phenomenology
Hillsdale, NJ: Analytic Press

Benjamin, J. (2018). Beyond doer and done to: Recognition theory, intersubjectivity and the third. London: Routledge


Eigen, M. (2006). Lust. Middletown, CT: Wesleyan University Press

Grotstein, J. S., "...But at the same time and on another level...": Psychoanalytic theory and technique in the Kleinian/Bionian mode. London: Karnac, 2009


עוד בבלוג של רועי סמנה

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אוליביה סיטבוןאוליביה סיטבון4/8/2019

תגובה. אתה מדבר על הבחירה של המטופלת כאל בחירה מוטעית.
אתה אומר - היא בחרה במוות נפשי. ובכך היא טועה.
יש לי כמה השגות בעניין זה:

1. הנושא של "בחירה" - הנחת היסוד שלך נשמעת כאילו היא "בחרה" בזה. זה לא בטוח. אנחנו לא יודעים באמת אם בחרה בזה, או שמתחת ל"בחירה" לכאורה שלה, מסתתר משהו עמוק יותר. אולי זו הדרך ההישרדותית של הנפש שלה לשרוד? אולי זה שלב בדרך למשהו אחר?
ממש לא בטוח שזו באמת "בחירה".

2. אנחנו לא יכולים לדעת מה טוב ונכון עבורה. אתה יכול להביע את עמדתך האישית - מה מבחינתך נכון וטוב עבורה, בנקודת זמן ספציפית. אנחנו לא יכולים לדעת אם עמדתך נכונה או לא. רק *היא* מסוגלת ויכולה לדעת.
התפקיד של מטפל הוא להיות מתווך - לסייע לה להגיע אל האמת שלה. אל מה נכון וטוב עבורה. רק היא יודעת. המטפל לא יודע. המטפל לא יכול לדעת. הוא יכול רק לשער השערות. ההשערות הן שלו ושלו בלבד.

עמרי אופק לוזוןעמרי אופק לוזון28/7/2019

נפלא. מאמר מלמד ומרתק מאוד. נהנתי לקרוא ולהתבלבל עם מילותיך, האסוציאציות והחשיבות התאורתיות שהבאת מכיוונים שונים.

זה הזכיר לי, במובנים מסוימים, את כך שאריסטו טבע את הלוגיקה של "A is B" כשהוא דיבר מבחינת רטוריקה על המשמעות של מטאפורה. וז מעניין לבחון את פתיחת המאמר במובן הזה:
סקס זה לחלשים
תשוקה זה אוברייטד
משיכה מינית זו המצאה של מכוערות

אם יש כאן משהו מטאפורי, ו"אם" זו שאלה, אז אפשר לראות את הדבר הבא:
סקס = חולשה
תשוקה = אוברייטד (הערכת יתר)
משיכה מינית = המצאה של מכוערות (לא אמת, לא יופי)

במובן הזה, עושה רושם שלא רק שהיא אינה טועה, אלא גם חושפת את האמת העירומה. במיוחד בהתחשב בסיטואציה הספציפית בה היא נמצאת. על מה היא מוותרת בעצם, מבחינת הלוגיקה הזו? על חולש, על הערכת יתר (של..?), על האמת של המיניות (אין משמעות), על הכיעור (המיני הוא הלא-יפה, זה אנחנו יודעים כבר מפרויד).

סיימת את הכתיבה בשאלה הבאה: "האם יש אפשרות להקים לתחייה את אלו שבחרו לקבור את תשוקתם בחיים?". וענית על כך שתי תשובות לפחות - "לקחת בעלות על הליבידו שלהם, על מיניותם, על תשוקתם, לצלול באומץ אל קלחת היצרים הרותחת", שזו קשורה במטופל והאחריות שלו. וגם - "לעיתים הדבר יהיה כרוך גם בהתמודדות עם המוות הנפשי של המטפל עצמו, עם עצמיים שלו שנדמו ויבקשו לשוב לזעוק את זעקתם, לתבוע את מקומם, לנגוס בחיים בתאוה", שזו קשורה במשהו קצת אחר... ואני תוהה, אני באמת תוהה, אם חלק זה של התשובה קשור יותר במטופל או במטפל. והאם ההפרדה בין שני החלקים של התשובה חיונית וקריטית. כי אם נחזור לאריסטו, אל המטאפורה, נקבל את הדבר הבא -

המטופל לוקח בעלות על התענגותו, דחפיו, יצריו וכו' = התמודדות עם המוות הנפשי של המטפל עצמו

אומנם זה לא מה שטענת, אבל לבחון זאת כך מאוד מבליט את השאלות: האם יש קשר בין השניים באמת, ובאיזה אופן של התקשרות, ומה משני צידי משוואה קשור למי, ואיך עושים עם זה בטיפול.