פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×יצירה מאת Richard Van Mensvoort
Richard Van Mensvoort ©
זכור אותי
החסר, הגעגועים  והבדידות שאחרי -

החסר, הגעגועים והבדידות שאחרי -

ד"ר ניצה ירום | 27/4/2019 | הרשמו כמנויים

מצבי תודעה משונים עוברים עלי מאז שהתאלמנתי - שזאביק נפטר ועזב את העולם הזה. כשאני יושבת בסלון, נדמה לי שהוא אוטוטו יכנס לחדר כדרכו, כשאני שוכבת במיטה – אני ממששת את הכרית שלו ומדברת אליו, כאילו שאני לא רואה אותו בגלל החושך אבל הוא שם. העדר המציאות הפיזית שלו – מטריפה אותי. אני מרגישה אותו, הוא מלווה אותי. אני אומרת לעיתים קרובות: אנחנו יוצאים לסופר, הולכים למרפסת. אתה הולך אתי. האחדות הזו – של אני ואתה – מורגשת אצלי בוודאות ומשונה לי; אני מנסה ללכוד אותה, להבין אותה.
האם זו האחדות '’ONENESS - שכל כך מרבים להתנאות בה כסימן למטפל מצטיין, ההופך כביכול לאחד עם המטופל שלו? זו בעיני שטות ואחיזת עיניים – בייחוד עכשיו, כאשר אישי מת ואני חווה את נוכחותו בדרכים פיזיות ונפשיות מתעתעות: הוא אני ולא אני, חליפות. עם מטופלים שהתגייסתי אליהם באופן טוטלי – הייתי אומרת שהם עברו לגור בראש שלי, אבל זה לא המצב הנפשי שאני חווה עתה. עד היום, כשמדברים אתי על הזדהות השלכתית כצורה טיפולית-אחדותית – אני מוחה: המטפל קולט ומרגיש את מה שהוא, כסובייקט, מרגיש; הוא מגיב לאותות שהוא קולט מן המטופל, הוא לא מתמזג אתו. הוא קולט ומרגיש, אך הוא לא ישן את שנת המטופל והמטופל לא מפקיד את מחלתו או את הרעב שלו אצל 'המטפל הטוב'. זו הונאה ואחיזת עיניים.
באלמנות החדשה שלי, בחופשת הפסח – החסר והבדידות מורגשים בעוצמה. אני לבדי במשפחה, בקפה, בקולנוע – כולם נראים לי ביחד; גבר ואישה יחדיו מטריפים אותי. אני חסרה את זאביק באופן שלא מוכר לי, אבל אני הולכת בדרך החיים: אין לי ברירה. ברגעים קשים שלי, כשתחושת העצמי שלי מעורערת בלי 'החצי השני', אני מוצאת עצמי מחזקת את עצמי במילים שזאביק נהג לומר או במעשים שנהג לעשות.
אני חושבת על מאמרו של פרויד 'אבל ומלנכוליה'. המוכרת ב'תולעת ספרים' ספרה לי שאישה ידועה שבנה נהרג באה אליה לחפש ספר כדי לנווט באבלה, והיא – חוץ מ'אבל ומלנכוליה' – לא ידעה מה להציע, וזה נראה לה מיושן ולא ממש רלוונטי לכאבה של אישה זו. באופן תמוה, דווקא לי עכשיו, באובדן הדרך ובחיפושה מול החסר של זאביק – המקור הזה עוזר. אני מרגישה שמה שהיה וישנו כנוכחות ממשית מזאביק – הופך להיות גורם מכוון פנימי בי. פרויד מדבר על הליבידו שעובר באבל מן האובייקט הליבידינלי אל העצמי, במאמץ. איך מפנימים את האחר המת? אני קונה מה שזאביק קנה לצורכי הבית, אני מקדישה את הרצאותיי השנה לו ולתרומתו למחשבותיי המקצועיות. אפילו מה שאני כותבת עכשיו – מבטא את הרוח והקול שלו כשהיה מציץ בכתיבה המקצועית שלנו, ביומרות 'לאהבה', ל'אחדות' ומעל הכל – להאשמת המטופל בקושי של המטפל; תחת כסות של 'הזדהות השלכתית' – הוא כאילו מפקיד אצל המטפל רעב או התמוטטות האגו, בעוד שהמטפל אחראי לרעב שלו ולהתמוטטות האגו שלו; הוא יכול להגיב במקביל למטופל, אבל המטופל לא עושה 'שותפות' והמטפל לא עושה לו טובה. זוהי פרספקטיבה שהגיעה אלי מזאביק וחשוב לי ביותר לאמץ ולשמר אותה.
