פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
איך המצאנו את אהבת המטופל ואיזה תיק מוטל עלינו לשאת אותה?

איך המצאנו את אהבת המטופל ואיזה תיק מוטל עלינו לשאת אותה?

ד"ר ניצה ירום | 17/6/2019 | הרשמו כמנויים

איך המצאנו את אהבת המטופל ואיזה תיק מוטל עלינו - לשאת אותה?

שלא תהיה אי-הבנה, בפוסט הזה אני ממשיכה את המורשת שזאביק בן-זוגי החל בה, כשבחייו הוא היה הראשון בינינו שקלט את המטפורות המעוותות שאנחנו המטפלים, בעיקר בגישה פסיכואנליטית, ממציאים. אנו כופים אותן על המטופל, ובטוחים שהוא האדם שאנחנו בוראים בז'רגון שלנו. בעקבות המטפורות המפוארות הללו – ממציאים עולם של התערבויות מדומות, ומטעים ציבור רחב. הפעם נתמקד במטפורת 'האהבה' בחדר הטיפולים – מיתוס שכדאי לעיין בו ולאיין אותו.
ז'רגון האהבה הרווח במקומותינו נראה כך: קלייניאנית מדברת על מה שמפריע לאהוב, ונציגת הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי מדברת על אהבה ממבט ראשון; התייחסותית מדברת על היכולת לשאת את אהבתו של המטופל, ומטפלת צעירה ממכון אנליטי מתרפקת על רכילות האהבה של ראשוני הפסיכואנליזה: פרויד, יונג וברויאר, בשאלה מה קרה להם? ומה שהם הורישו לנו? – את מושג ההעברה; היא מלמדת שהאהבה בטיפול מתייחסת למושג ההעברה החתום על תהליכי הטיפול כ'פסיכואנליזה האמיתית' – ופירוש הדבר שהאהבה נחה בין השקרי לאמיתי, במושגי גם וגם: המטופל גם אוהב אותך וגם אוהב מישהו אחר דרכך. משמע, הכל הולך.
ארצה להתייחס בחשדנות למושג האהבה כפי שהוא נישא כיום על השפתיים הטיפוליות, להציגו כרומנטיקה מיותרת שתפקידה לשווק היטב את הסחורה הטיפולית, כשבאמצעותה המטפלים מוצגים כנמצאים בספירה העליונה של היחס לאחר. אלא שמושג האהבה דורש התבוננות ביקורתית:
הסוציולוגית אווה אילוז, בספרה 'האוטופיה הרומנטית: בין אהבה לצרכנות' מבהירה לנו את השיווקיות שהתפתחה לגבי מושג האהבה. אנו שטופי מוח מהמסחור של ייצוגי האהבה בקולנוע ובטלוויזיה, ומסחורה חייב להחשיד את אמיתותה.
מבין הפסיכואנליטיקאים, פרויד היה חשדן לגבי מושג האהבה וראה את היסוד הילדותי בה, מעין רגרסיה להשתוקקות נרקיסיסטית שאינה רואה את המציאות ואת האחר. הוא מעדיף לדבר על יחס של העברה חיובית כתשתית הטיפול – יחס שמבוסס על התעניינות רצינית של המטפל במטופל ועל חיבה וכבוד אליו, מה שיעורר במטופל אימון בו ובאופן שהמטפל רואה אותו, ולא כאידיאל רגרסיבי.
ויניקוט גם הוא חשדן כלפי מושג האהבה. הוא ראה בו אלמנטים נרקיסיסטיים – האוהב רואה את הנאהב כפי שהוא מדמיין לעצמו מתוך עצמו, יותר מאשר כפי שהוא רואה את הזולת. לגביו המושג חיבה הוא אמין יותר מכיוון שהוא מבטיח שהזולת נתפס על ידנו כפי שהוא, כדי לחבב משהו ממשי בו, ולא השלכה ואידיאליזציה מתוך עצמנו. גם מיטשל שבחן 'האם האהבה יכולה להתמיד', כחיבור האחרון של חייו – בחן מושג זה תוך ראיית חשיבותו, בעוד שההוויה הטיפולית מבחינתו היא בגדר חוויה, תחושה בינאישית חיה ונוכחת בשניים, יותר מאשר אהבה והתאהבות טיפולית (ראה: 'תקווה ופחד בפסיכואנליזה' ). יורם יובל, פסיכואנליטיקאי וחוקר מוח, שכתב על יחסי אהבה, מעדיף לא לשים דגש על מה שפלוני מרגיש לגבי אחר מסוים כמגדיר מה זו אהבה, אלא מה שהאוהב מוכן לעשות למען האדם או הדבר שאותו הוא אוהב. בתנאי שזה נעשה בשיקול דעת.

