חיים גורי – שנה למותו

רות נצר | 31/1/2019 | הרשמו כמנויים

מיום שעמדתי על דעתי הכרתי את שיריו המושרים, את שיריו הכתובים של גורי ואת פניו יפות התואר כשהמקטרת בפיו. שיריו ודמותו היו שם לאורך כל חיי.

כשהיה בן שמונים שמעתי אותו בשיחה עם הקהל. הוא הזכיר את חבריו המתים ובכה.

ראשית משמעותו של גורי לעם הייתה בשירים – 'הנה מוטלות גופותינו', ו'באב אל וואד' ו'שיר הרעות'. שלושה שירים בהם הוא מעניק כוח להתמודד עם נופלי מלחמת השחרור הרבים מנשוא עבורו ועבור העם. בשירים האלה הוא הופך את הטראומות הלאומיות לטראומות מצמיחות, מעניק את תקוות הזיכרון, את פולחן הנופלים על מזבח העם, והופך את הכאב ליופיו של השיר, שתמיד יש בו משהו מרפא. הוא הופך את העם כולו לחבורת רעות שהטראומה כמו גם השיר אודותיה מלכדות אותה. שיריו השתלבו עם המיתוס המכונן של הקרבה למען המולדת שהיא "אהבה מקודשת בדם" שממנו יצמחו מחדש פרחים אדומים של חיים חדשים, כנאמר בשני שיריו על הנופלים בדרך לירושלים. זה המיתוס הקדום של מוות ותחיה, המיתוס המכונן שהעניק משמעות לאובדן וסייע להתהוות העצמי הקולקטיבי הישראלי.

הלא-מודע החברתי* מורכב מטראומות ומתהילות משותפות של החברה. השירה של גורי שהיא שירת הכלל הופכת לתהילה משותפת של החברה הישראלית. גורי שהוא שליח הצבור הופך לנושא הזכרון של גורל עמו, כשהוא "זוכר אותם אחד אחד", את כל הנופלים רעיו ואת כל הנופלים במלחמות שיבואו. על כך נוסף הזכרון של הנספים בשואה. הוא מקדיש עצמו להציל את שארית הפליטה בארופה, ולתת להם פתחון פה, כשהוא מתעד את משפט אייכמן, כותב ספר ויוצר שלושה סרטים על הפליטים : "הייתי האיש הזוכר. / אפילו המתים שבו והודו לי על שהייתי איתם". נראה שהאדם הפרטי הפך לנושא נר הזכרון שהוא גם לפיד המאיר את הדרך, כאדם שחי את גורל עמו. שירתו היא במידה רבה גם שירת האנחנו. כמו אלתרמן שקדם לו, שכתב את שירתו הלירית במקביל לטור השביעי, והיה עבורו המודל לכתיבה לירית ביחד עם כתיבה עתונאית, חייו וכתיבתו של גורי היו משורגים בחיי העם.

נמשכת ההרשמה למחזור לימודים חדש (מחזור שמיני)
של תוכנית הכשרה בפסיכותרפיה ברוח פסיכולוגיית העצמי

בספרו 'עיבל' כתב: "אני העד, לצערי, אני ולא אחר". כאדם שלקח על עצמו גם להיות העד וגם להיות המתעד, הוא לקח על עצמו משימה קשה של עדות מצטברת והכלת סבל הרבים וכך "את סבלנו הוא נשא", ככתוב בישעיהו על עבד ה'. אולי כשכתב בשיר 'ירושה' על העקדה, כי צאצאי יצחק "נולדים ומאכלת בלבם", הוא כתב על המאכלת שנשא בלבו.

גם העד זקוק להכלה של הטראומה כדי שלא תווצר טראומטיזציה משנית של העד. אלמלא השירים והסרטים, שכתב על עדותו והכילו אותו, איך היה עומד בזה?

לא רק את העדות לקח על עצמו אלא גם את האשמה על מה שלא נעשה למען הצלת יהודי השואה, וגם את האשמה על פגיעה בערביי הארץ. כמי שמכיר בצדקתם של שני הצדדים במאבק על הארץ, הוא חש כדבריו, במלחמת אזרחים עם עצמו: "אני מלחמת אזרחים".

כאדם מוסרי וחומל כלפי הפליטים באשר הם, הוא מימש את תביעת עמנואל לוינס לאחריות כלפי פני האחר. והוא לקח על עצמו לכאוב ולהתריע ולהוכיח על העוולות, כמו גם להתריס כנגד אי המימוש של ההבטחה האלוהית. כשליח צבור וכצופה לבית ישראל שכותב על כל זה הוא נהיה על כורחו למנהיג רוחני. וזאת מבלי שגאה לבו. ולא בפתוס הוא כתב אלא ההיפך, שירתו נהיתה יותר ויותר פשוטה ודיבורית, כשהוא פונה אל הקורא כדבר איש אל רעהו. ואם היה כנביא (משורר-מנבא ומוכיח) הרי שהיה כדבריו של יהודה עמיחי – "נביא עני".

בספרו 'על השירה והזמן' הוא כותב על עצמו כמי שהיה בכל התחנות של העם, בין הבתרים, בחלום המלאכים והסולם, במאבק המלאך עד עלות השחר, ביציאת מצרים ובקבלת התורה. הוא ראה עצמו כ"אספת כל הדורות" והזדהות זו הייתה עבורו כדבריו בבחינת "דע מאין באת ולאן אתה הולך", ככתוב בפרקי אבות. ההזדהות שלו עם גורל העם ניכרה בשיח איתו, כשענה לשאלה לשלומו וענה – "שלומי כשלום עמי", או: "כואבת לי הארץ". אולי השירים והסרטים היו עבורו כעין קרבן חטאת בשם הכלל.

אני לא מבינה איך הוא עמד בזה.

גורי כתב: "אתה תמשך, עשוי מאותיות". לא, כי האותיות יתעופפו

והמלים יתפוגגו, ומה שישאר הוא המרחב הגדול והנורא

מתוכו הכל צומח והכל אובד –

תשאר האש הלבנה.

*בהתאם להגדרה של חיים ויינברג : "הלמ"ד החברתי הוא הלא-מודע המשותף והמובנה-יחדיו (co-constructed) של חברים במערכת חברתית מסויימת, כגון קהילה, חברה, אומה או תרבות. הוא כולל חרדות, הגנות, פנטזיות, מיתוסים וזיכרונות, המשותפים לחברים במערכת החברתית, ואבני הבנין שלו, [...]הן 'טראומות נבחרות' ו'תהילות נבחרות' " (וינברג, ח. (2008). "הלא מודע החברתי." שיחות כ"ב(2), 149-157.)