מכיוון שאנו עוסקים בבדידות אלמנותי החדשה בחג הפסח, בתחושה הקשה עבורי שאני צריכה להעמיד את עצמי במאמץ על רגלי שלי, דברים שידעתי לעשות פעם – ועכשיו, כשזאביק איננו אתי ולצידי – ההיערכות הזו היא התגייסות של ממש עבורי. אני רוצה לחבב את הבדידות הזו, את היחידנות, את הלבד שלי, אולי את העצמאות שלי ללכת, ליזום, לנסות, אפילו שפחד ופאניקה מלווים כל פעולה כמעט. הביחד שהיה היה עבורי מעין גב צמוד, ואפילו יותר מכך - דברים בחיי היומיום שלנו שזאביק טיפל בהם ושחרר אותי בכך לענייני האחרים – עתה אני היא זו שלא רק צריכה לבדר את עצמה בחג אלא לעשות ולטפל במיליון דברים יומיומיים, לאט-לאט בצעדים קטנים, לגבור על הפאניקה ולראות שאפשר.
אני יושבת לי לבדי בבית קפה ברחוב מסדה, ערבים ויהודים יחדיו בו. אני שותה קפה וקוראת את העיתונים בבית הקפה – המיועדים לצעירים החדשים: אקרופוליס – פילוסופיה, תרבות, התנדבות. המאמרים ההגותיים של הצעירים גורסים "דע את עצמך" "למצוא את הבטחון מבפנים", לא לפחד מן הבדידות. ממרום שבעים וחמש שנותיי אני אכן חושבת שבדידות היא הזדמנות – אבל אך ורק אם אתה יודע "על מי אני יכול לסמוך". בנעורים – אי התלות היא מצב כמעט אקסטטי. חוויתי אותו כשהגעתי מעבר לחצי עולם לאוניברסיטת אילינוי בהיותי בת 23; בשלב חיים זה את מרחפת כאשר אין הורים שמציצים לך מעבר לכתף, ואין את הצפיות של הסביבה איך לנהוג כאישה צעירה. כאישה בגיל המאוחר – צריך לא רק לדעת את עצמי כאישה לבד, שבעלה מת והוא מושא לגעגועיה ולחסריה, אלא שהיא כבר זקוקה למשענת.
מול השם הרע של הבדידות, כדאי בכל זאת להציב את ראיית הבדידות כהזדמנות 'למצוא את הבטחון מבפנים'; זה עדיין רלבנטי בגילי, בייחוד כאשר הנוכחות הנפשית הקיימת, המרחפת, המופנמת, הנזכרת של זאביק – מלווה אותי. יש לנו, אנשי המקצוע, את הבדידות כיכולת להיות לבד בנוכחות אחר משמעותי, כנפרדות. ואני מרגישה שיש לי בדידות כגעגועים שלא מרפים:"נו זאביק, תחזור כבר", מתגעגעת לראות אותך, מתגעגעת לדבר אתך...


עוד בבלוג של ד"ר ניצה ירום

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

גידי שביטגידי שביט28/4/2019

לפגוש מחדש זה לא עניין של גיל. עצוב.
וגם... מרגשת דרכך להכיר את המצב הכל כך לא מוכר ודרכך להתיידד עם המצב החדש עבורך/עבורכם.

שרה סנדרוביץשרה סנדרוביץ28/4/2019

sarasd@bezeqint.net. מרגש ונוגע בנימי נימים
עכשיו ה״אני״ הוא חדש ולומדים אותו לאט לאט

האם יש חומר או בלוגים בנושא דומה אבל מאד שונה...
אישה עצמאית ומשכילה לאחר 30 שנות נישואין טובות ומאושרות - כנראה, לכאורה...
שנבגדה, עזבה ונשארה לבד
כל המתואר כאן גם היא חשה אבל עם עלבון כעס תסכול
ועוד...
אינה יכולה להתמודד עם עם העצב והבכי שאינם עוזבים
תודה תודה תודה

תמי יגוריתמי יגורי28/4/2019

הדברים מעוררים אמפתיה עמוקה והטקסט הוא עדות חשובה למי שמבקש להבין. תודה. [ל"ת].