לחיים! קפה מוות יצא לאור.

פרופ. עמיה ליבליך | 24/2/2019 | הרשמו כמנויים

כותרת מוזרה, לא? אבל לא לקוראי הרשימות הללו כאן, משום שהולדתו של כל הפרוייקט הזה של "קפה מוות" היא באתר פסיכולוגיה עברית, ולכן מגיעה גם לחברי כאן ההודעה, ואם היא גם פרסומת אישית - ניחא.

לפני כחמש שנים פגשתי בעיתון "הארץ" בכתבה קטנה את ההודעה על פרוייקט מוזר שהתחיל אי שם באירופה: אנשים זרים נפגשים על כוס קפה לשוחח על המוות. לא מות אהובים קרובים, שמעיב על כולנו, אלא המוות שלנו עצמנו, כל אחת ואחד. משום מה, ראיתי את ההודעה כמכוונת אלי אישית. חשבתי על העניין בסך הכל כמה ימים, ופרסמתי הזמנה באתר זה, מעין "שלח לחמך" - אלא שלא היה מדובר בפרנסה כלל וכלל. "דבר אל הרוח" הוא פתגם ביידיש שעולה על דעתי כרגע (ואולי המצאתי?), כלומר היה זה צעד לחלוטין בלתי מעשי. אבל בעידן האינטרנט, הרוח הובילה את הקול.

עשיתי שני חידושים משמעותיים לקונספט "קפה מוות" שעליו קראתי בעיתון: במקום קבוצה של זרים שתיפגש חד פעמית, הגיתי קבוצה מתמשכת במפגשים חוזרים, שבה יתפתחו יחסי אימון הדדיים שיאפשרו חשיפה ואומץ הולכים וגדלים. חשבתי שאוירה כזו הכרחית לשיחה מלב אל לב על נושא קשה לפיצוח. החידוש השני הוא שהזמנתי את הקבוצה לביתי, אבל בחרתי לא להיות המנחה האחראית, אלא הצעתי למשתתפים הנחיה ברוטציה לפי תאריכי המפגש במשך שנה. גם היום אני מציעה למי שמיומן בקבוצות וחובב של הנושא להרים את הכפפה, דהיינו להציע קבוצות שכאלה משלה או משלו.

היום אני מעריכה – הערכה סטטסיטית לגמרי איכותנית! - כי קיים בערך רבע מבני האדם בעולם המערבי, מגילאים שונים, שמשתוקק למצוא חברים וחברות לשיחה על המוות הממתין לנו מעבר לפינה, אם קרובה או רחוקה. לעומת מיעוט זה, שלושת-רבעי הנותרים הם כנראה אלה שאמרו לי "השתגעת? מה, את בדיכאון? למה לעסוק בנושא כל כך מורבידי?" במילים אחרות, אם את היום בריאה בנפשך ובגופך, אז מדוע ולמה לא להמשיך בהכחשה בריאה?

היום אני יודעת איך להשיב בהרבה צורות. "להתיידד עם המוות מלמד איך לחיות", הוא תמצית התשובה. אכן, הכחשה היא בריאה. אבל לא תמיד. (יופי של משפט מושכל, אני חושבת בכובע של מרצה ותיקה ב"מבוא לפסיכולוגיה". בשביל זה באנו ללמוד?)

קורס הכשרת מדריכים.ות בהתמחות בילדים ונוער מגווני מגדר
קורס ייחודי לאנשי טיפול המשלב כלים תיאורטיים ומעשיים

עבורי אישית, כמי שמשתתפת כבר בקפה החמישי או השישי - הקבוצות והשיחות שהתקיימו בביתי היו ועודן גורם להתעלות. כשהייתי צעירה קראתי שוב ושוב את ספריו של קסטניידה. בשיעוריו-לחיים של דון חואן לחניכו אמר שם "מצא לך יריב ראוי". המוות הוא יריב שכזה. פעמים רבות נפגשנו ושוחחנו. בינתיים הלך לדרכו.

והיום יש כבר גם ספר. על כריכתו האחורית מופיעים, בין היתר, המשפטים הבאים: "מי מפחד מקפה מוות? [...] כן לדבר על המוות, כן להתריס כנגד חשאיותו, אולי אפילו להגיע ליחסים נינוחים איתו."

ביום חמישי ערכתי בבית פגישה של מסיימי "קפה מוות 2016-7", הקבוצה המופלאה של נשים וגברים מכל הגילים (מבין 13 המשתתפים היו 4 מתחת לגיל 40, 3 שנגעו ב-80, והיתר בין הקצוות הללו) שהתאספה לקפה באותה שנה. אחרי שיחת ההכרות הראשונה בינינו לפני כארבע שנים, בתחושת גורל או שמא השראה, ביקשתי מהם להקליט את המפגשים. הקלטה זו היא הבסיס לספר שיצא ממש בימים אלה, ונמצא בחנויות. ביום חמישי קיבל כל אחד מהם עותק עם הקדשה אישית ומיוחדת, אבל לתודות שאני חשה כלפיהם אין כל גבול.

בחרנו לעצב את הכריכה בצבע ורוד עתיק, הצבע החם והמזמין, כרקע לגלויה מצויירת בידי המאיירת-הסופרת המחוננת אלונה פרנקל, המראה גולגולת אדם בספל קפה. אני לא יודעת כמה אנשים מרימים ספר שכזה ממדף הספרים החדשים, הופכים אותו ומעיינים. אולי הם מתרחקים בחרדה. אבל בגלל משמעות המוות עבור החיים אני יודעת שהספר הזה יחיה, אולי הוא אפילו סגולה לחיים. מי יודע.