כיום, לאור הדגש על ניצול והטרדה אפשריים וזמינים בהתחככות בין המינים (דרך גל ה ME TOO), מעלה האנתרופולוגית דריה מעוז את קיום ההטרדה המינית גם בחדר הטיפולים, כאשר מטפלים מודים בגאווה שהם 'אוהבים את המטופלים שלהם'. על רקע זה היא מביאה כדוגמא את הוידוי של ג'ודי דייוויס, האנליטיקאית ההתייחסותית האמריקאית, שאמרה למטופל שלה שגם לה יש משיכה כלפיו. דייוויס מפרטת בתיאור המקרה את האילוצים ואת האופן שהיא אמרה אמירה זו למטופל, כאשר בעיני אחריות רבה מלווה את התהליך שהיא מתארת, ועם הזמן היא גם הצטערה על גילוי הלב הזה. מי שיודע להשתמש נכון בחומרים אלה לא מפחד מלבטא משיכה (ולאו דווקא אהבה) באופן שהופך את הנושא לעניין טיפולי בר דיון ולא לפיתוי זמין. אבל מסתבר שלצופים מן הצד, בייחוד לאחר הצונמי של ה ME TOO– הצהרות אהבה בחדר הטיפול הן חומר דליק, ולכן, כמו שפרויד הזהיר – לא צריך לשחק איתו סתם.
לכן, הדיון העכשווי ששם במרכז את הפטנט שהמטופל אוהב את המטפל וכיצד יכול המטפל הגיבור והמסכן לעמוד בנטל האהבה הזה – הוא גימיק שמשום מה מתחבב כיום בקהילה המקצועית, במקום שתפנה עצמה למושגים ריאליים יותר של יחסים קרובים המתפתחים בטיפול. כאשר היחסים מתקיימים בחדר סגור וכאשר שני המינים נמצאים בקרבה פיזית ונפשית, עדיין – לא בהכרח שמדובר על אהבה, וגם לא בטוח שזה דיון שמייצג מציאות. מטופל בא לטיפול מתוך מצוקה. המטפל הוא שותף למסע השיקום העצמי שלו. בצוות הזה, כמו בכל צוות, יכולים להיות לפעמים יחסי אהבה, אבל גם יחסים של תסכול או קנאה, וגם התרגשות מגילוי ומשיתוף פעולה.
הדוגמאות שמטפלים מביאים על אהבה מצד המטופל בחדר הטיפול כלפיהם לא משכנעות אותי. שמעתי על ספר שלם שנכתב על התכתבות בין מטפלת ומטופל, שמתאר התאהבות נואשת. אבל מסתבר שזו הייתה המצאה ספרותית שבה שני ידידים התחזו למטפלת ומטופל בתהליך.
בחיי היומיום של הקליניקה – טרנספרנס ארוטי שהוא בגדר התלקחות יכול להעיד על משהו אותנטי בין שני השותפים, אבל אחריותו של המטפל היא בפירושו להימנע ממימוש, שנמצא מזיק למטופלים. התהליך הרגיל שקורה בטיפול צריך להצטנע למושגי התעניינות רצינית מצד המטפל, לחיבה ולכבוד, בעוד שמצד המטופל ישנם רגשות של אסירות תודה, של התרגשות, של בושה, של תסכול, של בקורת. צריך להתייחס אליהם בענייניות, ללא תוספת של רומנטיזציה, וללא המשקל העודף של מרכזיותו בתהליך הטיפולי או להעמדת הטרנספרס הארוטי כמהות היחסים בין המינים בטיפול. תחושת אהבה קורית לעיתים – כשמטפלת צעירה מטפלת באדם מבוגר, והצעירות שלה מעוררת את הנעורים שבו, או, כשמטפלת מתרגשת ממטופל שמתגלה כאדם בעל ערך, ומרגישה שהתאהבה בו.
כיום אני נוטה לחשוב ש'אהבה' בטיפול (ובחיים) היא, בין השאר, התעוררות של חיוניות והתרגשות, ואולי גם תקווה לגאולה, כשיש מישהו בעולם להקשיב לי ולהזכיר לי שאני אדם חי, עם צרכים ורצונות – שמתעורר.
כפי שאמרנו, השימוש המוגזם (ABUSE) במושג 'האהבה' על ידי בכירים בתחום נראה כנועד להאדיר את הפרקטיקה שלנו, ולא לתאר יחסים ממשיים, והוא מבלבל את הצעירים שבאים ללמוד – כי הוא מבטיח משהו שלא ממש מתקיים או מתקיים בצניעות. הוא הדין במושגים המטפוריים הרווחים כיום בעולם הטיפולי: כאב – נתקע לכל תיאור טיפולי, כשלמשל כל יחסים זוגיים פתאום יושבים על 'כאב' (כנראה שמושג הקטסטרופה הקלייניני כבר מיצה את עצמו). הוא הדין ב'טראומה' – הכל טראומה, החיים הם טראומה. אבל את הגל החדש שמצית הבטחת שווא של אהבה – צריך לכבות מהר!
*
זאביק ואני חיינו יחד 24 שנים ואף פעם לא השתמשנו בפועל 'אהבה' – אוהב/אוהבת. היינו חברים, נמשכנו זה לזו, עניינו זה את זו. על קברו כתבתי 'אהובי' – זה נראה לי מדויק לגמרי, וזה נבדק.

עוד בבלוג של ד"ר ניצה ירום

מיניות בקלישאות כתבת התרבות של ערוץ 10 חן ליברמן העלתה סדרה 'מין נכחד'. באומץ היא העבירה את נושא הסקס...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

עמיעד אברהמסעמיעד אברהמס21/6/2019

הרבה אהבה בכבישה קרה. אורית, הרי דברייך דווקא מציעים שמוטב שנעביר את האהבה בטיפול כבישה קרה.

אסחט עוד קצת את המטאפורה: הכבישה הקרה, משאירה את השמן בעדינותו ובדקויות טעמיו. בכך היא עדיפה על פני הכבישה החמה- המעלה את רמת החומציות של השמן והופכת את טעמיו לשורפים וחדים.



אורית גודקאראורית גודקאר18/6/2019

אהבה. אחרי שראיתי את התוית "הרבה אהבה בכבישה קרה" על בקבוק שמן הזית שלי קלטתי כמה השיח הצרכני והמסחרי מזהם את השפה שלנו ומרדד את המשמעות של המילה אהבה בכל מרחב. נדמה לי שהצניעות באופן כללי יפה למקצוע הטיפול, והנמכה של העוצמות תשרת את המטפלים והמטופלים גם יחד.